הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצההצעה להוראת סוגית לולב הגזול. בשיעור נעשה בירור כללי בנוגע ל"מצווה הבאה בעבירה", וכך מובאות השלכות השייכות למצוות נוספות.
השאלה המרכזית אותה באה הסוגיא שלפנינו לברר היא מדוע לולב גזול פסול. הדעה המרכזית בסוגיא, עליה יחלוק בהמשך ר' יצחק בר נחמני, היא שלולב גזול פסול משום שזו 'מצווה הבאה בעבירה' ולכן מצווה זו איננה מקובלת. קודם ללימוד הסוגיא, כדאי לשאול את התלמידים לדעתם – למה לולב גזול פסול? האינטואיציה הראשונית של התלמידים יכולה לשמש אותנו בהמשך הסוגיא כאשר נסווג את השלבים השונים בה. נרחיב על כך במבנה המערך השלם אך עצה זו מועילה גם למורה הלומד את הסוגיא בפעם הראשונה בעצמו.
כדי להבין את מהלך הסוגיא כראוי יש להקדים ללימוד כמה דברי רקע קצרים אודות חיוב מצוות לולב בזמן הזה וכן אודות כמה מהמושגים המופיעים בסוגיא:
1. חיוב מצוות ארבעת המינים בזמן הזה: משניות הפרק שלנו מלמדות שבזמן שבית המקדש היה קיים, היה חיוב נטילת לולב במשך שבעת ימי החג תקף רק בבית המקדש. בשאר חלקי הארץ [מה שהגמרא מכנה 'גבולין' ובמשנה נקרא 'במדינה'] היה החיוב רק ביום הראשון של החג.
משחרב בית המקדש תיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהיו ארבעת המינים ניטלים בכל מקום לאורך כל שבעת ימי החג. מכאן עולה ההבנה החשובה שנטילת לולב בזמן הזה היא דאורייתא רק בחג ראשון ואילו במשך ששת ימי חול המועד החיוב הוא מדרבנן.
2. 'ייאוש בעלים': אמנם גזל הוא איסור דאורייתא ואסור לו לאדם לעשות שימוש בחפץ שאיננו שלו. אולם בנוגע למעמדו של החפץ הגזול יש חילוק בין חפץ גזול שבעליו עדיין מצפים להחזרתו לבין חפץ גזול שבעליו התייאשו ממנו, זאת משם לאחר 'ייאוש בעלים' הופך החפץ הגזול להיות קניינו הגמור של הגזלן[1] [אם כי הוא עדיין מחויב בתשלום שוויו].
מכאן יוצא שלולב הגזול לאחר ייאוש בעלים שייך לחלוטין לגזלן.
3. 'קא פסיק ותני': המשנה קובעת שפסול לולב הגזול הוא מוחלט. כיון שכן, היא תרה אחר הסבר שיבהיר מדוע לולב הגזול פסול בכל מקרה – בין בדרבנן, בין בדאורייתא, בין לפני ייאוש בעלים ובין לאחריו. מכאן שההסבר איננו יכול להיות נעוץ לא בשאלת הבעלות ולא בדרשות מהפסוקים, אלא בהסבר מקיף יותר הקשור לבעייתיות שבשימוש בחפץ גזול לצורף קיום מצווה. הנחות אלו הן שמביאות את הגמרא למסקנה שמדובר במקרה של 'מצווה הבאה בעבירה'. יש לציין שעל דעה זו חולק ר' יצחק בר נחמני בסיום הסוגיא.
4. עתה, אנחנו חוזרים לבאר יותר לעומק את השאלה בה נעסוק בסוגייתנו: כיוון שהגמרא יוצאת מתוך נקודת הנחה שכיון שחיוב ארבעת המינים כיום הוא דרבנן ממילא לא חלים עליו כל דיני לולב דאורייתא[2] ולכן לכאורה אין סיבה לפסול לולב הגזול. בשלב זה נראה שהסבר 'מצווה הבאה בעבירה' מתייחס רק לסיבת הפסול בלולב דרבנן של ימינו. בהמשך הסוגיא, מצטרפת ההבנה שהפסול לא קשור לבעלות על החפץ משום שהוא תקף גם לאחר ייאוש בעלים. בשלב זה ניתן אולי להציע שהפסול בשל 'מצווה הבאה בעבירה' שייך לפי הגמרא גם בנטילת לולב דאורייתא כיוון שדרשת הפסוק 'לכם –משלכם' שייכת רק בשלב שלפני ייאוש בעלים.
לאחר ההקדמה נפנה ללימוד הסוגיא, בה אנחנו מזהים ארבעה שלבים מרכזיים:
[הערה חשובה: בשיעור זה אנחנו נתעלם בינתיים מדעתו של ר' יצחק בר נחמני וננסה להתמקד בהבנה של המושג מצווה הבאה בעבירה. במובן הזה, המרכז של לימודנו יהיה בהבנת המושג ומשמעותו ולא בהלכות לולב. בשיעורים הבאים יהיה ניתן להשלים את ההבנה של דין לולב הגזול מצדו הפורמאלי על ידי לימוד של הדעה החולקת – דעתו של ר"י ב"נ.]
ובכן, כל שלב מאפשר התבוננות נפרדת במהות האיסור ובמושג העומד בבסיסו- מצווה הבאה בעבירה. בשלב הראשון, הגמרא מוציאה מלבנו את האפשרות שמדובר בחוק אינהרנטי לדיני ארבעת המינים, משום שלכאורה היה ניתן לצאת ידי חובה גם בלולב גזול. כאן נפתחת האפשרות לכלל רחב יותר. בשלב השני הגמרא מציגה לנו לראשונה באופן תמציתי וללא הסברים את המושג שיעמוד במרכז עיוננו. הבנת המושג עדיין מעט עמומה בשלב זה והיא מזהה קשר בין הבאת מנחה לא ראויה לשימוש בחפץ גזול. בשלב זה נראה שהבעייתיות נעוצה בכך שהחפץ בו נעשית המצווה מאוס בעיני ה' ואינו ראוי להביאו בפניו. בשלב השלישי מתרחבת ההבנה ביחס לתקפו של הכלל, והוא נעשה לעקרון יסודי בהבנת הפסול. בשלב הרביעי מביאה הגמרא את משלו של ר' יוחנן ופותחת אפשרות חדשה להבנת המושג 'מצווה הבאה בעבירה'- זו האפשרות שכלל זה הוא למעשה כלל חינוכי בו הקב"ה נוקט ב'דוגמא אישית' שנועדה ללמד את עם ישראל להתרחק מהגזל.
להבנה מעט שלמה יותר של הכלל 'מצווה הבאה בעבירה' אנו נלמד את הסוגיא הקצרה בירושלמי שבת שם מתבהר שדין מצווה הבאה בעבירה חל רק כאשר העבירה נעשית בגוף החפץ שבו נעשית המצווה ובכך מאפשרת אותה. לעומת זאת, כאשר העבירה מנותקת מהחפץ יצא ידי חובתו מצד אחד למרות שבו זמנית עבר עבירה מצד שני. חילוק דומה עולה מדברי התוס' בד"ה 'משום' בו הם מסבירים שכלל זה איננו תקף ביחס ללולב שנלקח מאשירה: "ויש לומר דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הני אטו מחמת עבירה שיוצא בו מי נפיק ביה?" התוספות מסבירים שכיוון שעץ אשירה דינו לשריפה ולכתיתה, אין הוא נחשב בעל קיום ולכן אנו מתייחסים אל העניין כאילו העץ כבר אינו בר קיום מלכתחילה ולכן אינו יוצא בו ידי חובה. "...אלא טעמא משום דמיכתת שיעוריה..."
המקורות שיעמדו לרשותנו בלימוד הסוגיא יהיו הגמרא, רש"י ותוספות.
נוסף לכך נלמד גם את הירושלמי במסכת שבת פרק ג הלכה יג.
מתוך לימוד הסוגיא עולות שתי הבנות בדבר איסור 'מצווה הבאה בעבירה': 1) זהו כלל ערכי ביחס למצוות הקובע שלא ניתן לרצות את ה' ולעשות את רצונו באמצעות עשייה של דבר פסול. דבר זה דומה לניסיון להביא קרבן מבהמה שאיננה ראויה. כלל זה עולה בקנה אחד עם החילוק המובא בירושלמי שכאשר אין תלות בין העבירה לחפץ שבו נעשתה המצווה הכלל לא תקף. 2) זהו כלל חינוכי הבא ללמד אותנו שמצוותיו של הקב"ה מלמדות אותנו דרכי יושר ולא ראוי לעשות אותם באמצעות פגיעה באחרים. עשייה כזו מפספסת את הנקודה לשמה קיבלנו תורה במובן הרחב שלה והיא תיקון עולם. הבנה זו היא רחבה יותר ונדמה שאיננה מתיישבת בקלות עם הנאמר בירושלמי.
סוכה כט ע"ב – ל ע"א
שלב ראשון: דיון מקדים על המשנה
נלמד עם התלמידים את המשנה הראשונה של הפרק העוסקת בהלכות לולב. לאחר הלימוד נשאל את התלמידים – מדוע לדעתם לולב הגזול פסול? האם יש הבדל בין הפסול של לולב הגזול לפסול של לולב יבש?
את התשובות השונות נכתוב על הלוח. כבר בשלב זה ניתן לרשום את התשובות על הלוח לפי הסיווג אותו נרצה להמחיש באמצעות הסוגיא בהמשך. לא נסביר לתלמידים את החלוקה רק נרשום את הדברים על הלוח בשני טורים המשתייכים לשתי הקטגוריות: סיבה מהותית הפוסלת את המצווה מלהיות רצויה, וסיבה חינוכית הבאה ללמדנו שמצוות נועדו לתיקון ולא לקלקול בין אדם לחברו. תשובות המשתייכות לסוג אחר ניתן לרשום בטור נפרד.
שלבי שני: לימוד עצמי של הסוגיא
נקדים ללימוד הסוגיא את ההקדמות המושגיות הנדרשות להבנתה – מה משמעות הביטוי 'קא פסיק ותני', מה ההבדל בין מצוות לולב היום לזמן המקדש?, מהו 'ייאוש בעלים'?
לאחר מכן, נרשום על הלוח את ארבעת חלקי הסוגיא כפי שחילקנו אותן בהקדמה ונבקש מהתלמידים ללמוד כל שלב בנפרד. בסיום הלימוד של כל שלב התלמידים יתבקשו לענות על השאלות המנחות:
שאלות:
שאלות:
עיין ברש"י ד"ה אף גזול -
איסוף התשובות וסיכום משותף של הכיתה.
[הערה למורה – שלב זה הוא קריטי בלימוד. כאן אנחנו מוודאים שכלל התלמידים הבינו את הנלמד בסוגיא לפני המעבר לדיבור אודות רחב יותר אודות המשמעות של המושג 'מצווה הבאה בעבירה'. במיוחד יש לשים לב להבנה נכונה של דברי בעלי התוספות שנלמדו בסוגיא.]
נאסוף מהתלמידים את התשובות לשאלות המנחות מסדר הלימוד. אם צריך ניתן לקרוא שוב יחד את דברי בעלי התוספות שנלמדו ולחדד את ההבנה של דבריהם. בשלב זה, בעת העיסוק בדברי התוס בד"ה 'משום' נלמד יחד עם התלמידים את הירושלמי ממסכת שבת.
דיון
לאחר איסוף השאלות נתמקד במושג מצווה הבאה בעבירה באמצעות דיון בכיתה. נבהיר לתלמידים שמושג בהיותו כלל רחב יותר פותח פתח להבנה רחבה אודות מהותן של מצוות ככאלה שבאות לעשות נחת רוח לריבונו של עולם מצד אחד וללמד מוסר ודרכים ישרות מצד שני. בסיכום הדיון נפנה את תשומת ליבם של התלמידים לתשובות שהם עצמם הציעו בדיון המקדים של השיעור. בכך נחדד את ההבדל שבין שתי ההבנות העולות מהגמרא מצד אחד, ונמחיש לתלמידים איך באמצעות הדיון הפורמאלי של הגמרא היא עונה למעשה על השאלות המהותיות המתעוררות בלימוד המשנה.
שאלות מנחות לדיון:
הפנמה
לסיכום הלימוד, נבקש מהתלמידים לכתוב סיפור קצר אודות שתי דמויות. בסיפור, מבקשת הדמות הראשית לעשות מעשה טוב באמצעות עשיית מעשה פסול. את הבעייתיות שבמעשה תבהיר הדמות השניה [זו שלה או בעבורה נעשה המעשה הטוב] בתגובתה למעשה של הדמות הראשונה.
בכתיבת הסיפור יש להקפיד על שני דברים חשובים:
1. שהקשר בין המעשה הטוב לפסול יתאים להגדרה של 'מצווה הבאה בעבירה' כפי שלמדנו אותה בשיעור.
2. שהתגובה של הדמות השנייה תמחיש בצורה משכנעת את אחד ההסברים שנלמדו בשיעור לסיבת הפסול של 'מצווה הבאה בעבירה'. בחלק זה נעודד את התלמידים להיות יצירתיים כמה שיותר בהמחשת הפסול באמצעות תיאורי רגשות, הבעות פנים והשלכות של המעשה ולא רק באמצעות דברי הסבר וחוסר היענות למעשה הטוב.
ניתן כמובן, להביא לידי ביטוי בסיפור את שתי הסיבות שלמדנו בשיעור.
[דוגמא למסגרת סיפורית מתאימה יכולה להיות בן שהכעיס את אמו ומביא לה פרחים גזולים בערב שבת מתוך רצון לפייס ולשמח אותה. המעשה מעציב את האמא משום שרצונה הוא קודם כל בהתנהגותו הטובה של הילד וכן בשל העובדה שהיא לא מוכנה בשום אופן לקחת חלק ברכוש גזול].
מומלץ מאוד להציע לתלמידים לקרוא את סיפוריהם בפני הכיתה לעידוד כתיבה רצינית ולשיתוף בתובנות השונות העולות לאור הסיפורים.
1. רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר שקמה ביהדות אירופה במאה ה-19, הרחיב מושג זה ל"מצווה בין אדם למקום, הבאה בעבירה בין אדם לחבירו". כלומר הקפדה על קיום מצווה בין אדם למקום שגוררת פגיעה בבני אדם אחרים. הוא ציין שלפעמים אנשים שאדוקים ומתלהבים מקיום מצווה מסוימת, יכולים לפגוע בעצם קיום המצווה באחרים. לשם דוגמה הוא הביא את עניין ההשכמה המוקדמת לסליחות, בחודש אלול ועשרת ימי תשובה, שלעתים גורמת צער גדול לבני ביתו של האדם המשכים, ותקלות רבות כרוכות בעניינה. דוגמה נוספת אדם שטרוד במצבו הרוחני-דתי שעלול להכשל ביחסו לבריות, ולהגיע לידי כעס והקפדות לא ראויים[4].
אחד העם כתב מאמר בשם מצווה הבאה בעבירה בו התקומם על נתינת צדקה שבה מפרסמים את שם הנדבן ברבים, צעד שהוא ראה אותו כעבירה.
גרשום שלום כתב מאמר בשם "מצווה הבאה בעברה" בו הניח את היסודות למחקר המודרני של הקבלה. במאמרו, טען שלום כי ביהדות התקיימו זרמים משיחיים חשובים של מקיימי מצווה בעברה, ודן בפירוט במקומה של תפיסה זו בקרב תומכי שבתאי צבי, יעקב פרנק ודומיהם, כולל רבי יונתן אייבשיץ. לטענתו של שלום, הציונות משקפת גלגול חילוני של עמדה זו, ובמשתמע, זהו מצבה הדתי, של מקדמי היהדות דרך עבירה. פרשנות זו אינה רחוקה מעמדתו של הראי"ה קוק ב"מאמר הדור".
[מתוך ויקיפדיה – בערך :מצווה הבאה בעבירה]
2. שיעור עיון על הסוגיא, מאת הרב משה טרגין באתר ישיבת הר עציון.
____________________________________________________________
[1] דין זה הוא קצת יותר מורכב ונתון במחלוקת הן בגמרא והן בראשונים. בסוגייתנו מרחיבים בעניין זה בעלי התוספות בד"ה 'הא קנייה ביאוש'. אך פשוטה של סוגיה היא כפי שהסברנו וכפי שמסביר רש"י בד"ה 'אף גזול'.
[2] כך מסבירים בעלי התוספות בד"ה 'בעינן הדר וליכא' שכאשר קבעו חכמים חיוב נטילת לולב שבעה ימים גם בימינו הם העמידו את החיוב רק על עיקרי הדינים הקשורים בהדר של המינים ואילו שאר הדינים לא בהכרח נכללו בחיוב. "ותימא – מאי שנא זה מזה הא כולהו בהדי הדדי כתיבי... לכך נראה דהיינו טעמא משום דיום ראשון דאורייתא בגבולין ואילו שאר יומי דרבנן זכר למקדש... הלכך בעיקר הלקיחה.. תקון כעין דאורייתא וכן בהדר משום הידור מצווה אבל בחסר ובשאול לא תקון ובגזול פלוגתא דשמעתין...".
[3] יש לדייק שאמנם במישור הפורמאלי של הגדרת האיסור שני ההסברים לא לגמרי עולים בקנה אחד, אך בהבנה השלמה של הסוגיא, שני ההסברים מאירים שתי אמיתות נכונות במידה שווה ביחס לתפקידן של המצוות.
[4] הרב דב כץ, תנועת המוסר, כרך א, עמוד 326.
שיתוף
הדפסה
ייצוא