סוכה כה ע"א - כו ע"א: עוסק במצווה פטור מן המצווה

רקע לסוגיה:

"רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות"

במשנה ובגמ' שלפנינו נידונים שני גורמים לפטור מקיום מצוה, הראשון הוא דין העוסק במצווה, פטור כללי המתייחס לכל המצוות, השני הוא דין מצטער, פטור מקומי השייך למצוות סוכה. בשיעור שלפנינו נתמקד בסוג הראשון. מהמשנה והגמ' מבואר, שאדם שעסוק במצווה אחת נפטר בכך מקיום מצוה אחרת המזדמנת לו באותה שעה. נבחן מעט מגדריו וגבולותיו של דין זה מתוך מהלך הגמ' ונדון בטעמו ובמהותו.

משנה וגמרא מסכת סוכה דף כה ע"א עד כו ע"א

משנה:

שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה. 

גמרא:

מנא הני מילי? דתנו רבנן: בשבתך בביתך - פרט לעוסק במצווה, ובלכתך בדרך - פרט לחתן. מכאן אמרו: הכונס את הבתולה - פטור, ואת האלמנה - חייב. מאי משמע? - אמר רב הונא: כדרך, מה דרך רשות - אף כל רשות, לאפוקי האי דבמצווה עסוק. - מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצוה, וקא אמר רחמנא ליקרי! - אם כן לימא קרא בשבת ובלכת, מאי בשבתך ובלכתך - בלכת דידך הוא דמיחייבת, הא בלכת דמצוה - פטירת. - אי הכי, אפילו כונס את האלמנה נמי! - כונס את הבתולה - טריד, כונס אלמנה - לא טריד. - וכל היכא דטריד הכי נמי דפטור? אלא מעתה טבעה ספינתו בים דטריד, הכי נמי דפטור? וכי תימא הכי נמי - והאמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה, חוץ מן התפילין, שהרי נאמר בהן פאר! - הכא טריד טירדא דמצוה, התם - טריד טרדא דרשות. 

והעוסק במצווה פטור מן המצווה מהכא נפקא? מהתם נפקא, דתניא: בויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' אותם אנשים מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. רבי יצחק אומר: אם נושאי ארונו של יוסף היו - כבר היו יכולין ליטהר, אם מישאל ואלצפן היו - יכולין היו ליטהר. אלא עוסקין במת מצוה היו, שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח. שנאמר אולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא אין יכולין לעשות, הא למחר - יכולין לעשות. - צריכא, דאי אשמעינן התם - משום דלא מטא זמן חיובא דפסח, אבל הכא דמטא זמן קריאת שמע - אימא לא, צריכא. ואי אשמעינן הכא - משום דליכא כרת, אבל התם דאיכא כרת - אימא לא, צריכא...

תנו רבנן: חתן והשושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפילה ומן התפילין, וחייבין בקריאת שמע, משום רבי שילא אמרו: חתן פטור, והשושבינין וכל בני החופה חייבין. 

תניא, אמר רבי חנניא בן עקביא: כותבי ספרים תפילין ומזוזות, הן ותגריהן ותגרי תגריהן, וכל העוסקין במלאכת שמים, לאתויי מוכרי תכלת - פטורין מקריאת שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה, לקיים דברי רבי יוסי הגלילי. שהיה רבי יוסי הגלילי אומר: העוסק במצווה פטור מן המצווה. תנו רבנן: הולכי דרכים ביום - פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה ... הולכין לדבר מצוה - פטורין בין ביום ובין בלילה. כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא, כי הוו עיילי בשבתא דרגלא לבי ריש גלותא - הוו גנו ארקתא דסורא. אמרי: אנן שלוחי מצוה אנן, ופטורין.

רש"י דף כה ע"א ד"ה "פטורין מן הסוכה":

פטורין מן הסוכה - ואפילו בשעת חנייתן.

רש"י דף כו ע"א ד"ה "משום ר' שילא אמרו חתן פטור":

משום ר' שילא אמרו חתן פטור - מקריאת שמע, דטריד, ושאר בני חופה חייבין, ולית להו להני תנאי העוסק במצווה פטור מן המצווה.

תוס' ד"ה "שלוחי מצוה":

שלוחי מצוה - הולכי בדבר מצוה כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו ולפדות שבויין פטורין מן הסוכה ואפילו בשעת חנייתן כך פי' בקונטרס וכן משמע בגמרא דקאמר הולכי לדבר מצוה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה ומשמע אע"פ שאין הולכין אלא ביום דאי דאזלי ביממא ובלילה אפי' לדבר הרשות נמי פטירי כדקתני בברייתא ועוד עובדא דרב חסדא ורבה בר רב הונא דגנו ארקתא דסורא ותימה אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מיפטר בכך משאר מצות ובפ' אין בין המודר (נדרים ד' לג:) גבי המודר הנאה דמחזיר לו אבידתו אע"פ דמהני ליה פרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא ואי כל זמן שאבידה בביתו מיפטר מלמיתב ריפתא לעני אם כן שכיחא היא אלא ודאי לא מפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה כגון טלית של אבידה ושוטחה לצורכה או בהמה שנותן לה מזונות דלא שכיחא שבאותה שעה יבא עני לשאול ממנו וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות.

ר"ן על הרי"ף, סוכה דף יא ע"א:

לפיכך נראה לי דהעוסק במצווה פטור מן המצווה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן. ...דודאי בשעה שהאבידה משומרת בתיבתו לא מפטר, דעוסק במצווה אמרינן ולא מקיים מצוה. ומי שאבידה אצלו אף על פי שהוא מקיים מצוה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה, ובההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני, אף על פי שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו, אלא בההיא גוונא לא שכיח. והיינו טעמא דמדפטר רחמנא חתן אף על גב דאפשר ליה ליתובי דעתיה ולקיים את שתיהן וכדכתיבנא, ילפינן: כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום, לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות, אף על פי שאפשר.

ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצווה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם דבכי האי גוונא ודאי יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל יקרא רע [בבא קמא פא ע"ב]. ומשום הכי פרכינן בגמרא [כה ע"ב] עליה ד"רבי אבא בר זבדא אמר רב: חתן ושושביניו פטורין מן הסוכה... וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה?", דאע"ג דהעוסק במצווה פטור מן המצווה, אפילו הכי אין דרך המשמחין לשמח חתן וכלה בחופה בלבד אלא אף בחדרים ובעליות ובסוכה משמחין אותן. ומשום הכי פרכינן דכיון דכי ארחייהו מצוה עבדי יצאו ידי שתיהן, ומיהו כל שצריך לטרוח פטור. ומשום הכי רבנן דהוו שלוחי מצוה הוו גנו חוץ לסוכה, דכל זמן שליחותן עוסקים במצווה מיקרו, ולא היו חייבים לקיים מצות סוכה.

חידושי הריטב"א, סוכה כה ע"א:

וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצווה זו, למה לי קרא? פשיטא, למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת? וי"ל דהא קמ"ל דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו. סלקא דעתך אמינא איפטורי הוא דמיפטר מינה, אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו, קמ"ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות, ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות.     

ועוד למדנו הכתוב, דאע"ג דאיכא עליה מצוה קבועה לזמן ודאי, כגון קריאת שמע ושחיטת הפסח, וקודם לכן באת לו מצוה אחרת [=מזדמנת] שתבטלנו מן האחרת [=הקבועה, כגון: קריאת שמע או קרבן פסח] אם יתחיל בה [=במזדמנת], רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו, ואם יבטל מן האחרת יבטל, ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה, שאין חיוב המצווה עליו עד שיגיע זמנה, וראשונה קודמת.

קהילות יעקב מסכת ברכות סימן טז (הרב יעקב קנייבסקי - הסטייפלר):

והנה בענין עוסק במצווה פטור ממצווה איכא פלוגתא אי פטור גם היכא דאפשר לקיים שניהם. ...ונראה דדעת התוס' הוא דעוסק במצווה פטור ממצווה השנית מטעם אנוס, שאנוס הוא מלעשות מצוה השנייה מחמת טרדת העסק במצווה ראשונה. ואע"פ שאינו אנוס גמור, שווייה רחמנא להאי טרדה בגדר אנוס. ולכן כשאפשר לקיים שניהם חייב. ודעת הר"ן ז"ל הוא דעוסק במצווה הוא פטור גמור,  דרחמנא פטריה משאר מצוות בעידנא דעסוק בראשונה. ולכן פטור אפילו באפשר לקיים שניהם בלא גרעון.

1. מצאנו בגמ' שני לימודים לדין העוסק במצווה: א. "בלכתך בדרך", בלכת דידך הוא דמחייבת. ב. אנשים בימי משה נטמאו למת ונמנעו בכך מקיום מצוות פסח בזמנה, מכאן לעוסק במצווה שפטור מן המצווה. הצורך בשני הלימודים מבואר בגמ': "צריכא, דאי אשמעינן התם - משום דלא מטא זמן חיובא דפסח, אבל הכא דמטא זמן קריאת שמע - אימא לא, צריכא. ואי אשמעינן הכא - משום דליכא כרת, אבל התם דאיכא כרת - אימא לא, צריכא". משמע מן הגמ' שלפני שהגיע זמן החיוב החידוש הינו פחות גדול. נסו להסביר מדוע, הרי גם במקרה של החתן כשהגיע זמן חיוב ק"ש הוא כבר היה עסוק במצווה הראשונה מלפני שהגיע זמן ק"ש?!
2. עיינו בדברי התוס' והר"ן. האם לדעתכם יש הבדל בתשובה שתינתן לשאלה הקודמת בין שיטת התוס' לשיטת הר"ן?
3. נאמר בגמ': "וכל היכא דטריד הכי נמי דפטור? אלא מעתה טבעה ספינתו בים דטריד, הכי נמי דפטור? .. הכא טריד טירדא דמצוה, התם - טריד טרדא דרשות." נסו להסביר מה ההוא אמינא בקושיית הגמ'. וכי יעלה על הדעת שכל אדם טרוד יפטר מקיום מצוות? א"כ, מה נלמד בברייתא לעניין העוסק במצווה?! בהתאם לכך נסו להסביר מהו תירוץ הגמ'.
4. עיינו בדברי התוס' והר"ן. האם לדעתכם יש הבדל בתשובה שתינתן לשאלה הקודמת בין שיטת התוס' לשיטת הר"ן?
5. עיינו בדברי הריטב"א. האם לדעתכם דברי הריטב"א מוכרחים? נסו לתרץ את קושיתו (פשיטא) באופן אחר לפי התוס' ולפי הר"ן.

תורף החידוש הלמדני:

מבואר במשנה ובגמ' שהעוסק במצווה פטור מכל מצוה אחרת המזדמנת לידו. נחלקו הראשונים בהיקפו של פטור זה, לדעת התוס' הפטור מתקיים דוקא רק כאשר קיום המצווה המזדמנת יבוא על חשבון קיום המצווה הנוכחית לפי שעה, לעומת זאת הר"ן סובר שבזמן שאדם עוסק במצווה הוא פטור מכל מצוה המזדמנת לידו.

בעל קהילות יעקב מבאר שלפי התוס' אין פטור ממש מקיום המצווה המזדמנת אלא שמכח העיסוק במצווה האחת האדם מנוע מקיום מצוה אחרת. לעומ"ז לפי הר"ן זהו פטור ממש שנובע מחשיבות קיום המצווה הנוכחית גם כאשר ניתן לקיים את שתי המצוות.[1]

נראה שהיחס כלפי המצווה המזדמנת תלוי במחלוקת הנ"ל. לפי התוס', וכן לפי הריטב"א, היחס כלפיה הוא דיעבדי, 'דחויה'. ולפי הר"ן היחס הוא לכתחילה, 'הותרה', אותה מצוה מזדמנת כמי שאינה.[2] התוס' מדגישים את החשיבות לקיים את המצווה הראשונה בשלימות, הר"ן מדגיש את העובדה שהמצוה הראשונה מספיקה לשעה זו.

נציג בפני התלמידים סיטואציה ייחודית ונבקש מהם להתייחס אליה במכתב. נאמר להם שהם מיוצאי מצרים, והם נבחרו, אם ירצו, להיות מנושאי ארונו של יוסף/  להוציא את נדב ואביהוא מקוה"ק/ להתעסק במת מצוה. נחלק לתלמידים דפים ונבקש מהם לענות בחיוב או בסירוב להצעה, ולנמק במכתב קצר (שנים עד חמישה משפטים) את בחירתם.

את המכתב עליהם לפתוח בפניה מכובדת אל משה והזקנים, אפשר לחלק מראש דפים תואמים (ראה נספח). עליהם להתייחס למחיר אותו הם ישלמו אם יעתרו לבקשה: הפסדת קרבן פסח (נדגיש בשלב זה עדיין לא נצטוו ישראל על פסח שני!!).

לאחר מכן נבקש מהתלמידים לקרוא את מכתביהם. כמובן, רק מי שירצה.

בדיון שיווצר בכיתה לאחר קריאת המכתבים, נדגיש את העקרונות הנובעים מן הסוגיה:

שלימות המצווה. לכשנעיין בשיטת תוס', ניתן לראות בלב דין העוסק במצווה, שיש העדפה של איכות על כמות. מוטב לקיים מצוה אחת בשלימות מאשר לקיים שתי מצוות באופן חלקי.

דביקות במצווה. מדברי הר"ן ניתן ללמוד עיקרון נוסף. אדם שעסוק בזמן נתון במצווה, קלה ככל שתהיה, אינו זקוק באותו זמן למצווה נוספת, חמורה ככל שתהיה. ניתן לאמר שעצם העיסוק במצווה מרומם את האדם למדרגה של דביקות ולענין זה אין הבדל בין מצוה 'גדולה' למצווה 'קטנה' (יעוין בדברי אור החיים שאביא בהמשך). עיקרון זה ניבט גם מדברי הריטב"א הסובר שיש איסור לעבור ממצווה למצווה.

מדברי שניהם נלמד: כשאנו מקיימים מצוה נעשה אותה בשלימות כאילו כל עולמנו מתרכז בה באותה שעה. כמו"כ נדע שבשעה זו אנו דבקים בקב"ה, ואין דרך אחרת מתאימה יותר באותה שעה לדביקות זו.

לתשומת לב

האמירות הנ"ל נראות כסותרת לדברי חז"ל הרואים הבדל בין מצוות קלות לחמורות.

לדוגמא (משנה אבות ב', א'): "רבי אומר, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות".

או (משנה אבות ד', ב'): "בן עזאי אומר, הוי רץ למצווה קלה [ כבחמורה ], ובורח מן העברה, שמצוה גוררת מצוה, ועברה גוררת עברה ".

או (משנה חולין י"ב, ה'): "לא יטול אדם אם על בנים, אפילו לטהר את המצורע. ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר, אמרה תורה (דברים כב) "למען ייטב לך והארכת ימים", קל וחומר על מצות חמורות שבתורה".

ואמנם יש לראות במימרות אלו גם חיזוק לדברינו, שהרי למרות שיש מצוות חמורות וקלות, עלינו להשתדל בקלות כבחמורות, אך מכל מקום יש קושי, שהרי אם יש הבדל דרגאי בין מצוות מדוע לא נעדיף להמיר מצוה קלה במצווה חמורה?

ונראה לענ"ד ליישב באמצעות חילוק בין חיוב המצווה למדריגת המצווה. חיוב המצווה נובע ממהות המצווה, צורך כללי להתקשר בדבר ה', ולענין זה כל המצוות שוות. מדריגת המצווה, לעומת זאת, קשורה לפעולת המצווה, ותלויה בגורמים נוספים כגון כוונת העושה וסוג המצווה, אך כאמור אינה הגורם לחיובה.

הרחבות

נביא שני מקורות נוספים מדברי חז"ל הנוגעים למהות המצווה: מן הגמ' בסוטה נלמד שהמצווה שייכת לזמן ומחייה אותו. מכאן ניתן להבין שמבחינה זו כל המצוות שוות. כמו"כ א"א להחזיק כמות רבה של אבוקות. מדברי האור החיים הקדוש נלמד מה ערכה של מצוה באשר היא לדביקות בקב"ה.

1. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כ"א ע"א: 

והתניא את זו דרש רבי מנחם בר יוסי (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור תלה הכתוב את המצווה בנר ואת התורה באור את המצווה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם ואומר (משלי ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך וגו' בהתהלכך תנחה אותך זה העוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם.

2. פירוש אור החיים על התורה, ויקרא י"ט ב'

עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך כי לצד שצוה ה' על בחינת תאוה הקבועה בטבע אנושי, והוא תאוה השולטת על הרצון, וכבר כתבתי בפרשה הקודמת בפסוק (יח ב) כמעשה ארץ מצרים וגו' כי בחינה זו אין יכולת באדם לשלוט עליה אלא בגדר הריחוק בבחינת החושב, ומעתה לצד שצוה ה' במקומו לקיים המין ולהדבק בצלע נכון לאיש יש מוצא רע מבחינה זו להתגבר בו בחינת חשק המתגבר ונוצח הרצון בהופכו, ואין אדם שולט בעצמו להשמר מן העריות שצוה ה' עליהם, ואם כן ממה נפשך יעשה מצוה דרך גבר בעלמא לקיים מינו הנה הוא מושלל משמירת העריות, ימנע עצמו ממין זה כל עיקר הנה הוא מבטל מצות פריה ורביה ומצות יבום, אשר על כן בא מאמר ה' כאן וצוה בנעימות אמרי קדוש קדושים תהיו פירוש שיקדשו עצמן במעשים אשר באה עליהם המצווה לעשותה, פירוש שלא יעשה הדבר לתאות הגשם ולהשלים החפץ השואלו עשות דבר אלא יעשה הדבר בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית ומכניס תפילין בזרועו, וימאס בדעתו חפץ הבא מעצמו, והוא מאמרם ז''ל (נדרים כ:) יהיה דומה כמו שכפאו שד, ולאיש כזה קדוש יאמר לו.

ולצד שיאמר אדם איך נכחיש המורגש שהחפץ יכירנו ויטעה טעם הדבר, ואין כח בבחינת החושב למנוע ההרגש בזה כי הרגשתו גדולה ומעוררת כל החושים והרגשות וכובשת המחשבה לבא עמהם בטעימת הדבר, ואם כן חזרנו לחששא הראשונה, לזה אמר כי קדוש אני ה' אלהיכם, פירוש על דרך אומרם ז''ל (תיקונים ע) כי כל העושה מצוה אחת שמו יתברך הוי''ה שורה על אבר שבו עשה המצווה, כי תיבת המצווה בו רמוז שם, מ''צ בא''ת ב''ש י''ה, ואותיות ו''ה הרי הוי''ה, וכבר כתבתי במקומות אחרים (לעיל יח ד) טעם שחצי השם בא''ת ב''ש וחצי נגלה. ואם כן בעשות האדם הדבר לשם מצוה הנה שם הוי''ה שורה עליו שהוא קדוש, ובזה אין דבר רע משתלשל מהמעשה, והוא אומרו כי קדוש אני ה' אלהיכם, דקדק לומר אלהיכם לרמוז אל דביקות ה' במתקדש לעשות המעשה לשם מצוה, על דרך אומרו ואתם הדבקים בה' אלהיכם. ולזה אמר אל כל עדת בני ישראל לומר שכל איש ישראל ישנו בגדר מצוה זו, גם כפל ואמרת לרמז מעלה זו:

נספח- מכתב למועצת שבעים הזקנים

לכבוד: רועה ישראל, רבינו משה, ויחד עמו הנושאים בנטל, אלעזר, איתמר ושבעים הזקנים.

הנידון: התייחסותנו להצעתכם הנדיבה בדבר נשיאת ארונו של יוסף

מאת: .

תוכן המכתב.

בכבוד והערכה רבים.]

[1] יצוין שגם לפי תוס' אין זו הגדרה רגילה של אונס, שהרי יכול לקיים את המצווה המזדמנת ואח"כ לחזור למצווה נוכחית. בנוסף יש כאן חידוש של העדפת המצווה הנוכחית על פני המצווה המזדמנת.

[2] ואמנם גם לפי הר"ן אם יכול לקיים שניהם בלי מאמץ, יקיים שניהם, וניתן לאמר שבמצב כזה שתי המצוות הן במישורים שונים.