קידושין לב - לג: מדוע יש לכבד תלמיד חכם?

טעמי ההידור ( מתוך חוברת המקורות לבגרות )

רמב"ם, מורה נבוכים חלק ג פרק לו

וכבוד חכמי התורה  גם כן מבואר התועלת, שאם לא יהיו גדולים בעיני בני אדם ומכובדים, לא ישמעו אל דבריהם במה שיישירו (=ידריכו) אליו מן הדעות והמעשים. ובכלל זאת המצווה גם כן להתנהג בבושת ובענווה, רצוני לומר אמרו: "מפני שיבה תקום".

ספר החינוך מצוה רנז "מצות כבוד חכמים"

לכבד החכמים ולקום מפניהם, שנאמר: "מפני שיבה תקום... והדרת פני זקן". פירשו זכרונם לברכה:  "אין זקן אלא מי שקנה חכמה" (קידושין לב ע"ב]

משרשי המצוה, לפי שעיקר היות האדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה, ומתוך כך יתעוררו האחרים עליה. ומזה השורש פירש איסי בן יהודה בגמרא בקידושין [שם] שאפילו זקן אשמאי, כלומר שאינו חכם, הוא בכלל המצווה, שראוי לכבדו מפני שברוב שניו ראה והכיר קצת במעשי השם ונפלאותיו, ומתוך כך ראוי לכבוד. והיינו דאמר רבי יוחנן שם בקידושין, הלכה כאיסי בן יהודה. וזה שאמרו, בתנאי שלא יהיה בעל עבירות, שאם כן מנע עצמו מכבוד. 

הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן לד

...וצריך לומר דיש להסתפק בחיוב כבוד תלמיד חכם שחייבה תורה, אם הכבוד הוא להתורה, שכמו בתורה כתובה על ספר צריך ליתן לה כבוד, כך חייבה תורה ליתן כבוד להתורה שבאדם שלמדה, אבל להאדם עצמו לא שייך חיוב הכבוד. או דהכבוד חייבה התורה ליתן להאדם שהשיג בעמלו בכוחו ובכישרונותיו שנתן לו השי"ת את חכמת התורה, ולא להתורה שבו דלא נחשב זה בעין כמו בכתובה על ספר, רק להאדם שנתגדל כל כך שהשיג חכמת התורה, החשיבתו תורה וחייבה שיתנו לו כבוד.

ויש לפרש זה בטעם הסלקא דעתך דרבא, ו"ההדר אמר רבא" בקידושין דף ל"ב ע"א- ע"ב. דמתחילה שאמר רבא: שהרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ודחה ראיית ר' יוסף דכבודו מחול ממה שהקב"ה מחיל ליקריה, משום ד"הקב"ה עלמא דיליה הוא ותורה דיליה היא מחיל ליה ליקריה" אבל תלמיד חכם תורה לאו דיליה היא, היה סבור שהכבוד הוא להתורה שבו. ול"הדר אמר רבא" שיכול למחול, משום ד"תורה דיליה היא, דכתיב 'ובתורתו יהגה יומם ולילה' ", סובר שהכבוד הוא להאדם על שהשיג בעמלו בכוחו ובכישרונותיו חכמת התורה, ונחשב מחמת זה תורה דיליה ויכול למחול.

הרב צבי יהודה קוק, הערות לשו"ת עזרת כהן, סימן קה, עמ' תכז-תכח

האי עשה לכבד תלמידי חכמים הוא לא זו בלבד ענין פרטי אישי של זה תלמיד חכם, שהוא יודע תורה ולומדה, אלא שהוא ענין כבודה של התורה בעצמה, שהיא באמתת תמימותה, של חיי עולם הנטועים בדבר ד' בתוכנו זו תורה שבעל פה (טור שו"ע או"ח סימן קלט). היא המופיעה ונמצאת ומתעצמת באישיותו וכבודו של תלמיד חכם אמתי זה, לפי מדרגותיה וערכיה. ואשר על כן זה כבודו של תלמיד חכם נקרא כבוד תורה, ...והרי הוא כבודו של השי"ת נותן התורה, המתגלה בה. ומתוך כך מורא תלמידי חכמים מתרבה ונכלל במצות יראת ד', "את ד' אלוקיך תירא" לרבות תלמידי חכמים (קידושין נז ע"א), מה שאינו מפורש כן בכתוב "והדרת פני זקן".

שאלות לעיון

• האם הכבוד הוא רק אמצעי כדי שנלך לאורם של תלמידי חכמים ( כפי שמשמע מהרמב"ם ) או שיש לו גם מטרה אחרת ?

• כיצד המעשה ה"טכני" ( קימה וכיו"ב ) יוצר הערכה אמיתית ?

•  במה מעלת ספר התורה הכתוב גדולה ממעלת תלמיד חכם , ובמה מעלת תלמיד חכם גדולה ממעלת ספר התורה הכתוב ?

• מה ההבדל העקרוני בין מסקנתו של רבא לפי ר"מ פינשטיין לבין דבריו של הרצי"ה ?

א.הבנה -  לפני לימוד המקורות נשאל את התלמידים מדוע יש לכבד תלמידי חכמים ?( שאלה זו תדרוש מהתלמידים להגדיר במילים טעם לחובה שנראית מובנת מאליה ). תשובות אפשריות – 1. הכבוד מאפשר לי להעריך ת"ח וללכת לאור תורתם כמודל לחיקוי (כרמב"ם) 2. הכבוד הוא זכות שמוקנית לתלמיד חכם כשכר על עמלו והשקעתו. ( ראה ב"הרחבה" על הבריחה מהכבוד . ייתכן שלכן ראשונים לא פרשו כך ) 3. כבוד הוא ביטוי לערך העצמי שיש לאדם. הוא כבד. בעל מסה. הכבוד אינו בשביל שילמדו ממנו ואינו בגלל ש"מגיע לו", הוא אינו "אמצעי" ואינו "שכר". הוא הדבר עצמו.  המפגש עם ת"ח הוא מפגש עם משהו משמעותי , ומפגש כזה יוצר התרחשות של כבוד. להלכה , במקרה זה , אין מטרות סמויות ( הבאה לדרך התורה או שכר ). היא מארגנת את החוויה של המפגש עם האדם המכובד. מחנכת אותי לשים לב לנוכחותו, ונותנת כלים מעשיים לחוויה בסיסית זו. 

לאחר לימוד הרמב"ם והחינוך -

ב. הבנה והפנמה – הרמב"ם הדגיש את הענווה הנדרשת מאיתנו כלפי ת"ח ( דבר שחסר מעט בדורנו ). נבקש מהתלמידים לתאר את ההרגשה  שמתעוררת אצלם כשהם חשים ענווה והתבטלות כלפי אדם . ( הרגשות אפשריות -  1. "כיף" שיש מישהו שאני קטן לידו , שאפשר ללכת לאורו. 2. תחושת ביטחון  ) נוסיף ונשאל כיצד ניתן ליצור כבוד באופן טכני ? הרי כבוד נובע מהערכת האישיות ולא ממעשים "טכניים" כמו קימה וכיו"ב ? נעורר על כך דיון בכיתה. מן הסתם הכלל של ספר החינוך : "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" יעלה במילים כדי להמחיש עד כמה המעשה הטכני לכאורה יוצר "מכובדות" , נערוך תרגיל. נבקש מראש משני תלמידים ( מוכשרים ) להכין דבר תורה.  החברים בכיתה יתבקשו להתנהג בצורה לא מכובדת בשמיעת דבר התורה הראשון ( אין הכוונה להפרעות אלא לפיהוקים, ישיבה מתנדנדת וכיו"ב ) . ובצורה מכובדת ( ישיבה זקופה , פנים מתבוננות וכיו"ב ) בשמיעת דבר התורה השני.  אומרי דברי התורה אינם מודעים להנחיה זו. 

מן הסתם דבר התורה השני ייאמר בצורה יותר קולחת וכשנבקש מהחברים לחזור עליו הם יוכלו לחזור עליו ביתר קלות. נראה שה"מכובדות" החיצונית יוצרת יכולת העברה טובה יותר ויכולת הקשבה טובה יותר. ( על הר"מ לדאוג בשום שכל שהתלמידים לא יעלבו )  תרגיל זה הוא נקודתי ואעפ"כ בכוחו ללמד על הכלל - מטרת ההלכות של כבוד תלמיד חכם ליצור חברה שבה תלמידי חכמים נמצאים בראש , שומעים לדבריהם והולכים לאורם.

ג. הבנה -  לאחר לימוד ההסבר של ר"מ פיינשטיין לדבריו של רבא בהווא אמינה ובמסקנה , נחדד את ההבדל בינו לבין הרצי"ה. לפי דבריו סבר רבא למסקנה , שהכבוד המוקנה לתלמידי חכמים ניתן עבור השקעתם הפרטית , ואינו דומה לכבוד התורה הכתובה , השלמה והתמימה. הרצי"ה , לעומתו יסבור , שהכבוד המוקנה לת"ח ניתן עבור התורה החייה בהם . אין הוא כבודם הפרטי. ואדרבה – מעלתם גדולה ממעלת התורה הכתובה שכן  תכלית התורה אינה ספר אלא אדם. אדם שמגלם באישיותו את חיי התורה השלמים .רק כדי להמחיש את ההתמזגות בין התורה  לאדם , עד שהיו לאחדים , אפשרה התורה מחילה. ( למרות שכבוד תורה כזה אינו נופל מכבוד תורה שבכתב ! ) . ויותר מכך -  לפי הרצי"ה יש כאן ממש כבוד ה' יתברך שמתגלה באדם שהתמזג עם התורה.

ד. הפנמה – 1. אחד ההבדלים בין "תורה כתובה" ל"תורה חיה" הוא היכולת לסחוף ולהשפיע. ניתן להדגים זאת באמצעות ההבדל שבין ספר לסרט. סרט בעל ערך ממחיש באופן חי רעיון מסוים. היכולת להפנים את הרעיון ולזכור אותו גדולה הרבה יותר ( למרות מגרעות הסרט שאינן מעיינינו כעת ). נקרא לתלמידים קטע שעוסק במעלת התפילה בהשתפכות הנפש ( לפי בחירתנו ) ולאחר מכן נקרין סרט שיש בו תפילה מרגשת. ( כמו תפילת הנערות בגוש קטיף  ).  נראה כיצד הקטע הכתוב מעורר אותנו פחות. 2. נבקש מהחברים לתאר חוויות של מפגשים עם אדם שעמל והשקיע כדי לקדם ערך מסוים ועם אדם שנראה מזדהה לחלוטין ( וחי בצורה  מלאה ) עם ערך מסוים. 

להרחבה  

מסילת ישרים פרק י"א ( על העוצמה של הכבוד – לטוב ולרע )

כללו של דבר : הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם , לולי זה כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיוכל , ללבוש מה שיכסה ערוותו , ולשכון בבית שתסתירהו מן הפגעים , והייתה פרנסתו קלה עליו , ולא היה צריך להתייגע להעשיר כלל, אלא שלבלתי ראות עצמו שפל ופחות מרעיו ,מכניס עצמו בעובי הקורה הזאת , ואין קץ לכל עמלו ...

פירוש הרמב"ם למשנה , אבות פרק ד -

כבר ראיתי בספר מספרי המידות, שנשאל אחד החסידים, ונאמר לו: איזהו היום השמח שעבר עליך מימיך?  אמר: יום שהייתי נוסע על גבי ספינה, והיה מקומי בה השפל שבמקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו  בספינה סוחרים ובעלי ממון, והייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם להטיל מים, והגיעה שפלותי  בעיניו, ופחיתות המצב אשר הייתי בו, עד כדי שגילה עצמו והטיל מימיו עלי. ונפלאתי על התחזקות תכונת  העזות בנפשו, וחי ה', לא הצטערה נפשי במעשהו כלל, ולא התעורר בה רוגז, ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי  למדרגה שלא יצערני ביזוי זה החסר, ולא אשים לבי אליו…