שיעורי ספרות באתר לב לדעת  נכתבו על ידי מורים ומדריכים מנוסים ועיקרם הם הצעות הפנמה והשראה. על כל מורה להפעיל שיקול דעת לגבי הוראת התכנים. מאמרים מוסמכים לתכני הבגרות מופיעים רק באתר הרשמי של מפמ"ר ספרות בחמ"ד ד"ר טלי יניב

השיעור לקוח מתוך קורס שהתקיים במכללת חמדת הדרום בנושא חינוך לחיים במשפחה. מרצה: אריאל אלבז.

מדנים / דבורה בארון

מדי קראי בילדותי בספר המקרא את הדברים: כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה', עלתה לפני תמיד דמותה שלה, של אלקה-שרה הסנדלרית, כפי שראיתיה לרוב בימי "בין המצרים" ליד חלונה, ששם ישבה במיטתה אחרי לידתה, כי בזמן קבוע ילדה בכל שנה, בימים שבין שבעה-עשר בתמוז לתשעה באב, ותמיד בנות.

עונת גרגרי-היער השחורים הייתה אז, אלה אשר בישולם אינו עולה בקושי:

שתים-שלוש כפות סוכר דק ומעט קמח לשיפור הטעם - והילדות אכלו מהם לשובע, כולן מקערה אחת, בכפותיהן, כפות-העץ אשר לא תחלדנה.

הפנים העגולים, זרועי בהרות-הקיץ, כפני האם, צוירו בקווים כחולים, סגולים ואדמדמים, מה שהבליט עוד יותר את הטוהר של העיניים הכחולות, השמימיות.

אחרי-כן פשטו על המגרש הקרוב ושיחקו כל היום בלי לבקש עוד מאומה, והאישה ממיטתה השגיחה עליהן, לא בלי הרגשת פחד בלב פן יימלך בעלה ויזרוק עליה אחד מכלי-המלאכה מאחוריה, כי הכה הכה אותה האיש.

בבית-הקהל, בין שתי המיטות שמעבר למחיצה, ראיתיה פעם בחשפה בפני דודתי הרבנית אחת מזרועותיה, זרוע יד מטופחה לשעבר, ועכשיו - ירודה ומשורגת גידים כחלחלים.

היא משכה את שרוול הכותן עד למעלה מן הקיבורת והפנתה מהר, מתוך כאב בושה,את פניה.

- ייסורים, רבנית, - התאנחה.

והרבנית העיפה מבט חטוף על החבורות האדמדמות, רישומי הקורנס, ומיהרה להסב את פניה אף היא.

- ייסורים, - אמרה, - באמת.

לבית הרב לקח אותה הסנדלר בכל פעם אשר הביאה לעולם תינוקת חדשה.

עטופה מפני כבוד בית-הדין בסודרה הגדול - כל עוד נפשה בה והסתחבה במעלה הרחוב. בכי הילדות, אשר נתלו בה, יחפות, בחלוקיהן שאינם מגיעים עד לברכיים, קרע לבבות.

בבית-הקהל דפק האיש בחמת-כוח על השולחן:

- גט, גט הבו לי - צווח, כשהוא מקעקע את הרצפה במגפיו המסומרים, נורא על סביבותיו.

כדי למהמה אותו "עד יעבור זעם" עשה הרב את עצמו כמעיין בהלכות-גטין שב"שלחן ערוך" וניסה סחור-סחור לשדלו בדברים ולהרגיעו; ופעם גם הביא לו ראיה מרש"י, אשר גם הוא ילדה לו אשתו רק בנות.

לתוצאות חמורות לא הגיעו אמנם הדברים מעולם. עם בוא השמש, כשיצא הרבי לתפילת המנחה, נגרר הסנדלר והלך גם הוא בעקבותיו.

תבשיל חם לא בושל עד הערב בבית, אולם את העז חלבה אלקה-שרה בירכתי הדיר.

בגב כפוף ישבה, כשחה תחת נטל צרותיה.

הילדות בחוץ נתכנפו ונרדמו כשיחי השדה על-פני האדמה החשופה. חיפושיות התעופפו מסביב ונגעו ולא נגעו בהן בכנפיהן; כשעלתה הלבנה, הביטה עליהן ממעל בתימהון רחמים.

הדברים מסופרים פה לא בסדר אולי, אבל כהווייתם, כפי שראיתים פעם, לפני שנים, בשעה שהאירו לי עדיין באותו האור, אשר לא אשוב לראותו עוד.

על מה התלוננו האנשים ולמה רגשו, אם השמש ממעל השפיעה עליהם אור של חסד בכל יום, ואת לחם השיפון המלופת בירק אכלו בתיאבון, לבריאות?

דגשים לניתוח הסיפור

המספרת היא אישה. הגיבורה הראשית היא אישה.
למיקוד קריאה – מטלה לקראת קריאה: חשבי תוך כדי קריאה מהי השאלה שמהדהדת בטקסט, ואין לה תשובה ברובד הגלוי של הטקסט.

1."המפתח לצופן הטקסט" – פרוזה - פרשנות מגדרית – ספרות נשים. אסנציאליות=מהותנות (נשית/גברית).
2. הסופרת היא בת רב מהעיירה. השטעטל. וכאן הרבנית היא "דודתי" ולא "אימי". כתבה בראשית המאה ה20  . 1920   +_. ילידת סוף המאה ה- 19. יש כאן יסודות אוטוביוגרפיים. היא מכירה את הבאים לרב ואת ההויה.
3. האם מדובר באטימות או במשהו שמעבר מצד הרב ואשתו?
4. לפי התיאוריה המגדרית נמצא כאן שתי נק' מבט/תצפית: הנשית והגברית. נשית – פלג נפש של המספרת,   אלקה-שרה, והרבנית. מי המייצגת? את איזו נק' מבט מייצגת הרבנית? הנשית או הגברית? היא מציעה אמפטיה, אך אינה פועלת כנגד החברה בה היא חיה.
5. סימון דה בובואר: אישה אינה נולדת. אישה נעשית. (כלומר היא מפנימה נורמות וערכים מהחברה הגברית).
6.המייצג הגברי: הסנדלר, כפרימיטיבי מוחצן ללא בלמים שמבטא בקול את מה שאפילו הרב חושב, כשבפועל הסנדלר "נגרר והולך" אחרי הרב.
7. מה מעמדו של רש"י? איזה בנות היו לו?
8. קונטראסט: פרט וכלל: גבר חושב ומייצג את הכלל. אישה רואה קודם כל את הפרט העזוב והעצוב. הפס' מישעיה – האם הוא מתייחס לאישה סובלת או לכנסת ישראל? מבחינת הגבר זהו חורבן הבית שלו – לידת הבנות. הבית שבו הרבנית מקבלת את אלקה-שרה הוא לא בית פרטי אלא "בית הקהל". מיטונומיה. תפיסת העולם של הרב מקופלת בשם הבית שלו. הוא איננו נותן גט מחשש לכלל, לסדרי החברה. גם הרבנית תומכת בעמדתו.
9. קונטראסט: היולדת מול האימהות. האישה ככלי פגום. מוציא רק סוג ב'. חיפצון. חטא זקוק לעונש. הקורנס הוא דימוי פאלי בתלמוד. נקבה (או בימינו - ביטוי עז אף יותר...) מול אישה שהוא ביטוי שווה ערך אך שונה.
10. ההורות כאידיאל שלמענו מקריבה אלקה-שרה את בריאותה. הילדות כ"שוות" את הקורבן. התלישות והבועה שבה חיות הילדות. הן יחפות והוא במגפיים מסומרות. הוא לא מחוייב להן.
11. האור שפג. השמימיות שבהורות והארציות שבה. אידיאליזציה.
12. חזרה למיקוד: למה הרב לא נותן גט? מה הן "תוצאות חמורות"?

מהלך השיעור:

א. קריאת הסיפור, דיון וניתוח שלו בעזרת הנקודות המובאות לעיל.

ב. אורות אדומים בקשר: מקריאים משפט/ מרימים כרטיס ובו המשפט רשום והתלמידים מחליטים איזה צבע לשים ברמזור- אדום, כתום או ירוק:

אדום: עצור ואל תמשיך את הקשר.

כתום: עצור לבירור לפני שממשיכים.

ירוק: קביל. חיובי. רומנטי. מחמיא. סעו לשלום, המפתחות בפנים.

משפטים לדוגמא:

מאז פגישתנו האחרונה, אני מרבה לחשוב עלינו...

מאז שנפגשנו אני לא מפסיק לחשוב עלייך...

אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך

חשבת עלי הרבה?

אם תעזבי אותי אני אתאבד!

את לא יכולה לעזוב אותי...

אני לא אתן לך לעזוב אותי

אני לא רוצה שתעזבי אותי

אם תעזבי אותי זה יהרוס אותי

אם תעזבי אותי זה יהרוס אותי וגם אותך

את יודעת שרק איתי יהיה לך טוב

את הרי יודעת (שהאמת היא) שאת לא יכולה בלעדי

אני לא יכול בלעדייך השארי איתי כאן

זאת את שגורמת לי לקנא

את מאוד מאוד חשובה לי.

אני לא יכול בלעדייך.

רק את יכולה להציל אותי

כשאת מדברת עם בחור אחר נצבט לי הלב

למה דברת איתו בכלל? למה לא דברת איתי?

אל תדברי עם בחורים אחרים. את שלי עכשיו

מה את עושה עכשיו? שתפי אותי, אני מתגעגע...

איפה את עכשיו? מה את עושה שם? למה לא אמרת לי לפני?

תחזרי מיד. אין לך מה לעשות שם, ובפעם הבאה תדברי איתי קודם...

אני חולה עלייך...

את משגעת אותי

את מטריפה אותי

את מוציאה אותי מדעתי, ואז אני...

ג. נצפה בסרט "אחת מעשר" .

ד. אחרי הסרט:

שאלה כללית: מישהי רוצה לומר משהו? מה הסרט הזה עושה לכן?

האם אתן רוצות לחזור שוב למשפטים ולדרג חלק מהם מחדש?

להעלות למודעות את הפיתוי לייחס את תופעות הרכושנות והקנאה לאהבה עצומה. פשוט לשכנע את עצמי שאלו סימנים של אוהבים, כשהם ממש ממש לא.

הצפי הוא שלפני הסרט הרבה משפטים 'עוברים', אבל לאחריו כבר לא.

ה. נקרא יחד את הדף "אורות אדומים לזוגיות אלימה" וננתח היכן ראינו זאת בסרט.

להרחבה:

מאמרה של לילי שמיר "בין אימהות לחיפצון".