ונאכל מפריה ונשבע מטובה

הקדמה:

ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן, דבר שמשמעותו העיקרית היא לגבי הלכות שונות הקשורות לעצים כגון ערלה ותרומות ומעשרות. במשמעותו הרחבה יותר של יום זה, זהו יום בו מתחדש הכוח הטמון באדמת ארץ ישראל להוציא פירות. לפיכך במהלך הדורות נוצרו מנהגים הקשורים בעצים ובפירות- כעריכת סדר ט"ו בשבט בו אוכלים מפירות הארץ וכמנהג הנטיעות ביום זה.

בשיעור זה נתרכז בהבנת מהותם של פירות ארץ ישראל ושבחם.

מהלך השיעור:

א.      נפתח את השיעור בתיאור המנהג לערוך סדר ט"ו בשבט ולאכול בו מפירות הארץ. נשאל את התלמידים מה לדעתם משמעות אכילת הפירות ביום זה? (כיוונים אפשריים- ביטוי להתענגות על שבחה וטובה של ארץ ישראל, ברמה הקבלית- עריכת "תיקון" לפירות ע"י אכילתם מתוך ברכה וללא תאווה, כתיקון חטא עץ הדעת, ביטוי לרצון שלנו לעשות פירות בעולם הזה כמו העץ הנותן פירות- מצוות ומעשים טובים. בחוץ לארץ אכילת הפירות בסדר ט"ו בשבט ביטאה גם את הגעגועים לארץ ישראל, כך גם נוצר המנהג לאכול פירות יבשים- משום שלא היה ניתן להשיג את פירות הארץ בארצות הקור)

ב.       בסדר ט"ו בשבט נוהגים לאכול שלושה מינים של פירות:(ע"פ הספר "עץ חיים" של רבי חיים ויטאל)1. פירות שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת (כגון: תפוז, אשכולית, אגוזים, רימונים, קיווי...) 2. פירות שקליפתם נאכלת ותוכם (=הגרעין שלהם) נזרק (כגון: זיתים, תמרים, משמש, אפרסק, מנגו...) 3.  פירות שנאכלים בשלמותם (כגון: ענבים, תפוחים, אגסים, תותים...)

נביא לכיתה צלחות עם סוגי הפירות השונים, בכמות שתספיק לכולם להתכבד, ולפני אכילת כל אחד מסוגי הפירות, ננסה יחד להבין מהי משמעות סוג זה של פירות.

לדוגמא: הפירות שאוכלים הן את קליפתם והן את הפרי- ביטוי לרצון ליצור הלימה בין החוץ לבין הפנים. שיהיה תוכנו כברנו. שניתן מקום הן ליופי הפנימי והן ליופי החיצוני.

הפירות שמסירים את קליפתם: מה מבטאת הקליפה? מדוע צריך להסיר אותה? הקליפה כמעטה חיצוני שפעמים רבות אינו מעיד על האדם "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" הקליפה גם מבטאת את הדברים שנצמדו אלינו במשך החיים ואינם חלק אמיתי מאיתנו, אינם שייכים אלינו בפנימיותנו. כמו קליפה של ציניות, של ריחוק, של עוקצנות, של ספק ועוד.

הפירות שרק קליפתם נאכלת ולא הגרעין- ביטוי להוצאה מתוכנו של חלקים שאיננו זקוקים להם, של היטהרות פנימית. הוצאה של קנאה, של עצבות, של דאגה וכו'. 

ג.        כעת נעמיק בלימוד (מצורף דף לימוד) אודות פירותיה של ארץ ישראל. נפתח בשאלה לתלמידים- בגמרא בסנהדרין (דף צח.) אומר רבי אבא כי סימן לגאולת ישראל יהיה כאשר ארץ ישראל תיתן את פירותיה בעין יפה. מדוע לדעתכם דווקא הפירות הטובים הם סימן לגאולה? היינו מצפים שסימן לגאולה יהיה פתיחת בתי מדרש רבים, חזרה בתשובה של העם וכו'. כיצד ניתן להסביר סימן "גשמי" זה?

ד. בברכה מעין שלוש אנו אומרים:

"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם... וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ... וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָּהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה"

בנוסח זה של הברכה נחלקו הדעות. נחלק את הכיתה לשלוש קבוצות. בכל קבוצה יילמדו שלוש הגישות השונות ביחס לדעה זו. לאחר הלימוד נבקש מכל קבוצה לייצג גישה אחת מבין השלוש ולהסביר ולנמק אותה בפני שאר התלמידים. בעקבות העמדות שיציגו התלמידים נערוך דיון בכיתה ונשמע את הקולות העולים בכיתה. 

ה.      לאחר הדיון, נסכם את השיעור בדבריו של אורי צבי גרינברג, משורר שעלה לארץ מגליציה ומתאר את זכרונותיו מט"ו בשבט בגולה:

זכורני ט"ו בשבט בגולה:

שלגים עלי אדמות עד קצה האופק. וכפור בחלונות. פלא-פריחת-ציצי כפור בחלונות, איך אפשר זאת להסביר לילדינו חמי-השמש בארץ-ישראל?

ואנו ילדי ישראל בחורף-הגולה – הלבלוב בגופנו: זו ארץ-ישראל מלבלבת בנו. אבותינו מגישים לנו חרובים, תאנים ותמרים לברכה ביום שלג וכפור: פירות ארץ-ישראל הרחוקה, יש זיו חם בעינינו, טעם ארץ-ישראל בחיכנו! אנו מברכים בחורף-ארץ-נכר על פירותיה של ארץ-ישראל שלנו, שהיא שלנו תמיד ועד עולם.

אבל משרואה אני את ילדי ישראל מארץ-ישראל ממש, וילדים שלי בתוכם, בחגותם בט"ו בשבט, באין שלג החורף תחת כפות רגליהם, יודע אני שבעבור זה שאבותינו זיכרונם-לברכה ואנו ילדיהם בכל דורות-הגולה החזקנו בט"ו בשבט, כמחזיק בשובל-אדמתה של ארץ-ישראל וכמושכי אווירה של ארץ-ישראל ותכלת שמיה לנחירי-אפינו, בברכה מתוקה "שהחיינו" על חרובים-תמרים-ותאנים – זכינו לט"ו בשבט במדינה יהודית.

להרחבה:

א.      ניתן גם לסיים את השיעור בסיפור הבא, המסופר על רבי מנחם מנדל מקוצק:

בסעודת פירות ארץ-ישראל בחמישה-עשר בשבט, ביקש רבי מנדל מקוצק מתלמידו רבי יצחק מאיר לדרוש מענייני דיומא.

פתח רבי יצחק מאיר בפלפול בסוגיית הגמרא על ראש-השנה לאילן,  שאל ותירץ, היקשה ופירק.

אמר לו רבי מנדל: לו היינו בארץ-ישראל די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות...

ב.      נעמי שמר כתבה את השיר "פירות חמישה עשר" (כך כונו בארצות מזרח אירופה הפירות שנאכלו בסדר ט"ו בשבט. כידוע ט"ו= 15) השיר מנגיד  בין ארצות החום (ארץ ישראל) לארצות הקור (הגלות) ומתאר את אכילת הפירות כביטוי לאהבה עזה ולגעגועים לארץ ולאהוב שהלך אליה. ניתן להשמיע את השיר בסיום השיעור ולדון בתפקידם של הפירות בשיר ובמה שאכילתם מהווה עבור הדוברת.

פירות חמישה עשר / מלים ולחן: נעמי שמר

שלג על עירי כל הלילה נח
אל ארצות החום אהובי הלך,
שלג על עירי והלילה קר
מארצות החום לי יביא תמר

דבש התאנה, מתק החרוב
ואורחת גמלים עמוסי כל טוב
הֵנָה שׁוֹב יָשׁוּב שמש לבבי
ומשם תפוח זהב יביא.

שלג על עירי נח כמו טלית
מארצות החום מה הבאת לי?
שלג על עירי שלג על פני
ובתוך הפרי כל געגועי.