ב"ב יא' ע"ב: בני מבוי מעכבין

הסוגיא בדף י"א עמוד ב':

אמר מר: "היה סתום ובקש לפותחו אין בני מבוי מעכבין עליו",

אמר רבא: לא שנו אלא שלא פרץ את פצימיו, אבל פרץ את פצימיו - בני מבוי מעכבין עליו!

א"ל אביי לרבא: תניא דמסייע לך:

"בית סתום יש לו ד' אמות, פרץ את פצימיו אין לו ד' אמות.

)נוסח שנמחק על ידי רש"ל - קבר שפתחו סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו וסתמו מטמא כל סביביו(,

בית סתום אינו מטמא כל סביביו, פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו".

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: מבואות המפולשות לעיר אחרת ובקשו בני העיר לסותמן - בני אותה העיר מעכבין עליהן.

לא מיבעי כי ליכא דרכא אחרינא דמעכבי, אלא אפילו כי איכא דרכא אחרינא נמי מעכבי!

משום דרב יהודה אמר רב, דאמר: "מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו"

 (נוסח שנמחק על ידי רש"ל - כדרב גידל דא"ר גידל רבים שבררו דרך לעצמן מה שבררו בררו(

אמר רב ענן אמר שמואל: מבואות המפולשין לרה"ר ובקשו בני מבואות להעמיד להן דלתות בני רה"ר מעכבין עליהן.

סבור מינה הני מילי בד' אמות, כדר' זירא אמר רב נחמן,

דאמר רבי זירא אמר רב נחמן: "ד' אמות הסמוכות לרה"ר כרה"ר דמיין",

ולא היא! התם לענין טומאה, אבל הכא זימנין דדחקי בני רה"ר ועיילי טובא.

הסבר הסוגיה:

הסוגיה מביאה שלושה מקרים (הראשון מובא בברייתא תנאית, והשניים האחרים מובאים במימרא של אמוראים מוקדמים) בהם הציבור או הזולת (בני מבוי, בני העיר האחרת, בני רה"ר) יכולים לעכב את ההצטרפות אליהם או את הפרישה מהם. הנקודה המהותית שעולה היא חוסר הבחירה האישית בהצטרפות או בניתוק מהציבור. בכל המקרים שהתלמוד מביא מדובר על פעולות שנעשות ברכוש הפרטי של מי שרוצה להצטרף או לפרוש (הבית של היחיד, המבוי המפולש של בני העיר, המבוי הוא של בני המבוי) ועדיין אין את החירות לעשות בו כרצונו אם זה משפיע על הציבור.

עמדה זו, המגדילה את כוחו של הציבור ורה"ר להחליט עבור הפרט בשאלות אלו מודגשת במהלך הסוגיה עצמה. בכל שלושת המקרים הדיון התלמודי עושה העמדות כאלו שמגבירות את כוחם של המעכבים, ומחמירות על אלו שרוצים לפרוש או להצטרף[1].

על אף שיש מגמה ברורה בסוגיה להגביר את כוח הציבור על חשבון חירות הפרט, עדיין ישנו דיון סמוי בשאלה הזאת מתחת לפני השטח בעמידה מול ההווא אמינות השונות.

הסוגיה מעלה הגדרות שונות ומעניינות מתי הציבור יכול לעכב את ההצטרפות אליו או את הפרישה ממנו. במקרה הראשון אנו לומדים שבהצטרפות חדשה הדבר תמיד תלוי בדעת הציבור, אולם מי שהיה שייך אל הציבור ופרש יכול לחזור בתנאי ש"לא פרץ את פצימיו". איזה שהוא ביטוי להתנתקות חריפה יותר מהציבור שאינה רק סותמת את השער אלא גם הורסת אותו, התנתקות שאחריה כבר אין את החירות לחזור בחזרה על דעת עצמך.

הצעה לפעילות

א. פעילות להפנמה חברתית של הסוגיה

המורה יעורר דיון בכיתה סביב מקרים מפורסמים בציבור של רצון לפרוש מהציבוריות או לחזור אליה.

פרישה מהציבור:

1. גלעד שליט חוזר מהשבי לאחר חמש שנים. במהלך הזמן הזה הפך גלעד לדמות ציבורית מובהקת. אנשים רבים מהציבור הרחב שלא מכירים אותו כלל השקיעו מזמנם ומרצם בשבילו, ולבסוף המדינה שחררה למענו מאות רבות של מחבלים. כעת כשהוא חוזר לחיק משפחתו, הוא ומשפחתו מבקשים שיניחו להם לנפשם ולא ייכנסו למרחב הפרטי שלהם. לעומת זאת הציבור שהשקיע אנרגיה ועניין רב בשלומו הפרטי של גלעד רוצה להיחשף אליו, אל רגשותיו ומה שעבר עליו. האם גלעד הוא "מצר שהחזיקו בו רבים" ואין לו את האפשרות להסתגר בעצמו, או שמא זו זכותו?

2. ניתן להעלות גם דיון דומה על סלבריטאים (שחקנים, זמרים וכדו') שקנו את פרסומם ופרנסתם דרך כניסה משמעותית למרחב הציבורי והצגת עצמם. האם יש להם את הזכות להסתיר את חייהם הפרטיים כשהם חפצים בכך ואילו הציבור מתעניין? שאלת הלגיטימיות של צלמי הפפראצי, ובכלל האפשרות של אנשים שהפכו עצמם לציבוריים להתנתק מזה כשהם רוצים.

חזרה אל הציבור:

ריצ'רד גולדסטון הוא שופט יהודי דרום אפריקאי שמונה על ידי האו"ם לעמוד בראש ועדת בדיקה של התנהלות ישראל מול הפלסטינים במבצע "עופרת יצוקה". גולדסטון כתב דו"ח קשה בו הוא מאשים את צה"ל בתקיפה של אזרחים ובפשעי מלחמה. בעקבות הדו"ח היחס השלילי לישראל בעולם כולו החמיר מאוד ומעמדה הבין לאומי נפגע. גולדסטון עצמו, יהודי גאה הרואה בעצמו ציוני נודה על ידי המדינה כעוכר ישראל, והוא קיבל יחס דומה גם בקהילות היהודיות אליהם הוא משתייך.

שנתיים לאחר מכן פרסם גולדסטון מאמר בו הוא חוזר בו מחומרת הדו"ח שלו וטוען שישראל לא עשתה פשעי מלחמה, ושדעתו השתנתה בעקבות מידע חדש אליו הוא נחשף. כמו כן הוא פרסם מאמר בו הוא מגן על ישראל וטוען שהיא אינה מנהיגה משטר אפרטהייד (דיכוי) כלפי הפלסטינים.

ברור שגולדסטון שסתם את פתחו אל מדינת ישראל רוצה לפתחו שוב ולהשתייך מחדש אל יהודי העולם הציוניים. האם הוא יכול להצטרף מחדש על פי בחירתו, או שמא הוא כבר "פרץ את פצימיו", הרס את השער המחבר אותו אל העם היהודי הציוני וזקוק לקבלה מחדש?

נספח – כתבה על ריצ'רד גולדסטון באתר וואלה!:

חברו של גולדסטון: "מאז פרסום הדוח חייו הפכו לגיהנום"

 במשך השנים בהם עבד במשרד החוץ וכיהן כשגריר ישראל בדרום אפריקה, הצליח ד"ר אלון ליאל לרקום קשרי ידידות עם השופט היהודי ריצ'ארד גולדסטון. לדבריו, מאז פרסום הדוח על "עופרת יצוקה", חייו אומללו וגרמו לקרע במשפחתו, אך מאמר החרטה נבע ממידע חדש אליו נחשף שלא היה ברשותו קודם. בכל מקרה, אומר ליאל, למאמר השפעה מדינית משמעותית

ימים לא קלים עברו על השופט ריצ'ארד גולדסטון מאז פרסם את הדוח של ועדת החקירה שעמד בראשה לבדיקת אירועי מבצע "עופרת יצוקה". "הרסו לו את החיים", אומר שגריר ישראל בדרום אפריקה לשעבר וחברו של השופט, ד"ר אלון ליאל. "כשמדינת ישראל והעם היהודי מחליטים לרדוף מישהו, הם עושים זאת. החיים שלו היו גיהנום. הוא לא ישן בלילות והדוח גרם לקרע גדול עם הבת שלו שהתגוררה בעבר בישראל. הוא היה אומלל מאז פרסום הדוח".

 ליאל מכיר את גולדסטון במשך שנים רבות. כמי שהיה שגריר ישראל בדרום אפריקה ולפני כן גם פעל להידוק היחסים בין ישראל לשלטון החדש במדינה, נוצרה בין ליאל לגולדסון חברות מקצועית ואישית. לטענתו, גולדסטון היה המום מהעליהום שנוצר כלפיו ובמיוחד מחוסר שיתוף הפעולה של ישראל עם חקירתו.

 "גולדסטון תמיד היה ציוני", אומר ליאל. "הוא תמיד הקפיד להגיד שהוא לא רק אוהד ישראל, אלא גם ציוני. אין ספק שהוא נבחר כדי שלדוח תהיה מקובלות גדולה יותר. הוא שפט לפי החומר שהובא בפניו, וזה היה חומר מאוד חד-צדדי. עכשיו כשיש את דוח דיוויס איתו שיתפה ישראל פעולה והציגה מידע על למעלה מ-400 אירועים, התמונה השתנתה".

 למרות מאמר החרטה של גולדסטון, ליאל מאמין שלא צפויה גם גניזה מידית של הדוח או לקבלה מדינית גדולה יותר של ישראל בעולם. לשם השוואה, מזכיר ליאל את דוח האו"ם בו נקבע כי הציונות היא גזענות. "הייתה לנו פרשה דומה ב-75' כשהחליטו שציונות שווה גזענות. לקח לנו 16 שנה להפוך את ההחלטה. רק ב-91' עצרת האו"ם חזרה בה", מזכיר ליאל. ]

ב. פעילות להפנמה רגשית של הסוגיה:

לאחר ההתבוננות בהיבטים החברתיים הכלליים של העקרונות העומדות ברקע של הסוגיה, ניתן להעמיק את ההפנמה על ידי הפניית תשומת הלב אל עולמו הפנימי של התלמיד.

כל התלמידים נזקקים לדף ועט לענות לעצמם בלבד על השאלות שהר"מ מעלה.

שאלות להנחיית הפעילות

1.      הר"מ מבקש מהתלמידים לחשוב על אחד משני המקרים שקרו להם ביחס לחברה, או שהם רצו להצטרף לחברה מסוימת והדבר לא היה נתון בידם, או שהם היו חלק מחברה ורצו לעזוב אותה אך הרגישו שאין להם את החופש לעשות זאת. אפשר להתייחס לחבורות, ארגונים, משפחה (יותר ביחס אל הפרידה) וכדו'. הר"מ יבקש מהתלמידים לכתוב ולתאר התרחשות זו על הדף.

2.      לבקש מהתלמידים לכתוב כיצד הם הרגישו במקרים הללו ולתאר לעצמם בפירוט את המשמעות של חוסר החירות הזאת, וכיצד הם נהגו.

3.      לאחר מכן לבקש מהתלמידים לחשוב על מקרה הפוך בו מישהו רצה להצטרף לחבורה שהם שייכים אליה ולא היה רצוי, או לחילופין להיפרד מחבורה שהם שייכים אליה וחסרונו בה היה משמעותי, ולבקש מהתלמידים לכתוב גם מקרה זה.

4.      לבקש מהתלמידים לכתוב כיצד הם הרגישו במקרה הזה וכיצד נהגו.

5.      לאחר שהתלמידים כתבו את שני המקרים, ויכולים להבין כיצד מרגישים בשני צדדי המתרס, לשאול אותם מהו השיקול החשוב יותר וכיצד היו מכריעים? האם החברה צריכה להתאים את עצמה לצרכי היחיד, או שמא היחיד צריך לקבל את חוסר האונים שלו ביחס למקומו בחברה?

6.      ניתן לפתח דיון סביב המסקנות שמגיעים אליהם התלמידים בעקבות התרגיל ללא חשיפה של התכנים האישיים.

תשומת לב

1.      בתרגיל ההפנמה הרגשית צריך להיזהר מחשיפה לא נעימה ומוגזמת של סיפורים אישיים של התלמידים. עדיף לשתף את הכיתה כולה רק בהבעת דעות כללית ופחות בהבעת רגשות, היות והכיתה בגיל זה אינה מרחב מכיל רגשית.

2.      בתוספות ד"ה "מצר" מסייגים את האפשרות של הציבור לתפוס להם שביל בכך שמלכתחילה יש הסכמה לכך. זהו סיוג חשוב שיכול להיות משמעותי גם בתרגילי ההפנמה.

3.      הסוגיה עצמה דנה בזווית מסוימת של יחסי היחיד והחברה, באופן די ממוקד בשאלות של שטח ושימוש. תרגילי נסמכים על הממדים העקרוניים המונחים בתשתית הסוגיה, וחשוב לוודא שהתלמידים זוכרים בסוף את תוכן הסוגיה עצמו ולא רק את היישומים האקטואליים שעלו בהפנמה.

להרחבה

ניתן לעיין בתיקוני הגרסה של רש"ל ומדוע הוא מחק את מה שמחק.

המחיקה הראשונה יכולה להיות קשורה לפירושו של רש"י על הסוגיה שקבר מטמא ד' אמות סביביו ומשמע שלא משנה אם יש לו דלת או לו (ועיין בר"ש בתוספות שחולק עליו).

המחיקה השנייה של דברי רב גידל יכולה להיות קשורה לסיוג המופיע בדברי תוספות (ד"ה "מצר"), שמדברי רב גידל ניתן להבין שהרבים יכולים לברור להם דרך ללא הסכמה כלל.

   ---------------------------

[1] רבא מעמיד את הברייתא כך שגם מי שהיה לו פתח לחצר יכול להצטרף רק אם לא "פרץ את פצימיו". התלמוד מעמיד שבני העיר האחרת יכולים לעכב את סגירת המבוי המפולש אליהם אפילו אם יש להם דרך אחרת ללכת בה, וכן הוא מעמיד שבני רה"ר יכולים לעכב את בני המבוי מלסגור את המבוי שלהם יותר מאשר בד' אמות הקרובות לרה"ר.