אחד מהעצים ביער- תפילה בציבור

רקע:

המשניות שלפנינו משרטטות מרחב שבתוכו נמצאת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. החל מהיציאה מן הבית, הפרשת הכהן מביתו ללשכת הפלהדרין, הפיכתו לשליח ציבור, לאדם היוצא מהפרטיות שלו, ועד לסיום- בו הוא חוזר ל"בגדי עצמו" ולביתו ועושה יום טוב פרטי ואינטימי לאוהביו.

גם כל אדם מישראל בימים הנוראים נדרש לצאת מפרטיותו ולהפוך לחלק מהכלל, להתפלל שעות ארוכות עם הציבור בבית הכנסת, להמליך את ה' כעם, לבקש על שנה טובה ומחילה וסליחה גם במימד הציבורי. עם זאת כל אדם עומד לפני ה' כאדם בפני עצמו, עם כוונות ליבו, תפילותיו וכמיהותיו, תשובתו ואמונתו. במתח ובאתגר שמזמן המפגש בין הפרטי לכללי יעסוק שיעור זה. 

מהלך:

א.      נקרא את המשנה הראשונה והאחרונה במסכת יומא:

שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין

ומתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול

רבי יהודה אומר:

אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו

שנאמר "וכפר בעדו ובעד ביתו". ביתו זו אשתו.

אמרו לו אם כן אין לדבר סוף ...

ערב יום כפורים שחרית מעמידין אותו בשער מזרח

ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים

כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה...(משנה, יומא, פרק א)

קדש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל ועלה ונסתפג

הביאו לו בגדי לבן ולבש וקדש ידיו ורגליו

נכנס להוציא את הכף ואת המחתה

קדש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל עלה ונסתפג

הביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו

ונכנס להקטיר קטורת של בין הערבים

ולהטיב את הנרות

וקדש ידיו ורגליו

ופשט הביאו לו בגדי עצמו ולבש

ומלוין אותו עד ביתו

ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש

(משנה, יומא, פרק ז)

לאחר קריאת המשניות נשאל את התלמידים מה התהליך המתואר במשניות הללו? מהי מטרת הפרשת הכהן מביתו? מה מבטאת התקנת האישה הנוספת? וכיצד באה לידי ביטוי במשנה האחרונה השיבה הביתה?

אפשר גם לקרוא את המשניות ולבקש מן התלמידים לכתוב כל אחד לעצמו כותרת לשתי המשניות ומתוך השיתוף בכותרות לצאת להמשך הדיון.

ב.       נראה לתלמידים את שתי התמונות הבאות: נבקש מהם לבחור דמות אחת, מאחת התמונות לנסות ולדמיין את הסיטואציה- איך נראה מסביב? מה הם קולות הרקע? מהו מזג האוויר? מה הריח העומד באוויר? נבקש מהלמידים לנסות ולכתוב את המחשבות העוברות במוחה של הדמות אותה בחרו. נזמין שיתוף של כמה מהתלמידים במה שכתבו.

התמונות מזמנות דיון בשאלת התפילה ביחיד מול התפילה בציבור- נשאל את התלמידים מה הם אוהבים יותר? למה? באלו זמנים הם אוהבים את תפילת הציבור? אלו התמודדויות או קשיים הם פוגשים בתפילה כחלק מציבור ובתפילה ביחיד?

ג.        נלמד את המקור הבא מהשולחן ערוך על פיו ישנה חובה על תושבי כל אתר ואתר לדאוג למניין במקום מגוריהם. נדון עם התלמידים בשאלה מדוע דווקא בימים הנוראים ישנה חשיבות מיוחדת למניין?

שולחן ערוך אורח-חיים סימן נה, דיני קדיש, סעיף כא

עיר שאין בה אלא עשרה ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים מחייבין אותו לישאר או להשכיר אחר במקומו ואם הם י"א ורוצים לצאת שנים ישכירו שניהם אחד בשותפות במקומם ושניהם יפרעו בשווה ואם אחד עני ואחד עשיר פורעים חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות ושכר החזן על היוצאים כעל הנשארים.

התפילה בימים נוראים היא תמיד ציבורית. 'אשמנו, בגדנו'. גם 'על חטא שחטאנו'. וכמובן 'וידע כל פעול' וכיו"ב. אין מקום לעמידה אישית (כמעט) בתפילות.

חשוב להציף מצד אחד את העוצמה שבדבר, את המשמעות העמוקה שיש להיותנו חלק מציבור, עוצמתה של עבודת ה' קהילתית, לאומית, של עמידה מול ה' כחלק מ...

ומצד שני כדאי לתת מקום גם לפן הפרטי- לחיפוש אחר המקום האישי, האינטימי – כדאי לשמוע את  תחושותיהם של התלמידים בנושא זה ולהציע להם לחשוב היכן הם יכולים למצוא גם את המימד האישי בתפילה (כוונת הלב בתקיעות השופר, התרת נדרים ועוד ) יחד עם ההתבוננות בעוצמה הטמונה בתפילות הציבור ובהשתייכות אליו.

ד.       לסיום, נקרא את דבריו של אבא קובנר המתאר חוויה אישית משמעותית שגרמה לו להבין משהו ממהותה של התפילה במניין. לאחר הקריאה נבקש מהתלמידים להסביר במילותיהם מהו הדבר אותו הבין אבא קובנר? מה היתה עבורו חוויית התפילה במניין? האם הם הרגישו פעם חוויה משמעותית בתפילת ציבור?

אחד מן המניין/ אבא קובנר

בכל משברי שפקדוני לאורך הדרך, דבר אחד לא נשבר. לא חדלתי להיות אדם מאמין. אף בגדול שבשברוני לא נתמוטטה אדמת אמונתי. אמונה  - מרכזה העבודה, נשמתה - ת פ י ל ה . אין שירה אמיתית, שאינה בבחינת תפילה.
בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז"ל לא ציוויתני דבר; שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. הרגשתי שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף, אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, וה ג ע תי .
זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות – להיות אחד במניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות, ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי.
תפילתי תמיד להיות אחד מכולם, שמילותי הטובות תצטרפנה למלים שממלמל הציבור.

 גם הקרוב לתיבה, הוא העובר לפני התיבה - ולא יותר.

אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם אל ההוויה, אל המלים שבאו עדיך - ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. א ח ד - אבל אחד בציבור.

(אבא קובנר, 'אחד מן המניין', בתוך על הגשר הצר - מסות בעל פה בעריכת שלום לוריא, תל אביב 1981, עמ' 121)

ה.      בכיתות מתאימות כדאי להביא גם את שני השירים המצורפים, העוסקים גם הם במתח שבין הפרטי לציבורי ביום הכיפורים, אפשר לקרוא את השירים, לדון בהם ובמשמעותם, ואז לחלק לכל אחד מהתלמידים דף נייר, לחלקו לשני חלקי שווים ולבקש מהם לצייר בצד אחד את החוויה של עצמם כפרטים, כעומדים מול הקב"ה באופן אישי בימים אלו, ובצד השני את חווית הציבור, החלק. כמובן שההנחיה צריכה להיות לצייר ציור המביע באופן מופשט את התחושות ולאו דווקא בצורה קונקרטית.

ערב יום הכיפורים/ זלדה
בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים
הִפְלַגְנוּ
מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ.
עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה לָנוּ
רֵאשִׁית הַזְּמַן
בְּדִמְמַת אִי שֶׁהֵאִיר
יָם
בְּנֵרוֹת
שָׁם אִמַּצְתָּ אוֹתִי אֶל לִבְּךָ הַדּוֹאֵב
לִפְנֵי הַכֹּל יָכוֹל
בְּטֶרֶם תֵּלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל עִם כֻּלָּם
בְּטֶרֶם תִּהְיֶה אֶחָד מִן הָעֵדָה
בַּהֵיכָל
אֶחָד מִן הָעֵצִים
בַּיָּעַר.

חוה פנחס-כהן/ קריעה

כְּשֶׁהַכֹּל קָרְאוּ

כְּשֶׁהַכֹּל קָרְאוּ

וּסְבִיבִי הָיְתָה צְפִיפוּת בְּשָׂמִים

וְרַחַשׁ קִפְלֵי בַּדִּים חֲדָשִׁים

"אֲדֹנָי הוּא הָאֱלֹהִים"

שֶׁבַע פְּעָמִים -

אֲדֹנָי הוּא הָאֱלֹהִים

עוֹדִי סְבוּכָה בִּשְּׂפָתַי

מְבַקֶּשֶׁת לַעְצֹר בֵּין

קְרִיאָה לִקְרִיאָה

נִמְשְׁכָה שִׂמְלָתִי וְנִמְשְׁכָה

וְנִקְרְעָה

בְּיָדָהּ שֶׁל בִּתִּי

שֶׁהִתְיַגְּעָה

בִּקְרִיאָתָהּ:

אִמָּא, אִמָּא, אִיימממָההה

להרחבה כדאי לקרוא במאמרו של הרב יעקב נגן אודות פרישת הכהן הגדול מביתו בערב יום הכיפורים: