'אבא חלקיה ואשתו'

(תענית כג ע"א - ע"ב)

הקדמה

במרכזה של היחידה סיפור אבא חלקיה, שניתן להתייחס אליו בכמה מעגלים: אישי (ללכת על פי צו המצפון גם אם בניגוד למוסכמות חברתיות); חברתי (צדקה, לדון לכף זכות); זוגי (אבא חלקיה ואשתו); בין אדם למקום (התפילה לגשם).

ייתכן שאת אותה נקודה, יקחו תלמידים שונים למקומות שונים. מערכי השיעורים בנויים כך שיאפשרו לתלמידים להגיע למקומות שונים, ומציעים הצעות שונות ומגוונות להפעלות, לבחירת המורה.

כסיפורים משלימים, יהיה עיסוק בסיפור: מר עוקבא ואשתו (המקבילה לאשת אבא חלקיה בנתינת הצדקה שלה), ובטקסטים נוספים.

הסיפור בגמרא ותרגומו:

1. אבא חלקיה. תענית כ"ג ע"א – ע"ב:

אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוה, וכי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה ובעי רחמי, ואתי מיטרא. זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא, שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה למבעי רחמי דניתי מיטרא. אזול לביתיה ולא אשכחוהו, אזול בדברא ואשכחוהו דהוה קא רפיק. יהבו ליה שלמא ולא אסבר להו אפיה. בפניא, כי הוה מנקט ציבי, דרא ציבי ומרא בחד כתפא, וגלימא בחד כתפא. כולה אורחא לא סיים מסאני, כי מטי למיא - סיים מסאניה. כי מטא להיזמי והיגי - דלינהו למניה. כי מטא למתא נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא. כי מטא לביתיה עלת דביתהו ברישא, והדר עייל איהו, והדר עיילי רבנן. יתיב וכריך ריפתא, ולא אמר להו לרבנן תו כרוכו. פלג ריפתא לינוקי, לקשישא - חדא, ולזוטרא - תרי. אמר לה לדביתהו: ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו, ניסק לאיגרא וניבעי רחמי, אפשר דמרצי הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא, ולא נחזיק טיבותא לנפשין. סקו לאיגרא, קם איהו בחדא זויתא ואיהי בחדא זויתא, קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו. כי נחית, אמר להו: אמאי אתו רבנן? - אמרו ליה: שדרי לן רבנן לגבי דמר למיבעי רחמי אמיטרא. אמר להו: ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה. אמרו ליה: ידעינן דמיטרא מחמת מר הוא דאתא, אלא לימא לן מר הני מילי דתמיה לן: מאי טעמא כי יהבינא למר שלמא לא אסבר לן מר אפיה? - אמר להו: שכיר יום הואי, ואמינא לא איפגר. ומאי טעמא דרא מר ציבי אחד כתפיה וגלימא אחד כתפיה? - אמר להו: טלית שאולה היתה, להכי - שאלי, ולהכי - לא שאלי. - מאי טעמא כולה אורחא לא סיים מר מסאניה, וכי מטי למיא סיים מסאניה? - אמר להו: כולה אורחא חזינא, במיא - לא קא חזינא. - מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למניה? - אמר להו: זה מעלה ארוכה וזה - אינה מעלה ארוכה. - מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא? אמר להו: כדי שלא אתן עיני באשה אחרת. - מאי טעמא עיילא היא ברישא והדר עייל מר אבתרה, והדר עיילינן אנן? - אמר להו: משום דלא בדקיתו לי. - מאי טעמא כי כריך מר ריפתא לא אמר לן איתו כרוכו? - משום דלא נפישא ריפתא, ואמינא לא אחזיק בהו ברבנן טיבותא בחנם. - מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא ולזוטרא תרי? - אמר להו: האי קאי בביתא, והאי יתיב בבי כנישתא. ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר, לעננא דידיה? - משום דאיתתא שכיחא בביתא, ויהבא ריפתא לעניי ומקרבא הנייתה [ואנא יהיבנא] זוזא, ולא מקרבא הנייתיה. אי נמי הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן, [אנא] בעי רחמי דלימותו, והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא, [ואהדרו].

תרגום: אבא חלקיה בן בנו של חוני המעגל היה, וכשהיה צריך העולם לגשם, היו שולחים חכמים אליו ומבקש רחמים, ובא גשם. פעם אחת הצטרך העולם לגשם, שלחו חכמים זוג של חכמים אליו לבקש רחמים שיבוא גשם. הלכו לביתו ולא מצאוהו, הלכו לשדה ומצאוהו שהיה עודר. נתנו לו שלום, ולא הסביר להם פנים. לפנות ערב, כשהיה מלקט עצים, נשא את העצים והמעדר על כתף אחת ואת הגלימה על כתף אחת. כל הדרך לא נעל נעליים, כשהגיע למים - נעל נעליים. כשהגיע למקום קוצים - הרים את שולי בגדיו. כשהגיע לעיר יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת. כשהגיע לביתו נכנסה אשתו בראשונה, ואחר כך נכנס הוא, ואחר כך נכנסו חכמים. ישב ואכל לחם, ולא אמר להם לחכמים אכלו גם. חלק לחם לילדים, למבוגר - אחד, ולצעיר - שניים. אמר לה לאשתו: יודע אני שחכמים משום הגשם באו, נעלה לגג, ונבקש רחמים, אפשר שיתרצה הקדוש ברוך הוא ויביא גשם, ולא נחזיק טובה לנפשינו. עלו לגג, עמד הוא בפינה אחת והיא בפינה אחרת, קדמו ועלו עננים מאותה הזווית של אשתו. כשירד, אמר להם: מדוע באו חכמים? - אמרו לו: שלחו אותנו חכמים אל מר לבקש רחמים על הגשם. אמר להם: ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה. אמרו לו: יודעים אנו שהגשם מחמת מר הוא בא, אלא יאמר לנו מר אותם הדברים שתמוהים לנו: מדוע כשנתנו למר שלום לא הסביר לנו מר פנים? -אמר להם: שכיר יום הייתי ואמרתי לא אתבטל. ומדוע נשא מר עצים על כתף אחת וגלימה על כתף אחת? - אמר להם: טלית שאולה היתה, לכך (לצורך עבודה בשדה) - שאלתיה, לכך (לצורך נשיאת עצים) - לא שאלתיה. מדוע כל הדרך לא נעל מר נעליו, וכשהגיע למים נעל נעליו? אמר להם: כל הדרך ראיתי (את הקרקע, ויכולתי להיזהר לא לדרוך על מכשולים), במים - לא ראיתי. מדוע כשהגיע מר לקוצים הרים את שולי בגדיו? - אמר להם: זה (עור הרגליים) מעלה ארוכה וזה (בגד שנקרע) - אינה מעלה ארוכה. - מדוע כשהגיע מר לעיר יצאה אשתו של מר כשהיא מקושטת? אמר להם: כדי שלא אתן עיני באשה אחרת. - מדוע נכנסה היא בראשונה, ואחר-כך נכנס מר אחריה ואחר כך נכנסנו אנחנו? - אמר להם: משום שלא הייתם בדוקים לי (אם כשרים או פרוצים). - מדוע כשאכל מר לחם לא אמר לנו אכלו גם? - משום שלא היה לי מספיק לחם, ואמרתי לא אחזיק בהם בחכמים טובה בחינם (לא אציע למרות שיודע שמן הסתם יסרבו, שהרי אין לי, וכל יחזיקו לי טובה בחינם). - מדוע נתן מר לילד המבוגר לחם אחד ולצעיר שניים? - אמר להם: זה נמצא בבית, וזה יושב בבית הכנסת. ומדוע קדמו ועלו העננים מאותה הפינה שהייתה עומדת בה אשתו של מר, לעננים שלו? - משום שהאישה מצויה בבית, ונותנת לחם לעניים, וקרוב הנאתה [ואני נותן] זוזים (כסף), ולא קרובה הנאתי. או גם אותם ביריונים שהיו בשכנותם, [אני] בקשתי רחמים שימותו, והיא בקשה רחמים שיחזרו בתשובה, [וחזרו].

רקע על הסיפור

סיפור אבא חלקיה מופיע במסכת תענית כד ע"א, לאחר סיפורי חוני המעגל. אבא חלקיה הוא נכדו של חוני, וגם הוא, כסבו לפניו, מופיע כמי שכוחו בהורדת גשמים. סיפור זה הוא סיפור מקביל לסיפור על החסיד מכפר אימי המופיע בירושלמי תענית.[1]

בסיפור זה מצטיירת דמותו של אבא חלקיה כדמות יוצאת דופן של 'חסיד ואיש מעשה', הנוהג לפנים משורת הדין, ביושר חסר פניות, תוך התעלמות מתגובת סביבתו והקשבה לצו ליבו הפנימי בלבד. עוד עולה מן הסיפור מקומה המיוחד של אשת אבא חלקיה, הקשר המיוחד שבינו לבין אשתו, ומרכזיותו של הבית בסיפור. היבט נוסף הקיים בסיפור הוא הקשר בין נתינת צדקה, ואופן הנתינה, לבין הורדת גשמים.

רבות נכתב על סיפור זה, על היבטיו השונים.[2] בעיוני שלי בסיפור שמתי לב למקומה של האישה ולהיבט הזוגי העולה מתוכו.

האזכור הראשון של אשת אבא חלקיה, מתייחס ליציאתה לקראת בעלה כשהיא מקושטת. אין מדובר בפתח הבית, אלא ביציאתה כך לעיר. התנהגות זו נתפסת כחריגה, ואולי אף כלא צנועה בעיני החכמים, או קהל הקוראים. רק

בסוף הסיפור מתבררת מטרת הפעולה, כמוכתבת על-ידי שיקולים של צניעות. כניסתה של האישה ראשונה לבית מוסברת אף היא בהנמקה דומה. על מנת שלא ייווצר אפילו רגע שבו נשארת האישה לבד בחוץ עם האורחים הזרים (גם אם הם נראים כתלמידי חכמים), בפרט לאור העובדה שהיא מקושטת. זוהי ההנמקה הפורמלית לעובדת כניסתה ראשונה לבית. לדעתי יש בכניסתה זו, רמז מטרים לפרט שיתברר בהמשך: תפילתה על הגשמים נענית לפני תפילתו של בעלה. גם בסיפור זה מוצגת השותפות הרוחנית והנפשית בין האישה לבעלה, המשתף אותה בפעולותיו הרוחניות והמוסריות. העיצוב של אופן תפילתם בעליית הגג, דומה (ולדעתי, לא במקרה) לאופן שבו מתוארת תפילתם של יצחק ורבקה לבן. בהתייחס לקושי שבמילים 'לנוכח אשתו' בפסוק "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו", בראשית כה:כא, אומר המדרש: "לנכח אשתו, מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן…" (בראשית רבה פרשה סג). רש"י על התורה, בפסוק זה, מפרש: "לנוכח אשתו - זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת". בבבלי אנו מוצאים התייחסות נוספת לתפילתם:

…אמר רבי יצחק: יצחק אבינו עקור היה, שנאמר: (בראשית כ"ה) ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, על אשתו לא נאמר אלא לנוכח, מלמד ששניהם עקורים היו. א"ה, ויעתר לו - ויעתר להם מיבעי ליה! לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע. (יבמות סד ע"א).

יצחק מתואר כמי שנענה ראשון, בהיותו בנו של צדיק. ייחוסו חשוב יותר מצדקותה העצמית של רבקה: היא צדיקה למרות הסביבה שגדלה בה[3], מעשי החסד שלה עם עבד אברהם, מתוארים בהרחבה. ייתכן שלייחוס ולשושלת יש חשיבות גדולה כשבאים להתפלל על בן ועל המשך אותה שושלת. אולם, כשמדובר בתפילה על גשמים, על פניה לקב"ה שיזון ויפרנס את העולם - יש חשיבות דווקא למעשי החסד של האדם בעולם, ולאופן שבו הוא מפרנס את רעהו. אבא חלקיה אמנם הוא נצר לשושלת מיוחסת, הידועה בכוח תפילתה לגשם: "בר -בריה דחוני המעגל הווה", אך אשתו מצטיינת במעשי החסד שלה דווקא. רבקה דאגה לעבד אברהם למים. אשת אבא חלקיה, דואגת לעניים ללחם. מעשי הצדקה שלה מוצגים בסיפור כעדיפים על אלה של בעלה. מדוע?

"משום דאיתתא שכיחא בביתא, ויהבא ריפתא לעניי ומקרבא הנייתה [ואנא יהיבנא] זוזא, ולא מקרבא הנייתיה."

אמירה זו מנוסחת בלשון כללית: איתתא. אישה, ולא האישה, או אשת אבא חלקיה וכדו'. כלומר, יש כאן אמירה כללית על נשים באשר הן. אישה מצויה בביתה ונותנת לחם לעניים וקרובה הנאתה.[4] ואולם, חלקו השני של המשפט: "ויהבא ריפתא לעניי…" איננו דווקא כללי, וייתכן שהוא מתייחס ספציפית לאישה זו: כל אישה מצויה בביתה. השאלה היא למה מנוצל הדבר?

שלושה גורמים מצויינים ביחס לעדיפותה של האישה:

1.      מצויה בביתה.

2.      נותנת לחם לעניים.

3.      קרובה הנאתה.

אני מבקשת לקרוא שלושה גורמים אלה, כשלוש מעלות נפרדות של אופן נתינת הצדקה של האישה, ולא רק כגורמים הנובעים זה מזה.

1.      עצם מציאותה של האישה בבית, הופך אותה לזמינה לעניים, היכולים לגשת אליה בכל עת שירצו.

2.      הדבר אותו היא נותנת "לחם", מעומת בהמשך עם נתינת כסף, "זוזים"[5]. הלחם הוא תוצר ביתי חם, מלבד לכך שהוא מאפשר סיוע מיידי (דבר המודגש בגורם הבא), יש לו ערך כשלעצמו, בהיותו תוצר ולא רק חומר גלם, מימוש של פוטנציאל. הוא מבטא יצירה  והשקעה של אישה הטורחת עבור עניים.[6]

3.      קרובה הנאתה - הלחם הוא תוצר מיידי. העני הרעב יכול לשבוע מיד, שכן הוא יכול להגיע לביתה של האישה - היא זמינה ונמצאת תמיד בביתה, והיא נותנת לו לחם, כך שרעבונו יכול לבוא על סיפוקו מיד.

המיידיות מודגשת מאוד במעשיה של האישה. היא נותנת לעני מענה מיידי. אולי לכן היא זכאית למענה מיידי ומהיר (יותר מזה של בעלה), על תפילתה לגשם.

הסיפור מעצב אפוא דמות של אישה המצטיינת בעשיית החסד שלה, בדאגתה לענייני צניעות וביכולת התפילה שלה, והיא זוכה למענה מיידי. האישה ובעלה פועלים מתוך הערכה הדדית ובשיתוף פעולה מלא. [7]

בסיפור 'מר עוקבא ואשתו' (כתובות סז ע"א), מובאת הנמקה דומה לעדיפותה של האישה, המסבירה את הנס שאירע דווקא לה, ואולם בניגוד לסיפור על אבא חלקיה ואשתו, בסיפור מר עוקבא עולה כי הבעל אינו מכיר במעלתה של אשתו, והוא תמה מאוד על כך שהיא זכתה לנס, ואילו הוא לא.[8]

מערכי שיעור:

מטרות כלליות של היחידה:

1.      התלמידים יבינו את הסיפור.

2.      התלמידים יעמדו על הייחוד שבדמויות אבא חלקיה ואשתו, ויזדהו עימם.

3.      התלמידים יחשפו לעולמה של האגדה כעולם רוחני, אנושי ורלוונטי לעולמם.

בנוסף, במוקד כל שיעור יעמוד מושג/ערך אותו יפנימו התלמידים.

שיעורים 1+2: איש מוזר

הכרת הטקסט בדגש על דמותו החריגה של אבא חלקיה.

מושגים להפנמה:

יושר פנימי, אני מול הסביבה.

רציונל:

שלבים 1-4 בנויים על שימוש בפער הידיעה הקיים בסיפור, הן של הדמויות, הן של הקוראים. המספר בוחר שלא לתת לנו את הנימוקים שפעולותיו של אבא חלקיה בשלב הראשון, אלא לבנות את הסיפור בשני חלקים, כאשר ההיוודעות קיימת רק בחלק השני. כך יוצר המספר אצל הקורא תהליך של העלאת השערות והפרכתן. השימוש בתהליך זה כחלק מתהליך הלמידה מאפשר לתלמידים לחוש טוב יותר את הסיפור ואת מגמותיו.[9]

שלב ראשון:

כל תלמידה מקבלת דף ובו חציו הראשון של סיפור אבא חלקיה, עד שלב הפנייה לאשתו. אחרי כל שורה בסיפור, מופיעה שורה ריקה.

המורה מקריאה את הסיפור, והתלמידות מתבקשות למלא אחרי כל שורה את מחשבותיהן  - ללא הכוונה נוספת. (אפשרות אחרת, מכוונת יותר: מה אומרים לעצמם החכמים עכשיו). הערה: יש לומר לתלמידות מראש שישתפו בדברים אלה בקבוצות הקטנות.

שלב שני:

עבודה בקבוצות קטנות (שלשות). אחת מן המשתתפות מקריאה שורה, ואז כל אחת מקריאה את מחשבותיה.

לאפשר להן לדון בכך במשך כמה דקות, ואז לחלק דף נוסף.

שלב שלישי:

החצי השני של הסיפור, אך בו תופענה רק שאלות החכמים. במקום תשובות אבא חלקיה, יופיע קו ריק. התלמידות יצטרכו למלא את תשובותיו של אבא חלקיה. (משימה זו לוקחת בחשבון שהתלמידות יודעות כעת שאבא חלקיה ואשתו התפללו על הגשמים ונענו, וכן רואות את תגובת החכמים על כך שהוא ראוי, ושמתקיימת ביניהם שיחה).

שלב רביעי:

שתפו בקבוצות הקטנות.

שלב חמישי:

חלוקת דף ובו הסיפור במלואו.  לאחר קריאת הסיפור: דיון, לימוד והסבר של הסיפור.

הילוך:

·         האם קרה לך שהרגשת 'אבא חלקיה' מול העולם? מדוע נהגת כפי שנהגת? האם יכולת לנהוג אחרת?

·         נסי לדמיין: מה חשבו האנשים שסביבך?

הצעה לפעילות נוספת:

צפיה בסרט: זרה בתוכנו. ודיון בעקבותיו, בחיבור לסיפור.