פרק החובל - דף פ"ד ע"א: עין תחת עין ממש

דף פ"ד. 'תניא רבי אליעזר אומר'- 'אלא במזיק'

על הסוגיה:

הסוגיה מציגה בפנינו את דעתו המפתיעה של ר' אליעזר הסובר שעיקרון העונש והנקמה הנאמרים במקרא – "עין תחת עין" צריכים להתקיים כפשוטם ולכאורה חולק על ההבנה המקובלת לעיל שהקריאה הנכונה היא שאנו מיישמים  את "עין תחת עין" בפיצוי ממוני.

הגמרא מקשה כיצד ר' אליעזר יכול לומר כך, והרי כל הדרשות שהבאנו לעיל מוכיחות את ההיפך. ניתן לענות על קושיה זו של הגמרא בכך שרבי אליעזר עצמו חי לפני כל אותם תנאים ואמוראים שדרשותיהם הובאו לעיל, ועל כן קשה לדעת האם הוא אכן מחויב לדרשות אלו או מכיר אותם בכלל. ייתכן שר' אליעזר מציג מסורת אחרת למשנה שלנו, מסורת שאינה מקבלת את המרת "עין תחת עין" לממון.

מלבד זאת דעתו של ר' אליעזר מובאת במכילתא דר' ישמעאל שממנה משתמע גם שבמכה מכוונת ר' אליעזר סובר שצריך לנהוג עין תחת עין ממש, וכך גם הבין הרב כשר בדעתו בתורה שלימה, וביאר זאת בדרך מיוחדת (את שני המקורות ניתן למצוא בהרחבות בסוף ההצעה לפעילות)

אין אנו יודעים בוודאות מה הייתה כוונתו המקורית של ר' אליעזר, אולם ודאי הוא שהסוגיה שדנה בעניין לאחר ההתקבלות המוחלטת על ידי החכמים כולם ש"עין תחת עין" הוא ממון, אינה מוכנה להשאיר את ר' אליעזר מחוץ לדיון, ולהשאיר אותו בעולם משל עצמו בו מוציאים עיניים ממש. הגמרא מבינה שאמירתו העקרונית של ר' אליעזר היא שלא ניתן להתייחס לאלימות פיזית מכוונת בין אדם לאדם כעניין ממוני גרידא הדורש פיצוי, אלא כעניין משמעותי הרבה יותר. הבנה זו מתבטאת בשתי הצעות של האמוראים כיצד להבין את דברי ר' אליעזר. זו של רבה האומרת שהיישום של עיקרון זה צריך להיות בכך שהכסף שישלם החובל לחברו לא יתייחס רק לצד הכלכלי של המכה והנזק, כפי שקורה כששמים אותו כעבד, אלא התשלום יהיה חמור הרבה יותר ויתייחס לחומרת המעשה שאינו נכלל בעולם הממון.

אביי דוחה הצעה זו של רבה היות והיא אינה משאירה מקום למדידה מדויקת אחרת, ובמקום זה מקבלת הגמרא את הצעתו הפרשנית של רב אשי. רב אשי מציע להבין את ר' אליעזר כך שהתשלום לא ייתפס כלל כפיצוי אלא כעונש ונקמה בלבד, וזו היא המשמעות של "עין ממש". אפשר ליישם עיקרון זה בתשלומים על ידי כך שלא נשלם על עינו של הניזוק, דבר ההופך את התשלום לפיצוי, אלא על עינו של המזיק שהיה ראוי להוציא את עינו והוא משלם מעין "כופר" על כך.

בשולי הדברים נעיר כי תפיסה זו מתכתבת עם הדרשה שראינו בסוגיה הראשונה ושמקורה נשאר נעלם משום שלא הופיעה בסוגיה השנייה בה מובאות כל הדרשות במקורם: "לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות" – לנפש ורצח אי אתה לוקח, אבל לוקח אתה לראשי איברים שאינם חוזרים. על פי דרשה זו התשלום אינו פיצוי אלא כופר ל"עין תחת עין", ועל פי פשטה של הדרשה ודאי שצריך למדוד את התשלום על פי עינו של המזיק.

הצעה לפעילות

הפעילות תתרכז במקומה של נקמה על אלימות ופגיעה בזולת, החשיבות של הנקמה והבעייתיות שלה:

הר"מ ישאל את דעתם של התלמידים על העונש של "עין תחת עין". האם הם בעדו? האם הם נגדו? האם הוא נראה להם אנושי, או ברברי? כיצד הם יכולים להצדיק את דבריו של ר' אליעזר שאולי מתכוון ליישם עונש זה באופן ממשי? אם לדעתם רבי אליעזר לא כיוון ל'ממש', מה כוונתו בדבריו?

בתום הדיון, במיוחד אם הכיתה הסתייגה מהעונש הנקמתי כאכזרי ולא ראוי, הר"מ יציג בפני הכיתה את המקרים הבאים:

רוצח משפחת פוגל ישב בכלא כל חייו –

הדורס השיכור של שחר גרינשפן ישלם קנס של 1,000 ₪ ולא יישב בכלא. אמה של שחר גרינשפן: "אני רוצה שמישהו ייקח גם לו את מה שיש לו":

הר"מ ישאל את התלמידים האם נעשה צדק במקרים הללו? האם חושבים שצריך לנקום במבצעי הפשעים? באיזה אופן? האם באותה המידה במעשה המכוון של רוצחי משפחת פוגל, ובמעשה הלא מכוון של הדורס של שחר גרינשפן?

(יש לשים לב שהמקרים שונים מאוד זה מזה – הן בכך שבראשון מדובר ברצח ובשני בפגיעה פיזית, וכמובן בכך שהראשון הוא מעשה מתועב של רצח משפחה בכוונה תחילה, בעוד השני הוא תאונה – גם אם מתוך אחריות רבה של הנהג הדורס. ההבדלים הללו יכולים לסייע לנו בניסיון לדייק עם התלמידים במציאת היסוד הקובע – אם קיים – למצבים בהם הנקמה לגיטימית ומצבים הפוכים).

לאחר מכן ינסה הר"מ להבין עם התלמידים מדוע אנו זקוקים באמת לנקמה על מנת לשמור על חוש הצדק שלנו. מה אנחנו משיגים מזה ומה אנחנו מפסידים?

ניתן להיעזר בטקסט הבא של המחנך והפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס. הטקסט הוא ארוך וקשה בחלקו, הר"מ יכול להשתמש בחלקים בלבד. החלקים המסומנים הם החלקים הנראים העיקריים. בדבריו לוינס מתמודד עם אלו היוצאים בביקורת בשם המודרנה על המופיע בתורה – 'עין תחת עין', והוא טוען שהתורה מציינת בכוונה את הדין של החובל בחברו באופן כזה, כדי ללמד אותנו על כך שלא ניתן לפצות על הפגיעה במלואה באמצעות כסף. בכך הוא משתלב בשיעורנו כביאור אפשרי להיגיון שמאחורי דברי רבי אליעזר, גם אם אלו לא מתכוונים להוציא עין ממש:

"סיומה של פרשת "אמור" הידוע והמפורסם אבד עליו הכלח בעיני רבים מן המודרנים. החך העדין של אלה מבקש מזון טרי יותר. על פי אנינות טעמם, סיום זה כמו מדגיש עד כמה התנ"ך מיושן. הא כמה רוגז "צדקני" אתה מעורר בעולם שבו, פרט לך, הכול מלא רוך ואהבה.

"ואיש כי יכה כל נפש אדם, מות יומת. ומכה נפש בהמה ישלמנה, נפש תחת נָפש. ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יֵעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. ומכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם יומת. משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה, כי אני ה' אלהיכם" (ויקרא כד, יז-כב).

דברים חמורים! כמה רחוקים הם מדברים אחרים המאדירים את אי-המלחמה ברוע. הלוא ודאי חשבתם על המאמר על הצדיק: "יתן למכהו לחי ישׂבע בחרפה" (איכה ג, ל), הלקוח מקינותיו של ירמיהו, שגם הוא חלק מאותו תנ"ך עתיק כל כך.

"עין תחת עין"! דברים חמורים אבל אציליים בתביעתם. בנוקשותם הם פוקדים עלינו ממקום גבוה. הבה נתפעל לפחות מן הדברים בהמשך, ["משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה"], הקוראים לאחדות המין האנושי. מסר אוניברסלי זה לא המתין, כדי להדהד בחלל העולם, לתעשייה העולמית כדי שתגלה לנו את הסולידריות האנושית או תכפה אותה עלינו. חוק אחד לכול! הנה העיקרון שהמקרא, הלועג לחזרות, חוזר עליו למעלה מחמישים פעם בשורותיו הקצרות והמדודות כל כך. כיצד נסביר אפוא שהשקפה שהשכילה מצד אחד להתרומם לגובה התודעה ההומנית עוד בעידן השבטים והשבטיות, נותרה לכאורה ברמה של חוק הג'ונגל מצד שני? אני מבקש להצביע על החכמה הבוקעת ועולה ממילות המסתורין האלה ועל הדרמה שהיא מתמודדת אִתה.

זאת כיוון שצדק שנעשה הומני מחולל דרמה.

עין תחת עין, שן תחת שן" - אינו העיקרון של שיטת הפחדה; אין זה ריאליזם קר החושב רק במונחים של יעילות ובז לרגשנות, כשהוא מייעד את המוסר רק לילדי חסות; גם אין זו קריאה משולהבת לחיים על-אנושיים והֵרואיים, הדורשים כביכול לנדות את טוב הלב והרחמים; ואף אין זו דרך להתענג בַנקמנות ובַאכזריות המרוות לכאורה את המציאות הגברית. השראות מסוג זה זרות לתנ"ך. מן העולם האלילי, הן באות; הן באות ממקיאבלי; הן באות מניטשה.

הירגעו נא! העיקרון המנוסח כאן בתורה באופן הנראה כה אכזרי מבקש רק את הצדק. הוא משתלב בסדר חברתי שבו כל עונש, קל ככל שיהיה, מושת אך ורק בהליך שיפוטי. חז"ל לא יישמו אף לא פעם אחת חוק זה ככתבו, ואף לא הבינו אותו כלשונו. הם פירשו אותו לאור הרוח המפעמת בתנ"ך כולו. למֵתודה הפרשנית הזאת קוראים תלמוד. חכמי התלמוד הקדימו את נקיפות המצפון של הנאורים וקבעו ש"עין תחת עין" אינו אלא חיוב ממון, קנס. ואין זה מקרה שהתורה צירפה לדין זה את הדין המדבר על פיצוי כספי למכה בהמת חברו. דין זה דורש לקרוא שוב את הפסוקים הנוגעים לנזקי גוף כאילו כוונת המקרא היא ששיקולי הפיצויים בעד הנזק חייבים לגבור אצל השופט על הכעס האציל שמעורר מעשה הפשע. אלימות קוראת לאלימות. אבל יש לשים קץ למעגל קסמים זה. כך הוא הצדק. כך הוא לפחות משעה שכבר נעשה הפשע. האנושיות נולדת באדם אם הוא משכיל לדון בפגיעות בנפש כבסכסוכים אזרחיים, אם הענישה מצטמצמת בתיקון מה שניתן לתקנו ובשיקום העבריין. האדם אינו זקוק רק לצדק חסר להט. אנו זקוקים לצדק בלא תליינים.

ברם כאן הדרמה מסתבכת. הפַּלצות מפני הדם קוראת לצדק של שלום ועדינות. אבל מכאן ואילך, האמנם יש בצדק זה, היחיד האפשרי, כדי להציל את האדם שהוא מבקש לגאול אותו? שהרי כאן הדרך פרוצה לרווחה, לעשירים! הם יכולים לשלם בקלות את השִניים השבורות, העיניים המנוקרות והרגליים הקטועות של כל הסובבים אותם. לפגיעה ולפצע יש עכשיו מחיר עובר לסוחר, טעם של כסף. סתירה זו מקורה בדין הממיר ייסורים בכסף, כיוון שכל מה שמשלמים בלב קל, בגוף שלם ובבריאות טובה, אינו אלא קנס, ופצע הכסף אינו סופני. העולם נותר נוח לחזקים, ובלבד שיש להם עצבים טובים. הצדק המתפתח אינו יכול להשלים עם שלילה זו של כל צדק, עם פגיעה זו בכבודו של האדם שהיא חפצה ביקרו. צריך, תוך כדי תיקון האות של הקודקסים שלנו, לשמר את רוחם. התנ"ך מעמיד אותנו נוכח הרוח שבעדינות.

התנ"ך מזרז את בואו של עולם נקי מאלימות. אבל אם היה בכוחם של הכסף או ההתנצלויות לתקן את הכול ולהותיר את מצפוננו נקי, הרי שכרו היה יוצא בהפסדו. כן! "עין תחת עין", וכל הנצח וכל הכסף שבעולם אין בכוחם לרפא פציעת אדם. הפצע שותת לעולמים, כאילו היו נדרשים ייסורים שווים לעצור את הדימום הנצחי הזה. "

להרחבה

א. מקורות שסוברים שעמדת ר"א היא באמת 'ממש':

מכילתא דר' ישמעאל בפרשת משפטים פרשה ח' ד"ה "עין תחת עין":

 רבי אליעזר אומר, עין תחת עין, שומע אני בין מתכוין בין שאינו מתכוין אינו משלם אלא ממון, והרי הכתוב מוציא המתכוון לעשות בו מום שאינו משלם אלא [ממש], שנאמר +ויקרא כד יט+ ואיש כי יתן מום בעמיתו, כלל, עין תחת עין, פרט, כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט; וכשהוא אומר +שם שם /ויקרא כד/ כ+ כאשר יתן מום באדם, חזר וכלל, או כלל כלל הראשון, אמרת לאו, אלא כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש, מומין הקבועין בו וראשי איברים, בגלוי ובמתכוין שאינו משלם אלא ממון, אף כל מומין הקבועין וראשי איברים, בגלוי ובמתכוין משלם ממון, תלמוד לומר כאשר יתן מום באדם, עד שיתכוין לעשות בו מום.

תורה שלמה, הרב כשר

בפרשת משפטים במילואים שם עמ' 269, בפרק "עין תחת עין ממש", מציע הרב כשר לבאר כך. שעל פי ר' אליעזר עיקר הדרשה ש"עין תחת עין – ממון" הוא מהמיעוט של "לא תקחו כופר לנפש רוצח...", ופרשיה זו לא נאמרה בסיני אלא בערבות מואב. על כן לדעת ר' אליעזר כל הארבעים שנה נהגו רק על פי הפרשה במשפטים ששם הפשט הוא ממש, ורק אחרי ארבעים שנה שנאמרה הפרשה בערבות מואב הונהגה ההלכה ש"עין תחת עין" ממון, בדיוק כפי שבארבעים שנה במדבר מלו ולא פרעו, ורק בסוף הארבעים שנה נצטוו בפריעה.

ב. ניתן להרחיב על ר' אליעזר המאופיין במקורות חז"ל כדמות המשמרת מסורות קדומות שאינו נענה בקלות לחידושים. הנה מספר דוגמאות לכך:

משנה מסכת אבות פרק ב

הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כז עמוד ב

מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל...

הגיע חמה למרגלותיו של רבי אליעזר, נטל יוחנן סדין ופירש עליה.

הפשיל רבי אליעזר טליתו לאחוריו ויצא.

לא מפני שהפליגו בדברים, אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם.

ג. ניתן לעיין בדעתו הכפולה של הרמב"ם במשנה תורה ובמורה נבוכים מהו פשטו של מקרא בפסוק "עין תחת עין":

רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק א הלכה ה

ומנין שזה שנאמר באיברים עין תחת עין וכו' תשלומין הוא, שנאמר +משפטים כ"א כ"ה+ חבורה תחת חבורה ובפירוש נאמר וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא, הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין, והוא הדין לתחת הנאמר בעין ובשאר איברים.

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מא

המצות אשר כלל אותם הכלל הששי, הם לקחת הדין מן החוטא, ותועלתם בכלל ידועה וכבר זכרנוה, ואמנם פרטיהם ודין כל חלק שבא בהם שמע אותם, שם עונש כל חוטא לזולתו בכלל שיעשה בו כמו שעשה בשוה, אם הזיק בגוף ינזק בגופו, ואם הזיק בממון ינזק בממונו...

...אבל נפש בנפש בהכרח, בהשוות הקטן לגדול והעבד לבן חורין והחכם לסכל, שאין בכל חטאת האדם יותר גדול מזה, ומי שחסר אבר יחוסר אבר, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו,

ולא תטריד רעיונך בהיותנו עונשים הנה בממון, כי הכונה הנה לתת סבת הפסוקים ולא סבת דברי התלמוד.

ד. להרחבה בדיון מהו פשוטו של מקרא בעניין "עין תחת עין" ניתן לראות בפולמוס שהתנהל  במוסף "שבת" של עיתון "מקור ראשון":

עין-תחת-עין-ממון-בפשט-מתן-גרינגר-לפר

בתגובה-לעין-תחת-עין-ממון-בפשט-מאת-מת