שיעורי ספרות באתר לב לדעת  נכתבו על ידי מורים ומדריכים מנוסים ועיקרם הם הצעות הפנמה והשראה. על כל מורה להפעיל שיקול דעת לגבי הוראת התכנים. מאמרים מוסמכים לתכני הבגרות מופיעים רק באתר הרשמי של מפמ"ר ספרות בחמ"ד ד"ר טלי יניב

עיון בפרק ד וב"סוף דבר"

רקע

לאחר כמעט חמש שנות נדודים, חוזר מנשה חיים לבוצ'ץ' עירו, חסר כל. הוא מגיע ערב הברית של בנה של אשתו קריינדל טשארני, אשתו וכל אנשי העיר בטוחים שהוא בין המתים. בשיעור זה ננתח את שיבתו של  מנשה חיים הביתה דרך ניתוח מושג "השיבה המאוחרת"

א.  נציג בפני התלמידים את תמונות החיילים השבים הביתה מן הקרב. (מצורפים בסוף הקובץ) נשאל אותם מה הם רואים בתמונה, ואלו עוד רגשות/ מחשבות טמונות בתמונה מתחת לפני השטח? אפשר לערוך סבב שבו כל אחד יאמר מילה שהתמונה מעוררת בו.

ב.   נערוך לתלמידים הכרות עם המושג "השיבה המאוחרת"
גיבור שעזב את ביתו, את מקורו, לתקופת גלות ונדודים. לאחר תקופת נתק הוא שב הביתה.
זהו מוטיב אוניברסלי. במתכונתו הקדומה מופיע המוטיב בסיפורו של אודיסאוס. אדם יוצא ממעגל חייו – ובחזרתו מתברר לו שהעולם השתנה. מה יקרה כעת? האם יצליח להשתלב? האם השיבה תעלה יפה?

ג. בספרות היהודית סיפור השיבה המאוחרת המפורסם ביותר הוא סיפורו של חוני המעגל. נקרא את הסיפור יחד עם התלמידים, ואז נבקש מהם לערוך השוואה בינו לבין המסופר על שיבתו של מנשה חיים הביתה בפרק ד'. להצביע על השונה ועל הדומה.

בבלי, תענית כג עא (מתורגם)
אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני) היה מצטער על מקרא זה: 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' (תהלים קכ"ו א)
אמר: וכי יש שיישן אדם שבעים שנה בחלום?!
יום אחד היה מהלך בדרך, ראה את אותו האיש שהיה נוטע חרוב.
אמר לו: חרוב זה, לכמה שנים טוען פירות?
אמר לו לשבעים שנה.
אמר לו: הסבור אתה שתחיה עוד שבעים שנה?
אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם בחרובים,  כך אני נוטע לבני.
 ישב חוני לאכול, נפלה עליו שינה ונרדם. עלה צוק והקיף אותו, ונעלם מעיני הבריות, ונם שבעים שנה.
כאשר התעורר, ראה איש שמלקט פירות מאותו החרוב.
אמר לו: האם אתה זה שנטעתו?
אמר לו: אבי אבא.
אמר: ודאי מנמנם הייתי שבעים שנה.
 ראה אתונו שילדה לו רמכים רמכים.
הלך לביתו ואמר להם: בנו של חוני המעגל היכן?
אמרו לו: בנו אינו בעולם, אבל יש בן בנו.
אמר להם: אני חוני המעגל. לא האמינו לו.
 הלך לבית המדרש,
שמע החכמים אומרים: ברורה לנו שמועה זו עכשיו כבזמנו של חוני המעגל. שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהיתה להם לחכמים היה מיישבה.

~~אמר להם: "אני הוא"!
ולא האמינו לו ולא נתנו לו כבוד כראוי לו.
חלשה דעתו של חוני, ביקש רחמים שימות, ומת.
אמר רבא זהו שרגילים האנשים לומר: "או חברותא או מיתותא".

כיוונים להשוואה:

• המשותף לשני הסיפורים, הוא ההיעדרות הממושכת, שבסופה לאחר השיבה/ ההתעוררות- אין איש מכירו. גם על מנשה חיים כתוב: "ואולם בלכתו נפל לבו בקרבו כי מי שפגש לא הכירו... ואם דרש בשלום איש נענה בשפה רפה... ויפלא בעיניו מאד. מה זאת? אפשר שכל כך נשתנה במשך זמן מועט שכזה עד שאין מכירים אותו?"
• כמו כן שניהם, בעקבות כשלונה של השיבה המאוחרת, מגיעים עד מוות. החיים לא ישובו להיות מה שהיו ולכן כבר אינם מהווים אפשרות אמיתית.
• בשני הסיפורים מהווה השינה מוטיב משמעותי- חוני ישן שבעים שנה, ומנשה חיים, לאחר חזרתו והגילוי על הקורות עם קריינדל טשארני מתפרץ בבכי גדול ונרדם בצל עצבונית הדרך.
•  נקודות השוני: חוני מנסה לומר לאנשים מי הוא, והם אינם מאמינים לו ואילו מנשה חיים לא חושף את זהותו כדי לא לפגוע בקריינדל טשארני. כמו כן העדרותו של חוני היתה ממושכת בהרבה משל מנשה חיים.

ד.  עד כאן לכאורה, נראה כי השיבה המאוחרת נידונה תמיד לכישלון. מטבעו של העולם הוא דינמי, ומה שהיה איננו מה שיהיה, ועזיבה תמיד טומנת בחובה ויתור, ריחוק ושינוי. האם אכן בהכרח כך הם פני הדברים? נציג את השאלה כשאלה לדיון בפני התלמידים:
האם שיבה מאוחרת תמיד נידונה לכישלון?
או באופן רחב יותר- האם תמיד את הנעשה אין להשיב?
נשמע את הקולות השונים העולים מן התלמידים, ונמשיך להתחקות אחר קורותיו של מנשה חיים בסוף הדבר של הנובלה "והיה העקוב למישור"

ה. מנשה חיים, על אף הצער הנורא, מכריע שלא להתגלות לקריינדל טשארני ולא לחשוף את דבר היותו של בנה ספק ממזר. הוא משלם מחיר כבד על מכירת זהותו. אך הוא מקבל על עצמו את דינו של הקב"ה באמת, ובהכנעה. בשבועות הבאים עובר מנשה חיים להתגורר בבית הקברות, מרוחק מעין כל להוציא שומר בית הקברות. בזמן זה הוא עובר תהליך של התקרבות לקב"ה, הולך ביער, אומר מזמורים ותשבוחות, ומעל לכל- שמח בשמחתה של קריינדל טשארני- מגלה את האושר בדאגה לאחר, באהבה. מגלה גבורת נפש בעשותו מעשה של וויתור קיצוני למען קריינדל טשארני. עד יום מותו מחזק את ליבו באלוקים בשארית כוחו. גופו הולך ונחלש. מנשה חיים מספר לשומר שמחבבו את סיפורו, ולאחר מותו דואג השומר להציב את המצבה במקומה הנכון. הסיפור נגמר בתיאורה של קריינדל טשארני המגיעה ביום השנה להזיל דמעות על קברו.

ו. חזור אל השיבה המאוחרת- לאור סיום הסיפור- מה דעתכם- האם שיבתו של מנשה חיים צלחה או לא? (יש כאן מורכבות. מצד אחד בוודאי שבמובן של ה"עולם הזה", השיבה לא צלחה. דרכו של מנשה חיים לשוב לחיים שהיו לו נחסמה בפניו כליל, והוא היה מנוע מבניית חיים חדשים. עם זאת, בסיום הסיפור ישנה השלמה של שיבה של מנשה חיים אל הקב"ה, לקירבתו ולאמונה מלאה בו, וכן מבחינת הקשר הזוגי של מנשה חיים וקריינדל טשארני ישנה התקרבות והשלמה דווקא לאחר מותו.

ז.  לסיום ניתן לכל תלמיד כרטיס קטן ובו המשפט של השל"ה הקדוש, רבי ישעיה הלוי הורביץ, המצוטט בסיום הסיפור:

"דעו בני שהמפתחות מסורים בידי אדם,

ויש בזה סוד כמוס

כי ממש בידי האדם נתונים הם המפתחות החיצוניים והמפתחות הפנימיים"

ונבקש מכל תלמיד לחשוב על דבר אחד שהוא מרגיש כעת "תקוע" איתו, משהו שנראה לו כרגע בלתי ניתן לשינוי, ולנסות לחשוב עליו כאילו מפתחותיו בידיו והשינוי אפשרי. נזמין את התלמידים לכתוב את מחשבותיהם על גבי הכרטיס.

להרחבה

א. ניתן בהקשר של הסיפור לדבר גם על שמה של היצירה הלקוח מישעיהו פרק מ': (ד) כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה:
הציפייה שיוצר שם הסיפור הוא של היווצרות סיבוך- ופתרונו. שכל העקום והמעוקל המפותל והעיקש, כל הסיבוכים ייפתרו ויהפכו למישור- יושר, צדק. יהיה תיקון.
האמנם כך בסיפורנו? במבט ראשון נראה כשם אירוני התחיל מזוגיות, פרנסה, מעמד ולאט לאט נופל ומאבד הכל.
אולם בחינה מדוקדקת מגלה פנים לכאן ולכאן. ברובד הפיזי- מנשה חיים מת בחוסר כל, ללא אישה, בבדידות מזהרת. אולם מבחינת קריינדל טשארני- זכתה לילד וחיה באושר במובן הרוחני היה כאן תיקון- גם התקרבות בין מנשה חיים לקריינדל טשארני ובעיקר- תשובה אל ה'. קבלת הדין אמיתית. זיכוך מן הייסורים. מוות מתוך השלמה ומתוך מבט חדש על החיים. עשה מעשה משמעותי בחייו שמתוכו מותו נראה אחרת.

ב. ניתן במהלך שיעור זה לערוך שימוש בשירו של מאיר אריאל "נשל הנחש" המתאר את חוסר האפשרות להתחיל מחדש לאחר. השיר מבוסס על הפסוק "תעזבהו יום יעזבך יומיים" ומעלה אף הוא את השאלה האם ניתן לתקן את שגיאות העבר ולפתוח דף חדש או שפיספוס תמיד יוביל ליצירת פער בלתי ניתן לתיקון?

נשל הנחש / מאיר אריאל
אחת לאיזה זמן מוגבל
אני נשמט אביון ודל
ממירוץ הכרכרה המשתקשקת
נפלט משצף מעגל
וכמו שוקע תחת גל
כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת.

ואבא תמיד אומר
תעזבהו יום יעזבך יומיים
העגלה נוסעת אין עצור.
קפצת ממנה היום
חלפו שנתיים
והנה נשארת מאחור.
...
עני ורש ומרושרש,
מביט בנשל הנחש.
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח.
בהשילי בלי כל חשש,
תרבות של עור אשר יבש,
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע.

אך אבא בשם אומרו
"תעזבהו יום יעזבך יומיים" -
העגלה נוסעת אין עצור
לא קפצת עליה היום
חלפו חודשיים
והנה נשארת מאחור.

נספח: