יום הזיכרון

הקדמה:

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה נחווה בתודעה הלאומית של כולנו כמעין "יום כיפורים". יום מלא בשקט, בחיבור, בשתיקה ובנוראיות והוד שעוטפים את האוויר וממלאים את כולנו. בשיעור זה נבקש קצת לתת מילים לשתיקה הרועמת ולחשוב מה המשמעות של הזיכרון? מה האופי שתפס יום זה בציבוריות הישראלית? מה דעתנו על כך?

הצעה למהלך שיעור:

א. כפתיח לשיעור נתלה על הקירות של הכיתה מספר שלטים ובהם הנחיות בסגנון ההנחיות הבאות: "נסה להיזכר באירוע מרגש שקרה לך בחיים" "נסה להיזכר באירוע כואב וקשה שקרה לך בחיים" "נסה להיזכר באירוע מפתיע שקרה לך בחיים" וכו'. נבקש מהתלמידים להסתובב בחדר עם דף וכלי כתיבה ולעבור בין השלטים השונים. ליד כל שלט לתת לעצמן שתי דקות להיזכר לגמרי בחוויה שעולה בהם ואז לכתוב על דף אלו הרגשות ומחשבות צפות בהם.

ב.  נשאל את התלמידים מה גורם לנו לזכור אירועים מסוימים ולשכוח אחרים? הרי ברור שכל אחד מאיתנו עבר אלפי אירועים מרגשים, כואבים, מפתיעים וכדומה במהלך החיים ובכל זאת הזיכרון שלנו מציף אירועים מסוימים ושוכח אחרים?

ג. נחלק את הכיתה לקבוצות קטנות ונבקש מכל קבוצה לנסות ולדמות כאילו היא צריכה לארגן את טקס יום הזיכרון בבית הספר או בסניף. נבקש מהקבוצות לנסות לחשוב יחד על השלב המקדים את הכנת הטקס עצמו ולנסות להגדיר מה המטרה של הטקס לדעתם? מה הם היו רוצים להעביר בטקס? אלו הרגשות ומחשבות הם היו רוצים שהנוכחים בטקס יחוו במהלך הטקס וכתוצאה מהטקס?

ד. נקרא לתלמידים את הקטע הבא הלקוח מתוך מחקר שעשתה ד"ר עדנה פדר לומסקי על השינויים שעבר טקס יום הזיכרון במדינת ישראל מאז שנות התשעים:

"אפתח בחיבור זה שלוש טענות מרכזיות הקשורות זו בזו:  הראשונה, לעומת הטקס הקנוני המגייס מחויבות והזדהות עם הלאומיות הישראלית באמצעות זכרון הירואי של הנופלים טקסי בית הספר בשנות התשעים מתמקדים יותר בכאב הפרטי ובאבל האישי, ולעיתים אף מושמעת בהם ביקורת מפורשת כנגד הלאומיות הצבאית. שנית, בעוד הטקס הקנוני  מניח כי בית הספר הוא סוכן  זיכרון של המדינה, יותר ויותר בתי ספר פועלים כקהילת זיכרון מקומית המבקשת לבטא באמצעות הטקס את ייחודה ולסמן דרכו את גבולותיה החברתיים. ולבסוף, טקסי הזיכרון לא אבדו מכוחם החברתי, להיפך הם מגייסים לכידות חברתית סביב אבל וכאב אישי, המכנה המשותף האפשרי בחברה משוסעת"

נדון עם תלמידים בדברים: הן בשאלה האם גם בטקסים שהתלמידים שלנו מתארים הניתוח של עדנה נכון? והן בשאלה מדוע ולמה זה מתרחש? מה אנחנו מרוויחים מזיכרון שמתיימר להיות "און ליין"? ומה אנחנו מרוויחים מזיכרון שנותן פרספקטיבה לדברים?

ה. נלמד את המדרש הבא שמתאר כיצד הזיכרון הוא נקודת מבט השופטת את ההיסטוריה. כאשר אנחנו חווים חוויה עוצמתית היא משתקת אותנו וברור לנו שזהו רגע שלא ישכח לעולם. ואז עוברים החודשים והשנים והרגע ההוא נעלם לו מתחת לשכבות עפר. הזיכרון הוא הכוח שמכריע מה מתוך ים הזיכרונות יקבל חזית ומה מתוכו חשוב שאשמור אותם בצד ומה אפשר בכלל למחוק? הזיכרון שהיה פה פעם ונשאר כאן גם עכשיו הוא כוח שופט המחליט מה מהזיכרונות לזרוק אל התת מודע או אל חברים ומה מהזיכרונות לשמור מעל דפי ההיסטוריה.

קהלת רבה, פרשה ב' פיסקה י"ט

"החכם עיניו בראשו" זה משה. "והכסיל בחשך הולך" זה בלעם הרשע. "וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם ואמרתי אני בלבי" וגו' - זה נקרא נביא וזה נקרא נביא, אם כן ולמה חכמתי אני אז יותר? למה נתתי נפשי על התורה?

וחזרתי ואמרתי כי "אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם הכל נשכח" למחר ישראל נכנסין לצרה ואומרים (ישעיה ס"ג) ויזכור ימי עולם משה עמו וגו' שמא אומות העולם אומרים ויזכור ימי עולם בלעם עמו? הה"ד ואיך ימות החכם עם הכסיל

המדרש מתאר שבמציאות בהווה בלעם ומשה רבנו נראים דומים: זה נביא וזה נביא, זה עובד ה' וזה עובד ה' וכו'.. ובכ"ז כפי שהמדרש ממשיך, יש רגע בהיסטוריה שבו הזיכרון מכריע: בלעם הוא בלעם הרשע  ואלו משה הוא צדיק.

באופן דומה הניסיון לשחזר את הזיכרון בהווה היא ניסיון שמפקיע את היכולת להתמודד באופן רציני עם העניין, היא ניסיון שתובע לחשוב איך זוכרים באופן חי (בדומה למה שחז"ל הורו על ליל הסדר: חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים) במקום לתת לזמן ולפרספקטיבה להעלות וללמד את שהבינה.

ו. נבקש מהתלמידים לחזור אל האירועים האישיים עליהם חשבו בתחילת השיעור ולראות מה הפרספקטיבה והזיכרון טבע את חותמם בהם אחרת או בדיוק שונה מזה שהמציאות ההווית יצרה. 

ז. כדאי לסיים את השיעור במחשבה כיצד אפשר לעצב טקס ויום שהזיכרון שמשחרר את הרצון לחוות שוב את הכאב ואת האובדן אלא יום שזוכר, כלומר משתמש בכוח הזיכרון בשביל להכריע מה רוצים לזכור ומה לא, בשביל להפוך את הזיכרון למשהו חי שמצעיד קדימה את עם ישראל ולא רק נשאר ביום של כאב ובכי.