ישעיהו פרק ו'

ישעיהו פרק ו

(א) בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל:

(ב) שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף:

(ג) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:

(ד) וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן:

(ה) וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי:

(ו) וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ:

(ז) וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר:

(ח) וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל ה' אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי:

למשמעות המלה "נדמיתי" ישנן פירושים שונים. יש המפרשים זאת מלשון מיתה והכרתה (רש"י, רד"ק) ובדומה למלה דמן, יש המסבירים זאת כדממה (אבי הרד"ק, מהר"י קרא), אך כמדומה שהפירוש המתאים ביותר הוא מלשון דמיון וכהוראתו בנביאים,

מהלך השיעור:

א.      מבקשת מהבנות לחשוב על שתי דמויות משמעותיות בשבילן. אחת שהקשר איתה קרוב וחם והשניה שההשפעה היא מרחוק.

ב.      כתבנו על הלוח בטבלה- מה תורם לי הקשר עם כל אחת מהדמויות? מה אני מקבלת מכל אחד מהקשרים, מה מאפיין כל אחד מהם?

ג.       שמיעת הביצוע של גרוניך (בדיסק "מסע אל המקורות")  לקטע- שמסתיים בפסוק ה (חילקתי לבנות את הפסוקים כשפס' ו-ח מקופלים.)

ד.      לאחר ההאזנה- כל בת כתבה המשך לקטע לדעתה- סבב.

ה.      קריאת פס' ו-ח. דיבור על תגובתו של ישעיהו למראה הנבואי שזכה לראות- תחושה שאינו ראוי, שהוא טמא, תחושה של חוסר אמון בעם. איפה בחיים שלנו קורה- שמטילים עלינו תפקיד, בוחרים בנו למשימה ואנו מרגישות לא ראויות?

ו.        המלאך- נוגע בשפתיו בגחל וישעיהו מיטהר- ומציע עצמו לשליחות-הנני, שלחני. שינוי- ביטוי לאמון שלו, להכרה בכוחותיו.

ז.       נקשר זאת למה ששמע ישעיהו- קדוש קדוש.. מול- מלוא כל הארץ כבודו- הסבר המושגים ע"פ הכתוב בהמשך וכתיבת הטבלה על הלוח, שתי עמידות מול ה' הכרוכות יחד. (קשור גם לכיסא רם ונישא- מול ושוליו מלאים את ההיכל)

ח.      אולי גם בתחושה של ישעיהו- התחושה הראשונית של הטומאה קשורה לתחושה שה' הוא קדוש ונשגב, ואין אדם שראוי לעמוד בפניו, אך ההבנה של מלוא כל הארץ כבודו- נותנת כוח- גם בי יש נוכחות אלוקית שמחייה אותי ומכוחה אני יכולה לקבל את העוז והכוח והאמון לפעול בעולם....

הרב איתמר אלדר:

התפיסה הטרנסצנדנטית, שבה האל נמצא מחוץ לעולם, מופלא, נעלה, מרוחק, מעל לטבעי ולא ארצי , מרומם ונשגב ממנו ותהום פעורה ביניהם. ישנן דרכים רבות ומגוונות לגישור על הפער העצום, אך המכנה המשותף לכולן הוא, שהאדם הפונה אל האלוקים צריך לצאת מחוץ לעצמו, מחוץ לעולם, אל משהו שהוא מעבר לשנות אור. ואף האלוקים הפונה אל האדם, צריך לצמצם עצמו, לבנות גשר ולרדת ממרום כסאו עד דכא ושפל רוח.

עקרון חיקוי האל, הוא עקרון שבתשתיתו מונחת תפיסה טרנסצנדנטית של האלוקות. מה הוא - הרחוק, האין סופי, הנבדל והמקודש מהאדם - רחום, אף אתה תהיה רחום. הצמצום, מנקודת מבט זו, נתפס כמאורע היסטורי, שאמנם חקק בטבע הבריאה יסוד וחוק הרלוונטי גם לנו, אך עדיין הוא בבחינת מאורע היסטורי.

התפיסה האימננטית שבה האל נמצא בתוך ההויה כולה. אין לך דבר ואין לך מקום שהאלוקות אינה חבויה בתוכו ומחייה אותו. כמובן שכשם שאין דבר ומקום שאין בו אלוקות, כך גם אין אדם שאין בו אלוקות. גם תפיסה זו באה בכמה אופנים שונים, אך גם כאן המשותף לכולם, שהאדם המבקש לפגוש באלוקים אינו צריך לזנוח את העולם ולהפנות מבטו אל על, כשהוא משאיר את המציאות שבה הוא חי מאחוריו. על פי תפיסה זו, על כל גווניה, על האדם להשפיל מבטו אל המציאות שבה הוא חי, עליו להתבונן במעמקי נשמתו ובמציאות היומיומית איתה הוא נפגש. בכל אלו, אם יישיר מבט ויתעלם מן הלבושים המסתירים, ימצא את אלוקים.

התפיסה האימננטית, המזהה את האור האלוקי הפועל בתוך כל ההויה, וגם בתוך האדם עצמו, רואה בכל התולדות - הכללים והפרטים, את תנועתו של האור האלוקי, הממשיך להעלם ולהתגלות. הצמצום האלוקי עליו דיבר האר"י, במובן זה, הוא כאן ועכשיו, ותפקידו של האדם להעתר לתנועה אלוקית זו, להשתלב בה ולהתמזג עמה.

שותפות זו, כשהיא נעשית באופן מודע, מביאה היא את האדם לדבקות מתמדת באלוקות, גם כשהוא נאנק תחת סבל הצמצום וההסתרה, מכיוון שהוא חש כי סבלו הוא סבלה של האלוקות המצטמצמת, וצרתם משותפת היא.