רקע

בתוך הפרק העוסק ב'מצוות פרו ורבו, תכלית הציווי והיקפו', ישנו עיסוק גם בשאלת חובת האישה במצוות "פרו ורבו" ומצוות יישוב העולם (='לא תוהו בראה לשבת יצרה'). להלכה נפסק שאישה פטורה ממצות פרו ורבו, שהיא מצווה מן התורה, אולם כשהיא מביאה ילד לעולם היא מקיימת את מצוות "שבת" שהיא מצווה מדרבנן. בשיעור זה ננסה להבין את משמעות הפטור שניתן לנשים ממצות פרו ורבו ואת מקומה של הולדת הילדים בחייה של האישה.

מהלך השיעור

א. פתיחה- נביא לכיתה עיתונים שונים, מספריים, דבק. ונבקש מכל תלמידה ליצור קולאז' שבעזרתו היא תבטא את התשובה לשאלה "איפה אהיה בעוד עשר שנים?" לאחר שיסיימו, כל תלמידה תציג את עבודה, וננסה לחפש מכנה משותף. מן הסתם אצל רבות מהתלמידות יעלה הנושא של חתונה, ילדים, לימודים ועבודה.

ב.שאלה - נאמר לתלמידות שאנו מכירים שני שמות בהם נקראה האישה הראשונה בעולם- חווה ואישה. נשאל אותם מה לדעתם מבטא כל אחד מהשמות? נכתוב את הרעיונות שהן מעלות על הלוח.

ג. לימוד - נלמד מספר מקורות בנושא נפתח עם דבריו של רבי יצחק עראמה:

הרב יצחק עראמה, עקידת יצחק, פרשת ויצא (שער עשרים וחמש)

והנה בשני השמות "אשה", "חוה", נתבאר שיש לאשה שתי תכליות: האחד - מה שיורה עליו שם "אשה- כי מאיש לוקחה" וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כפי שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות כאשר יורה פשט פרשת אשת חיל (משלי ל"א). והשני - ענין ההולדה והיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגידול הבנים, כאשר יורה שם "חוה – אם כל חי".

והנה תהיה האשה כאשר לא תלד מנועה מהתכלית הקטן ותשאר להרע או להטיב כמו האיש אשר לא יוליד, ונאמר עליהם: "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות" (ישעיהו נו, ה) ...על כן חרה אף יעקב ברחל, כאשר אמרה: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל, א), לגעור בה ולהשכילה בזה הענין הנכבד והוא שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף, כאשר מנע ממנה פרי בטן, כמו שיהיה בו העניין גם כן אם לא יוליד

•    לעזרתך, כך מסבירה נחמה ליבוביץ בגליונותיה את דבריו:

"לפי בעל העקדה סיבת תשובתה החריפה של יעקב היא אחרת. לא תפיסה מוטעית של התפילה או של עבודת ה' גרמה להתפרצותו, אלא כעסו של יעקב מתפרש כאן ככעס על ששכחה רחל את יעודה האמתי – העיקר, אשר – לפי דברי בעל העקדה – אינו שונה מיעודו הוא (של הגבר), לפי שהיא "כמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות וכאשר יורה פשט פרשת "אשת חיל". והיא בגעגועיה לילד ראתה כל עולמה רק ביעודה השני (לפי דעת בעל העקדה: "התכלית הקטן"!!) להיות אם ובלעדיו אין חייה חיים". "ואם אין מתה אני". והרי זו בגידה בתפקיד, בריחה מן היעוד, השתמטות מן החובות אשר מוטלים עליה לא בהיותה אשה אלא בהיותה – אדם. אם כן לא הדרישה המופנית אליו כמי שבידו טובה ואף לא הדרישה התובעת מאת ה' במפגיע היא שעוררה את רוגזו, אלא עצם העמדת כל חייה, כל תכנם וכל תכליתם על הדבר האחד – אשר לא ניתן לה – הוא שהעלה את חמתו. והוא שהביאו לאמר מה שאמר"

נשאל את התלמידות האם הן מסכימות עם ההיררכיה שיוצר רבי יצחק עראמה בין שני ייעודיה של האישה, בכך שהוא מכנה את יכולת ההולדה "התכלית הקטן"?  

בעניין זה מעניין להביא דברים המצוטטים מפיה של נחמה ליבוביץ, שהיתה חשוכת ילדים, על פירוש זה:

"...שיחה שניהלה עם ידידה טובה, ברוריה סמט, על המרפסת בביתה, חושפת דברים אחרים. ד"ר ברוריה סמט, אם לתשעה, היא מורה ומחנכת שהקימה וניהלה שנים רבות את אולפנת "נוה חנה". היא ואישה, הרב אלחנן סמט היו תלמידים וידידים קרובים לנחמה. באותו היום הם באו לבקרה, כפי שעשו מידי פעם. נחמה, שנכנסה רגע לחדר אחר, קראה משם לברוריה כדי שתעזור לה בדבר מה. בינתיים החלו השתיים לשוחח. "אשת חיל את", אמרה לה נחמה, שהתפעלה מאד מיכולתה של ברוריה לשלב בין הולדת הילדים וגידלם ובין העיסוק התובעני בחינוך ובניהול בית הספר. "דעי לך שילדים, זה הדבר החשוב," הוסיפה. "האמיני לי. כל מיני אנשים חושבים שאני פמיניסטית, מסתובבת בכל הארץ ולומדת ומלמדת תורה, אבל אילו הייתי זוכה לא הייתי כותבת ולו גיליון אחד. בעל ה'עקדה' כתב אמנם שעבודת ה' והלימוד  הוא התכלית הגדול לאישה והולדת הילדים היא התכלית הקטן. אבל הוא לא הבין!"  (מתוך : "נחמה: סיפור חייה של נחמה ליבוביץ" מאת חיותה דויטש, עמ' 173)

      כעת נקרא את המשנה במס' יבמות:

משנה מסכת יבמות פרק ו משנה ו

האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. 

רבי יוחנן בן ברוקא אומר: על שניהם הוא אומר: "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם פרו ורבו"  (בראשית א, כח)

נשאל את התלמידות מדוע לדעתן נפסק להלכה שנשים אינן חייבות במצוות פרו ורבו- והרי הן עיקריות ומרכזיות בהבאת ילדים לעולם יותר מן הגברים?

נשמע את התשובות ואז נקרא את דברי המשך חכמה- הרב מאיר שמחה הכהן מדוינסק, בפירושו לתורה.

הרב מאיר שמחה הכהן מדוינסק, משך חכמה, בראשית ט, ז

"פרו ורבו": לא רחוק הוא לאמר הא שפטרה התורה נשים מפריה ורביה, וחייבה רק אנשים:

[א] כי משפטי ה' ודרכיו "דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז), ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל.... ומשום זה לא מצאנו מצווה להתענות רק יום אחד בשנה, ...ואם כן, נשים שמסתכנות בעיבור ולידה... דבאדם וחוה שברך אותם קודם החטא שלא היה לה צער לידה, היה מצות שניהם בפריה וברביה ואמר להם: "פרו ורבו" (בראשית א, כח). אבל לאחר החטא שהיה לה צער לידה והיא רוב פעמים מסתכנת מזה.

[ב] עוד יתכן לומר בטעם שפטרה התורה נשים מפריה ורביה, משום דבאמת הלא הטביעה בטבע התשוקה ובנקבה עוד יותר, כמו שאמרו: 'טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו' (קדושין מא, א) [=טוב לשבת שניים מלישב אלמנה], ודי במה שהיא מוכרחת בטבע. ...ולכן לגזור על האשה כי תינשא לאיש ולא יוליד, תצא מאהוב נפשה ותקח איש אחר, זה נגד הטבע לאהוב השנוא ולשנוא האהוב. ורק האיש, שיכול לישא עוד אחרת, עליו הטילה התורה מצווה.

המשך חכמה מציע בדבריו שני כיוונים (אם הכיוונים הללו עלו קודם בתשובותיהן של התלמידות כדאי לציין ולהראות זאת כעת)- קושי וצער ההריון והלידה, יחד עם התשוקה הטבעית של האישה ללדת ילדים. בסיום דבריו מתייחס המשך חכמה לעובדה כי האישה דבקה בבעלה ואוהבת אותו, ולכן אי אפשר לומר לה שהמצווה להוליד תהיה גדולה מאהבתה לו ולאלצה להתגרש כדי לנסות להוליד ילדים עם אדם אחר, משום שזה בניגוד לטבע שלה. ואילו האיש, שיכול לשאת שתי נשים (=לפני חרם דרבנו גרשום) אפשר לחייבו במצוות פרו ורבו, משום שיש לו דרך לקיים מצוה זו גם אם אשתו עקרה.

נזמין את התלמידות להתייחס לפירושו של המשך חכמה - אמירה שמשמעותית עבורן בדבריו, שאלות המתעוררות בעקבות פירוש זה ועוד.

ד. לסיכום השיעור - נחזור אל הקולאז'ים שיצרו התלמידות בתחילת השיעור ונאמר שבע"ה במהלך חייהן הן תפגשנה עם שני הצירים הללו– הקמת משפחה והולדת ילדים והתפתחות אישית ומקצועית, "חווה" ו"אישה".לכל אחת ולכל תקופה יש את האיזונים שלה והמקום שבו כל אחד מרבדים אלו מקבל בחיים, והשאלות המתעוררות מכך, והרצונות והמאוויים בכל אחד מהתחומים הם משהו שמלווה את האישה לאורך כל חייה... ניתן גם בשלב זה להזמין את הבנות להעלות את מחשבותיהן בנושא זה, אפשר להיעזר במאמרו של אבישי מזרחי המצורף בהרחבה.

הרחבה

א. אם תעלה בכיתה שאלת היחס בין מצות "פרו ורבו" למצות "שבת" וכן נושא המשפחות מרובות הילדים, ניתן להשתמש בדבריו של הרב ליכטנשטיין להלן:

הרב אהרן ליכטנשטיין, לעילוי נשמות אילן רמון ז"ל, שקידש שם שמים ברבים ושאר צוות הקולומביה.

מצוות פרו ורבו ומצוות שֶבֶת

... מצוות פריה ורביה היא מצווה שחובתה היא על הפרט - כישיבה בסוכה ואכילת מצה,  אך שֶׁבֶת - אינו מנוסח כציווי אלא כרצונו של הקב"ה. ההנחה היא שעל עובד ה' למלא את רצונו של בורא העולם, ומבחינת רצון הקב"ה שהעולם יהיה מיושב - הרי אחת היא אם האדם יקיים המצווה או יגרום לאדם אחר לקיימה. על כל בני האדם מוטלת החובה להגדיל את האוכלוסין בעולם. ...

היקף הדין

על פי הבחנה זו שהראינו בין מצוות פריה ורביה לבין מצוות שֶׁבֶת, ניתן להבדיל בין שתי המצוות גם מבחינת היקף חיובן. במצוות שֶׁבֶת ניתן להביא בחשבון את מצב העולם; בזמן אדם הראשון העולם היה שומם, והייתה חובה ליישבו, אך אם יש מצב בו העולם מיושב לעייפה - ייתכן וחיוב שֶׁבֶת אינו קיים. מצוות פריה ורביה, לעומת זאת, נותרת על כנה ללא קשר למצב האוכלוסין בעולם.

ב. כמו כן ניתן להמשיך את הדיון בשאלת בניית הבית והולדת ילדים  מול פיתוח קריירה והתפתחות מקצועית וכד' בעזרת מאמרו של אבישי מזרחי: (מתוך אתר "כיפה")

מה אתם רוצים מהן ?! , אבישי מזרחי, כ"ה אייר תשע"א, 29/05/2011 09:29

מה אתם רוצים מהן, למען ה', מה אתם רוצים? הן רק סיימו שמינית, פקעת אידיאליסטית שרק החלה לנבוט. הן עוד טרודות במגן האחרון במתמטיקה, חוששות מציון הבגרות המתרגש לבוא. במלתחה שלהן עוד נערמים אחר כבוד קפוצ'ונים וחולצות בשוליים קרועים , מודפסים בגלופות משעשעות של האולפנא, השבט או אין סוף האירועים, המחנות והמפגשים שהונצחו בהדפס מתגרה על גב מיוסר – חדוות נעורים צוהלת. המסע לפולין בראשית י"ב עוד מטלטל אותן, כמה דמעות שפכו שם, כמה כאב ואהבה, הן הבטיחו לעצמן שעד סוף השמינית הן יסיימו לערוך את האלבום המיוחל אך מערום התמונות וקטעי היומן הנוגעים עוד מצפה לגאולה. מעת לעת הן מושכות צחקוק מתמיה מן ההכתרה המפתיעה, ממסיבת פורים הסוערת, מחיקויים של ראש האולפנא ומהחזרות האינסופיות למחזמר המרגש. הן מוצאות עצמן מפזזות את השיר ההוא שחתם את הערב, מביטות בחדווה בהקדשה של המחנכת, מוחות דמעה ומצטמררות.    

הן חזרו רק עכשיו מטיול סיום של השבט, החניכים לא מפסיקים לסמס. החדר מלא בצ'ופרים, עמוס לעייפה בפיסות נעורים תוססות. ידיהן עוד רועדות אל ההגה, הלב הולם בפראות כשאוחזות ברישיון הטרי. הן נוהגות בעיקר עם אבא כששלט צהוב נקבע מאחור ומסגיר את גילן הצעיר - "נהגת חדשה".  

הן צעירות וטובות ושמחות, אדרנלין חיוני וממריץ מציף את עורקיהן. אך, למען ה', הן עוד צעירות, צעירות מדי מכדי לשאת את התביעות הבלתי הגיוניות ואנושיות של החברה בה גדלו וחונכו. דורשים מהן, ובצדק, לשרת את העם , מכוונים בעיקר לשירות לאומי, שנתיים כמובן, לא פחות, הרי זה לא הגון שעמיתותיהן החיילות ישרתו יותר. אחר כך רוצים שילמדו במדרשה הרי לא יתכן שהן השקיעו בפיזיקה ואנגלית ותורה הן לא יודעות על בורייה, הפמיניזם הקדוש מחייב גם את האישה לגדול בתורה ובחכמתה, להשקיע בעולם רוחני-למדני ולהטעין מצברי אמונה לקראת היציאה לעולם הגדול והסוער, אבל שלא תחשדו בנו זה לא דוחה את גיל הנישואין אלא בדיוק להפך, כמה שיותר מהר ומוקדם, "זריזות מקדימות לדייטים", כשחרדת הרווקות המאוחרת רושפת מאחור צריך להילחץ כבר בשלהי השמינית, אם לא קודם לכן.

רגע, רגע, שלא תטעו, בנות יקרות, אנחנו, החברה הדתית-לאומית הכל יכולה, לא נתפשר איתכן על חתן בינוני, אנחנו רוצים שהבחור שלנו גם ישקיע בתורה וגם יהיה פייטר בצבא ובזמן שהוא מדלג לו משיעור ד' לה' ממסע ניווטים ועד קורס מ"פיים אתן תצטרכו לזון ולפרנס ולכלכל ולהוליד ילדים ועוד ילדים. אנו בהחלט מצפים שתבחרנה במשלח יד ראוי ומכניס ואנא אל תשאלו אותנו איך עושים את זה עם שלושה עוללים ובעל שמגיח לעיתים רחוקות, אברך, סטודנט או קצין-לא-ג'נטלמן. אל תשאלו אותנו בנות יקרות כי אנחנו לא באמת יודעים לפתור את הסבך המטריד הזה שנקלעת אליו אבל זה לא מונע אותנו מלתבוע מכן עוד ועוד, לאחוז בזה וגם מזה לא להניח ידינו. ומה עם החלומות שלכן והכישורים שלכן והצעידה השלווה והמדורגת? – לא בבית ספרנו.

משהו בתסריט הקודר  הזה, אשר בנותינו מצויות בו וחוות אותו בכאב מתסכל,  לא הגיוני ולא הגון, אי אפשר לדרוש מהן הכל – זה צריך להיות ברור! אך השאלה היא: על מה נכון לוותר? על שולחן המנתחים בבית מדרשה של הצינות הדתית מונחים כיוונים שונים  וסותרים שראויים לדיון ולהכרעה:

אפשרות א' : ותרו על שירות לאומי

ואם כבר נקלעתם שלא בטובתכם לשנת השירות הראשונה, אזי כדאי שתוותרו על השנייה. כמובן שאל תדרכו במדרשה, תתחתנו עם בעל צדיק הוא כבר יפרנס אתכם רוחנית אתן תדאגו בינתיים לפרנסה הגשמית של הבית. צאו ללמוד בתום השמינית, כך שבגיל 20-21 תהיו עם מקצוע ביד ותוכלו לכלכל את הבית בלי לחץ כלכלי מייסר ואפשרו לבעל נעוריכם לפסוע בשבילי תורה ויראה, צבא ואקדמיה, מבלי להאט את הקצב  גם כשהמשפחה מתרחבת.   

אפשרות ב': אל תתחתנו לפני גיל 25

גם אל תצאו לדייטים, תפסיקו להילחץ!!! יש מספיק גברים טובים בעולם, הם יחכו לכן. אל תנפנפו בשד הרווקות המאוחרת, הוא לא באמת קיים! בחורה טובה תמשיך להיות טובה גם בגיל 25 אולי אף טובה יותר, לא רק גברים משתבחים עם הזמן. כעת, כששבע שנים לפניכן מתום השמינית ועד לדייט הראשון, אתן יכולות בנחת לצאת לשנתיים שירות לאומי, ללמוד תורה בעומק והרחבה, ללמוד מקצוע נחשק ולהגיע מלאות ועשירות ברוח וחומר לדייט הראשון, להקים בית נאמן ובוגר נטול מצוקה כלכלית והכי חשוב בית שלא ויתר על חלומותיו.

אפשרות ג': זוגיות עכשיו ילדים אחר כך

זוגיות צעירה היא דבר בריא, אל תוותרו עליה, הגיל וההתפתחות האישית המתקדמת מסכלים יכולת חיבור טובה לבן הזוג, מי שתתחיל לצאת אחרי גיל 25 עלולה לעבור קריעת ים-סוף. אם אפשר להתחתן מוקדם, עדיף. זה נעים, זה משמח, זה הכי טבעי בעולם והעיקר הוא שלא צריך לחשוש מרווקות מאוחרת ומייסרת. ילדים זו שמחה גדולה ועצומה, אין בזה ספק, ועם זאת יש לזכור שמרבית הקונפליקטים בין התפתחות אישית ובין משפחה נוצרים רק כשמגיעים הילדים ולא בשלבי הזוגיות. את רוצה להתחתן בגיל 19 מצוין, כל עוד לא יהיו ילדים כמעט ולא תצטרכי לשלם מחיר על הבחירה הצעירה, תוכלי לעשות שנת שירות ותוכלי ללמוד במדרשה, תוכלי להשקיע במקצוע נחשק ובהתנדבות מתמדת. כל מה שנדרש הוא לדחות הבאת ילדים, מדובר בסוגיא הלכתית שרבנים צריכים לתת עליה את הדעת, אם יתאפשר למנוע הריון לשלוש וארבע שנים הדבר יסלול את הדרך לזוגיות צעירה נטולת מחירים. (מצד הסברה ההלכתית צריך לשאול בכנות: אם מותר לאדם להתחתן בגיל מאוחר ולהימנע ממצוות פרייה ורביה מדוע חתן צעיר לא יוכל לעשות זאת באותן שנים במקביל?)

אפשרות ד': סופרוומן

תפסיקו להתבכיין, כולן עשו את זה ועושות את זה וטוב להן עם המצב הקיים. החיים זה לא קייטנה וגם לא הכתרת רבנית פורים. אפשר להכיל את כל החלומות אם משקיעים ומזיעים ומתאמצים באמת. אנו חברה עם מצבור גדול של ערכים ואידיאלים, אנו שמחים בזה ומוכנים להסתער ללא מורא ופחד. בנות יקרות החיים קצרים ולא נרצה למצוא את עצמנו יום אחד  מתוסכלות  מויתורים כואבים שעשינו. לא מוותרים על זוגיות ולא על משפחה, לא על תורה ולא על התנדבות, לא על בעל תלמיד חכם או קצין למופת וגם לא על קריירה שחלמנו "אם תרצו" אמר פעם בחור מזוקן "אין זו אגדה".