מטרות:
השיעורים הראשונים יעסקו בעצם התרחשות הארועים ולאחר מכן נעסוק גם בתגובה של עמ"י.
עצימת עיניים ושחרור הגוף.
מוזיקה מרגיעה.
המורה יתאר בגוף ראשון יחיד, את שעבר עליו ממצרים ועד הר סיני. דגש על התהליך שהתחיל בקושי העצום שבשעבוד מצרים, תחושת השחרור שבהליכה במדבר, ההגעה להר סיני וההכנות למתן תורה. המורה ישלב פסוקים וחלקי פסוקים בסיפור בדגש על "עם סגולה" (פסוקים ה-ו).
לבסוף יעבור המורה לקריאת הפסוקים המתארים את ה"מופע האור-קולי" של מעמד הר סיני (פסוקים טז-יט). רצוי לשלב מוזיקה דרמטית יותר בתאור המעמד עצמו.
שאלות מכוונות:
מה הרגשת כשראית את הקולות ואת הברקים?
מה הרגשת כששמעת את קול ה'?
מה עשה לך המהפך מעבדות לפרעה לשמיעת קול ה'?
במה זה שינה את חייך?
ניתן לדון יחדיו בתשובות השונות שניתנו לשאלות אלו.
ברור מדברי התורה שעצם המפגש בין ה' לישראל, חשוב גם ללא מתן תורה, כדברי הפייטן בליל הסדר: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו!".
(א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: (ב) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר: (ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: (ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: (ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה': (ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה': (ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה': (י) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: (יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי: (יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: (יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר: (יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: (טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה: (טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: (יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר: (יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: (יט) וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל: (כ) וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה: (כא) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב: (כב) וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה': (כג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ: (כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם: (כה) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: ס
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: ס (ב) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ ....
ס לֹא תַחְמֹד .... וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: פ
(יד) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: (טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת: (טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ: (יז) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים: פ (שמות יט- כ)
"והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחרב" - למה כל כך חשוב לתורה שהסיפור יעבור מאב לבן?
באמצעות השאלות והעיון ננסה להוביל את התלמידים לחשיבות המרובה של ערך הההתגלות האלוקית בפני העם כולו.
עיין בדברי הכוזרי שלפניך, מה תפקידו וחשיבותו של המעמד לפי דבריו?
ספר הכוזרי - מאמר ראשון אות קט לא כן תורתנו היא מוכיחה את יעודה במראה עינים. משל למה הדבר דומה לחברים שחנתה שיירתם במדבר ונפרד אחד מהם והלך להדו ומלך הדו קבלו בכבוד רב משנודע לו כי הוא אחד החברים ההם כי המלך הכיר את אבותיהם שהיו אוהביו ויתן המלך בידו מתנות יקרות למען ישאן אל חבריו וילבישו בגדי חמודות וישלח עמו מכבודתו אנשים אשר לא היה עולה על הדעת כי יצאו מלפני המלך וילכו אל המדבר ההוא אף צוהו על מעשים אשר יעשה וכרת עמו ברית על פיה קבל עליו האיש לעבד את המלך והנה זה שב האיש אל חבירו בלוית צירי מלך הדו והחברים שמחו בצירים וחלקו להם כבוד ויקר ובנו להם ארמון לשבת בו. ברבות הימים התחילו החברים ההם שולחים מאתם שליחים להדו למען יראו שם את פני המלך דבר זה עלה ביד השליחים על נקלה כי דאגו להם צירי המלך אשר הוליכום בדרך הקרובה והישרה ובשובם ידעו כל החברים כלם כי כל הרוצה להגיע להדו קל הדבר מאד עליו אם רק ידבק בעבודת המלך ויכבד את ציריו המוליכים אותו אל המלך מעתה לא שאל איש מה העבודה הזאת לנו הסבה היתה ברורה לעין כל להדבק במלך כי הדבקות בו היא האושר. והנמשל הוא החברים - הם בני ישראל, והתייר הראשון- הוא משה, והתירים האחרים- הם שאר הנביאים, וצירי מלך הדו - הם השכינה, והמלאכים ובגדי החמודות- הם האור המשכל אשר האיר את נשמת משה בנבואה, והאור הנגלה אשר קרן על פניו והמתנות היקרות שנשלחו אל החברים- הן שני הלוחות ועליהם עשרת הדברות. |
ריה"ל מבין את משמעות המעמד כביטוי והוכחה ליעוד התורה לדבקות ולקשר עם בורא עולם. אולי כדאי להוסיף גם משפטים המדגישים את הרעיון שעמ"י כולו "ראוי לענין האלוקי" (א, צ"ה). |
עיין ברמב"ם שלפניך: מהי חשיבות ההתגלות במעמד הר סיני לפי הרמב"ם?
משנה תורה לרמב"ם, הל' יסודי התורה ח', א משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף ... ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים: משה משה! לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה. |
הרמב"ם רואה במעמד הר סיני חיזוק והוכחה לאמיתות נבואת משה. |
עיין ברמב"ם שלפניך: הסבר מדוע חשוב כל כך המעמד לביסוס האמונה?
רמב"ם, איגרת תימן וכמו כן זיכרו מעמד הר סיני, שציונו הקב"ה לזוכרו תמיד, וגם הזהירנו מלשכחו אותו, וצוונו ללמד אותו לבנינו כדי שיגדלו על תלמודו. הוא מה שנאמר דברים ד' ט' יו"ד "רק השמר ושמר נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחרב". וראוי לכם אחינו שתגדלו בניהם על המעמד ההוא הגדול, ותספרו בתוך קהל ועדה גדולתו והדרו, שהוא עמוד שהאמונה סובבת עליו, והטענה המביאה לידי אמת. וגדלו המעמד ההוא על כל גדולה כמו שגידלו הקב"ה שנאמר דברים ד' ל"ב "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וגו'". ודעו אחינו בברית הזאת ובסברה הזאת, שהדבר הגדול הזה שנראה במציאות, שהעיד עליו מבחר כל העדים שלא היה מקודם כמוהו וכן לא יהיה אחריו כמוהו. והוא, שתשמע אומה אחת בכללה דבור הקדוש ברוך הוא, ושתראה כבודו עין בעין, ודבר זה היה שתתחזק האמונה חיזוק שלא ישנהו משנה, ויגיע לנו ע"י האמת כדי להעמיד רגלינו לבל ימעדו אשורינו בעתות כאלו, כשיתחדש שום רוגז או שמד על יהודים ח"ו וכשיתגבר יד האנס. ואתם אחינו, היו על בריתכם קיימים, ובדתכם מחזיקים, ועל אמונתכם נוהגים ועומדים. |
הרמב"ם רואה בזכירת המעמד את הבסיס לאמונה בה'. |
לסיכום ניתן לראות 3 הסברים לחשיבות המעמד:
כוזרי: מעמד הר סיני כביטוי לדבקות בקב"ה במפגש עם התגלות לה' לעם ישראל כולו.
הדבר מראה גם את יחודו של עם ישראל -כולם ראויים למדרגה זו של קשר.
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה: ביסוס האמונה בנבואת משה –כולם ראו שה' מדבר אליו.
הרמב"ם באגרת תימן: ביסוס האמונה בקב"ה – עמ"י כולו נפגש עם הקב"ה