הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצה
א. נכתוב על הלוח את המשפט הבא, הלקוח מתוך אורות התשובה של הראי"ה קוק:
נשאל את התלמידים- כיצד הם מבינים משפט זה? ננסה לדייק בדברים וממש להעמיק בכל מילה. לדוגמא: הרב אינו מדבר על כך שאנשים לא חוזרים בתשובה כי הם לא מאמינים בקלותה של התשובה אלא שהנפילות באות מסיבה זו. כיצד הם מבינים את הביטוי נפילות? כמו כן נשים לב לביטוי "שאינו מאמין". מדובר פה על אמונה ולא על ידיעה. מה משמעות של אמונה בקלותה של תשובה? ומה הכוונה קלותה של תשובה?
ב. נשמיע את השיר "יש לי סיכוי" של אביתר בנאי
יש לי סיכוי
מילים ולחן: אביתר בנאי
יש לי סיכוי להינצל אני יודע
אני אוכל להתעורר להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי ועל העיר ועל אשה
כבר עכשיו אני פחות כועס
וגל שקט של רגש מתפקע
אמא שרה לבן בלילה
אמא כאן לידך כל הזמן
אני מרגיש שמשהו משתנה
העייפות תחלוף האור יעלה
ואז אכיר אותך יקירתי
ומיד תכירי את אותי
תמיד פחדתי להשתגע
שהלב יקפא ויתרוקן
אבל עכשיו כמו שאני יושב
יש לי סיכוי להינצל אני חושב
לאחר השמעת השיר נשאל את התלמידים מה לדעתם הקשר בין המשפט מאורות התשובה לבין השיר? נדבר על כך שההיפך מהאמונה אינו הכפירה אלא היאוש. הבשורה הגדולה של התשובה היא בשורת התקווה. שתמיד יש לי סיכוי להינצל. שתמיד אפשר לשוב לנקודת האהבה והאמון. ראשית בעצמי ואח"כ בעולם ובקב"ה. גם האפשרות להיפתח לקשר, לזוגיות ולאהבה, מותנית באמונה העצמית ובאמונה ביכולת התיקון והתשובה.
ג. נבקש מהתלמידים לשבת עם עצמם ולחשוב על רגע אחד שבו היתה להם תחושה של סיכוי לשינוי. לרשום את תיאור הרגע הזה. מי שרוצה משתף. לדבר על כך שהרגעים האלו של האמונה בקלותה של התשובה והאמונה בטוב שבי הם רגעים כ"כ גדולים ויקרים שצריך לשמר אותם ולחזור אליהם כדרך להגביר את האמונה ביכולת לשוב תמיד.
ד. לסיום נקריא את הקטע הבא מתוך הספר 'מקימי' מאת נעה ירון- דיין
ואולי באמת שטפו לי את המוח והפסקתי לחשוב? ואני נהפכת, בלי להרגיש ליהודיה חשוכה....
אני נשענת על אדן החלון שלי, המרופט... הקולות מהסלון מתרחקים ממני. מולי החלון של הגברת חיה שפירא, השכנה... לאט לאט אני מתחילה לרחם על עצמי, תגידי עלמה, מה יהיה עליך... אולי אני רוצה לעצור לרגע, סתם להתיאש לי, כמו שאני רגילה? אני לבד באמצע המטבח, והנה הדמעות האלה המוכרות... השם, מה אתה רוצה ממני? תן לי כוח. אל תתן לי ליפול. תהיה איתי. בבקשה. תן לי סימן שזה בסדר. שאתה כאן איתי. שאני לא לבד. הדמעות שוטפות לי את הפנים. מדהים לגלות שהאויב הכי גדול שלי נמצא בתוכי. מקשיב לכל הספקות. צועק לי באוזן, את עוד פעם טועה! מה נראה לך שראית? אור? איזה אור? את מדברת שטויות! זה לא כלום. את לא כלום. שעות הוא יכול ללהג ככה, להבהיל אותי מעצמי. אבל יש בתוכי עוד קול, שרק בזמן האחרון התחלתי לשמוע אותו, לוחש לי בשקט בשקט שיש סיכוי. שאפשר.
אני מתחילה להתפלל, או איך שלא קוראים לזה.
השם, תעזור לי לשמוע אותך בתוך כל הצעקות והרעש הכבד שבתוכי. תן לי סימן שאני הולכת בדרך נכונה. אם אתה פה ואתה גדול כל כך ויכול הכל ומחכה רק לי שאתקרב אליך, אז תן לי סימן קטן. קטנטן. אני לא יכולה יותר. אני מרגישה שנשמטת לי האחיזה. בבקשה, תן לי סימן.
ואז, בצהרים של יום שלישי, בלי ברקים ורעמים ומרכבות אש, סתם ככה, באמצע המטבח, בקול דממה דקה השם בחר לגעת בי בפעם הראשונה... פתאום אני מרגישה אותו. קרוב לידי... מטפס ועולה בי גל. ממלא אותי ב... מה זה בכלל הדבר הזה? יש לזה שם בעולם? אהבה? ממלא אותי באהבה? המילה אהבה קטנה על זה, אבל מילא שזאת תהיה המילה. אהבה, דליים של אהבה שופך עלי. ושופך ושופך, ואני מתמלאת. מרגישה אהובה כמו שאף פעם לא הרגשתי. ממלא אותי בטחון ואמונה ושמחה וקרבה. ממלא את כל החסרונות כולם, ואני לרגע שלמה...
אני פוקחת עיניים. אותו מטבח. אותה מוזנחות מעבר לחלון, אותה עלמה קטנה. אבל אני כבר לא לבד. אני מרגישה אותו, אני קרובה אליו פתאום וזה לא דמיון. הכל שלם, מושגח. וכל דבר מונח בדיוק במקומו. אני עוצמת עיניים לאט, רוצה להיעלם בתוך הטוב הזה. מבקשת שהעולם יעצור, שלא ייגמרו השלמות והקרבה הזו לעולם.
בפעם הראשונה בחיי אני יודעת בידיעה ברורה בתוכי, בעומק הנשמה, שיהיה בסדר, יהיה טוב, ואין פחד. ה' איתי בצרה שלי. וגם לו צר, והוא בוכה איתי וצוחק איתי. הוא שומר עלי ואוהב אותי. הוא יעזור לי להתקלף מכל הקליפות. ולשבור את כל החומות. ולהיוולד מחדש. אני יודעת. לרגע אחד של גילוי, כל- כולי יודעת.
(נועה ירון- דיין, מקימי, עמ' 194-200)
שיתוף
הדפסה
ייצוא