פרק החובל -דף פ"ג ע"ב: ואימא עין ממש

דף פ"ג עמוד ב, מתחילת הגמרא עד "...אף מכה אדם לתשלומין"

הקדמה

בפרק החובל אנו עוסקים בעניינים החמורים של אלימות בין בני אדם ודרך הפיצוי והענישה עליה. המשנה הראשונה בפרקנו מתעסקת באספקטים השונים של הפיצוי על אלימות, הנחלקים לחמישה תשלומים שונים. בפשטה של התורה עצמה ישנו דגש חזק מאוד על הצורך דווקא להעניש ענישה פיזית על אלימות כזאת – "עין תחת עין", "כאשר עשה כן יעשה לו", ולא לפצות בממון את הנחבל. הסוגיה הראשונות בגמרא בפרקנו עוסקות בניסיון ההתאמה בין מה שנמצא לכאורה בתורה שבכתב למה שמפורש בתורה שבעל פה.

על הסוגיה:

הסוגיה הראשונה מביאה שתי דרשות מרכזיות מהן לומדים שכשהתורה אמרה "עין תחת עין" על חבלה, היא לא התכוונה "עין ממש". הדרשה הראשונה היא גזירה שווה בין "מכה אדם" ל"מכה בהמה", וכשם שעל פגיעה בבהמה מפצים בממון ולא מענישים, כך הוא הדין גם בחבלה באדם. הדרשה השנייה היא מיעוט מהפסוק "לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות".

 הפסוק מדבר על האבחנה הברורה שצריכה להתקיים בין עונש לפיצוי, ועל העובדה שבמקרה שבו מוטל עונש על רצח אסור להחליפו בפיצוי. הדרשה ממעטת מכאן שעיקרון חריף זה הוא נכון רק באלימות הנגמרת ברצח, אך לא באלימות סתם שאין בה רצח.

הגמרא דנה באריכות בשתי הדרשות הללו, מנתחת ומפרקת אותן, ובסוף מגיעה למסקנה ששתי הדרשות הללו נצרכות אחת לשנייה משום שלכל דרשה בפני עצמה יש בעיות לוגיות הנפתרות רק על ידי חברתה.

אם נתבונן בשתי הדרשות נראה שהן מציגות את המתח שהצגנו לעיל, בין תחום הפיצוי לתחום העונש – "מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת". התורה מבחינה באופן משמעותי בין תחום האלימות ה"ממונית" עליה אנו דורשים פיצוי, לבין תחום האלימות ה"אנושית" בה אסור לפצות וחייבים להעניש. הקצוות הברורים של המשוואה הזאת הם נזקי הבהמה שודאי שייכים לתחום הממוני, וכנגד זה הרצח השייך באופן מובהק לתחום הענישה האנושי. השאלה שהסוגיה שלנו מעלה היא לאיזה תחום שייכת האלימות כלפי גופו של האדם בלבד, אלימות שאינה נוטלת את נפשו.

על פניו, בקריאה פשוטה בתורה היינו יכולים לומר שהיא משייכת את גופו של האדם לתחום העונש והנקמה (עין תחת עין) ולא לפיצוי, כלומר התורה לא מבחינה בין גופו של האדם לנפשו ורואה באלימות כלפי אדם באשר היא כשונה מהותית מפגיעה בבהמה ובממון. הגמרא שלנו מוצאת נימה אחרת בתורה, נימה המציגה עמדה שונה בשאלה זו. הגמרא מוצאת זאת בהשוואה בין גופו של האדם לבין בהמה (גזרה שווה), וכן בכך שהתורה מבודדת את הרצח כמרחב מיוחד שאין בו מקום לפיצוי כלל (המיעוט מ"לא תקחו כופר") היא מורה לנו להכניס את הפגיעה בגופו של האדם לתחום הפיצוי הממוני.

חז"ל בדרשה הזאת ובכך שהם קובעים שעל אלימות כלפי גופו של האדם צריך לפצות ממונית ולא להעניש, מבחינים בין הצד "האנושי" של האדם המגולם בנפשו, שעל נטילתה העונש הוא 'מידה כנגד מידה', ואין להמירו בתשלומים כלל וכלל, לבין הצד הממוני של האדם המתגלה בגופו.

הצעה לפעילות

אנו מציעים שני חלקים לפעילות. האחד קודם ללימוד הסוגיה, והשני בעקבותיו. ניתן לשלב את שני החלקים או ליישם רק אחד מהם, כפי הבנת הר"מ את המתאים לכיתתו.

א. ניתן ליצור דיון מקדים בסוגיה לפני הלימוד, דיון שדרכו יתגלו העקרונות שהתלמידים ימצאו אחר כך בסוגיה עצמה:

הר"מ יכתוב בקצה אחד של הלוח את המילים "כסף", "רכוש", ו"פיצוי". בקצה השני של הלוח יכתוב הר"מ "נפש", "בני אדם", ו"עונש".

לאחר מכן הר"מ ישאל את התלמידים איזה סוג של אלימות שייכת לפגיעה בצד אחד של הלוח ואיזה שייכת לצד השני. הר"מ יכול להדגים בעצמו ולהראות איך פגיעה ברכוש ובחיות שייכות לצד הממוני, וכדוגמא מובהקת לצד השני להציג מקרה של רצח כדוגמא לדבר שלא ניתן לפצות עליו בכסף ודורש עונש, או להגיע לאבחנות אלו דרך הדיון עם התלמידים.

לאחר מכן יכתוב הר"מ באמצע הלוח, בין שני הצדדים את המקרים של אלימות גופנית כלפי הזולת (קטיעת אבר, השפלה, כאב.) כעת ישאל הר"מ את התלמידים: 'לאיזה צד של הלוח אלו שייכים'? האם הם דומים יותר לרצח או לפגיעה ברכוש? האם צריך לפצות עליהם או להעניש? 

תוך כדי ניהול הדיון, הר"מ יכתוב את טענותיהם של התלמידים על הלוח.

במקרה בו הכיתה נוטה לצד אחד, אפשר לאתגר ולגרות למחשבה הפוכה – וכך להקדים ללימוד הסוגיה את המבט המורכב על נזקים אלו. בנוסף, ייתכן והתלמידים יחלקו בין פגיעה פיזית גרידא, לבין היבטים של צער או בושת, שקרובים יותר לפגיעה בנפש, או בין פגיעה פיזית שסופה להחלים לבין קטיעה ('ראשי אברים שאינם חוזרים'). כדאי 'לצלם' או להעתיק את תוכנו של הלוח, לקראת לימוד דפי הפרק, העוסקים בזוויות אלו במהלכו.

ב. שלב השני, ילמדו התלמידים את הסוגיה (בחברותות או בלימוד משותף בכיתה בהנחית הר"מ).

בשלב השלישי נשוב אל הטיעונים שעלו בכיתה בדיון המקדים, ונראה את עמדתה של הסוגיה ואת יחסה לטענות השונות שהועלו.

ב. לאחר לימוד הסוגיה ניתן לפתח בכיתה דיון משמעותי על היחס לגוף שלנו. כיצד אנו מרגישים כשפוגעים בגופנו? האם זו פגיעה בנו עצמנו או רק פגיעה במשהו ש"שייך לנו" בלבד?

האם  אנו מרגישים זהים עם הגוף שלנו, או מרגישים ניכור אליו?

מה ראוי יותר להרגיש, אחדות עם הגוף, או התנשאות מעליו?

האם ניתן לחלק בתוך האישיות שלנו בין צד "אנושי" לצד "בהמי", או שהחלוקה מאולצת?

נראה שהסוגיה פורשת את היריעה ומציגה בפנינו את המורכבות שביחס לגופו של האדם, בין הרחבה של הנפש לבין כח עבודה שווה כסף.

הר"מ צריך להיזהר לא לגלוש למקומות אינטימיים של התלמידים, ולפעמים נכון יותר להשאיר את הדיון במישור העקרוני.

להרחבה

אפשר לעיין בשאלת חילוק הנפש ואחדותה דרך עיון במקורות שונים. המפורסמים שבהם:

ויקרא רבה, פרשת ויקרא, פרשה ד':

ה דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא וגו' תני ר' ישמעאל משל למלך שהיה לו פרדס והיה בו בכורות נאות והושיב בו המלך שומרים אחד חיגר ואחד סומא ואמר להן הזהרו על בכורות הנאות האלו לימים אמר חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס אמר לו סומא הבא ונאכל אמר לו חיגר וכי יכולני להלך אמר סומא וכי רואה אני רכב חיגר ע"ג סומא ואכלו את הבכורות והלכו וישבו להם איש במקומו, לימים נכנס המלך באותו פרדס אמר להן היכן הם הבכורות הנאות אמר לו סומא אדוני המלך וכי רואה אני אמר לו חיגר אדוני המלך וכי יכול אני להלוך אותו המלך שהיה פיקח מה עשה להן הרכיב חיגר ע"ג סומא והתחילו מהלכין אמר להן כך עשיתך ואכלתם את הבכורות כך לע"ל =לעתיד לבוא= הקדוש ברוך הוא אומר לנפש מפני מה חטאת לפני אמר לפניו רבון העולמים אני לא חטאתי הגוף הוא שחטא משעה שיצאתי ממנו כצפור טהורה פורחת באויר אני מה חטאתי לפניך אומר לגוף מפני מה חטאת לפני אמר לפניו רבון העולמים אני לא חטאתי נשמה היא שחטאה משע' שיצתה ממני כאבן שהושלך על גבי קרקע אני נשלך שמא חטאתי לפניך מה הקדוש ברוך הוא עושה להן מביא נשמה וזורקה בגוף ודן שניהם כאחד שנאמר (תהלים נ) יקרא אל השמים מעל וגו' יקרא אל השמים מעל להביא את הנשמה ואל הארץ להביא את הגוף לדין עמו...

"שמונה פרקים" לרמב"ם פרק א':

דע, כי נפש האדם נפש אחת, ולה פעולות רבות חלוקות, ייקראו קצת הפעולות ההן 'נפשות'. וייחשב בעבור זה, שיש לאדם נפשות רבות, כמו שחושבים הרופאים, עד שפתח ראש הרופאים ואמר, שהנפשות שלוש: טבעית, וחיונית, ונפשית. ופעמים ייקראו 'כוחות' ו'חלקים', עד שיאמר: 'חלקי הנפש', וזה השם ישתמשו בו הפילוסופים הרבה. ואינם מתכוונים באומרם 'חלקי', שהיא מתחלקת כהיחלק הגופות, ואמנם הם מונים פעולותיה החלוקות, אשר הן לכלל הנפש - כחלקים לכל המחובר מהחלקים ההם.

נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י' י"א) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, ועוד כתיב (שמות ל' ל"ב) על בשר אדם לא ייסך וגו', נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני, וכמו שכתוב (זכריה ג' ד') הסירו הבגדים הצואים וגו' והתלבש אותך מחלצות, הוא הנקרא חלוקא דרבנן:

"ליקוטי אמרים – תניא" לאדמו"ר הזקן מחב"ד (ר' שניאור זלמן מלאדי), פרקים א'-ב':

אך ביאור הענין על פי מ"ש הרח"ו ז"ל בשער הקדושה [ובע"ח שער נ' פ"ב] דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות דכתיב ונשמות אני עשיתי שהן שתי נפשות נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף וכדכתיב כי נפש הבשר בדם היא וממנה באות כל המדות רעות מארבע יסודות רעים שבה דהיינו כעס וגאוה מיסוד האש שנגבה למעלה. ותאות התענוגים מיסוד המים כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח. ועצלות ועצבות מיסוד העפר. וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות וג"ח באות ממנה כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפ' נוגה שיש בה ג"כ טוב והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע:

משא"כ נפשות אומות עובדי גלולים הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל כמ"ש בע"ח שער מ"ט פ"ג וכל טיבו דעבדין האומות עובדי גלולים לגרמייהו עבדין וכדאיתא בגמרא ע"פ וחסד לאומים חטאת שכל צדקה וחסד שאומות עובדי גלולים עושין אינן אלא להתייהר כו':

ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ואתה נפחת בי וכמ"ש בזוהר מאן דנפח מתוכיה נפח פי' מתוכיותו ומפנימיותו שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח: