הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצההגמרא מביאה סיפור על אב שאינו מוכן שבנו יושם כעבד, ולאחר מכן דנה באריכות בגבולות יכולת הגבייה של נזיקין בבבל. שני הדיונים מציגים את בעייתיות היישום של נזקי אדם, הן בקושי המעשי לדייק בשומה והן בקושי העקרוני הנובע מהעדר הסמכות בבבל.
הסוגיה הארוכה שלפנינו מציגה שני סיפורים שבשניהם מככב רבא, פעם כתלמיד ופעם כפוסק. שני הסיפורים עוסקים בבעיות בגבייה וביישום של הלכות נזיקין, הן בעיות אנושיות והן בעיות מערכתיות. שני הסיפורים מציגים זוויות הפוכות של הבעייתיות של הגבייה.
בסיפור הראשון האב אינו מוכן לאפשר לבנו להיות נישום כעבד גם במחיר זה שלא יקבל פיצוי על אובדן ידו. סיפור זה מדגיש את הפער הגדול הקיים בין העולם המשפטי-ממוני אליו אנו משייכים את תשלומי הנזיקין, עולם בו אנו מתעלמים מהמימדים האנושיים העמוקים יותר של האדם ומחפשים את הדרך המדויקת לפצות אותו מבחינה כלכלית, כשהדרך לכך עשויה להיות להתייחס אליו בתור חפץ או בתור עבד, לבין הקיום האנושי המלא שאינו ניתן לרידוד לישות כלכלית. המתח הזה מתגלה בשיאו בסירובו של האב לאפשר התייחסות כזו לבנו, התייחסות שהיא משפילה ובעייתית על פי דעתו, גם במחיר אובדן כספי.
דרך הסיפור השני אנחנו נחשפים לדעתו מרחיקת הלכת של רבא שאסר על יישום וגבייה של רוב הלכות הנזיקין בבבל משום שהדיינים שם אינם סמוכים. אמנם הוא מורה לעשות שומה של ידו של הילד כעבד, אך הוא אינו יכול לגבות את הכסף בעצמו, אלא רק לאפשר לתובע לתפוס אותו. בחשבון של מסקנת הסוגיה עולה לנו שכל מה שגובים בבבל אלו נזקים שאדם עושה לבהמה (למעט כפל וארבעה וחמישה) ונזקי שן ורגל בין שור לממון. על פי מסקנת הסוגיה אין גובים בבבל בכלל נזקים שנעשים לאדם, ואף נזקים ששור עושה באלימות אין גובים שם.
הגמרא מגדירה שכל כוח השיפוט של דייני בבל הוא "שליחותייהו קא עבדינן", מעין שליחות של הדיינים ה"אמתיים" בארץ ישראל, משהו הדומה יותר ל"הוצאה לפועל" מאשר לבית משפט. דיינים אלו כוחם הוא רק בגביית "הודאות והלוואות" וכל הדומה להם בלבד. הודאות והלוואות הם תחומים ממוניים לחלוטין שאין בהם צד של הופעת המוסר והצדק של התורה, אלא הם עניין הסדרתי בלבד. גבייה של תחומים אלו היא רק שמירה על הגבולות הממוניים בין אדם ודאגה לכך שכך החובות ייגבו. לעומת זאת התחומים השיפוטיים יותר העוסקים באלימות ומשמעויותיה המוסריות, מה שמכונה "גזלות וחבלות" (לא ניכנס כאן למקומן של הגזלות בשיטת תוס'), אין דיינים אלו גובים. הסוגיה מאפיינת את התחומים בהם עוסקים דייני בבל כשכיחים ושיש בהם חיסרון כיס, בשפה אחרת כל הצדדים הממוניים הדרושים לניהול ושימור החברה ביום יום, להוציא צדדים שאינם ממוניים במובהק ודברים חריגים שאין חיוב חברתי לעסוק בהם.
בכך שאנו לא מיישמים את רוב ענייני נזיקין, ובכלל לא את הנזקים הפיזיים בגוף האדם אנו מגדירים תחום זה כתחום שאינו שייך לאזור הממוני בלבד. תחום השייך לאזור המוסרי והשיפוטי יותר של הדין, כזה שאין לדייני בבל את הזכות לעסוק בו.
הסוגיה הזו מעלה בפנינו את המחירים והבעיות שבהמרת הגוף האנושי בכסף, ומציגה את הבעייתיות שבתשלומי נזק על נזקי אדם משני צידיה. הצד האחד הוא שכשהגוף מומר בממון יש השפלה בלתי נמנעת של בני האדם, שלא תמיד מוכנים להפריד בינם לבין גופם באופן כזה, וודאי לא מוכנים להתייחס לעצמם כחומר בלבד. הצד השני והמעניין לא פחות הוא שכשהגוף מתורגם לכסף אז גם הכסף מקבל משמעות כבדה יותר, אולי כבדה מדי, עד כדי כך שחכמי בבל רואים את עצמם כלא ראויים להתעסק ולגבות כסף מסוג זה.
מטרת הפעילות היא להמחיש את ההשפעה הדו צדדית להמרת הגוף האנושי בערך כלכלי. מצד אחד זה משפיל את הגוף, אך מאידך מכניס מעין חרדת קודש לתהליך הכלכלי.
ניתן לבצע זאת בתרגיל כתיבה:
הר"מ יבקש מהתלמידים לצייר בדמיונם את הסיטואציה הבאה –
אדם איבד את ידו בפעולה של אלימות, טרגדיה גדולה. שליח בית המשפט נשלח לבדוק מה גובה הפיצויים המדויק שצריך לשלם לו. לצורך כך הוא לוקח את האדם למשרד כוח אדם ובודק כמה ערכו של האדם בתור פועל ויצרן ירד בעקבות איבוד היד.
כל תלמיד צריך לבחור בין אחת הדמויות של הנפגע או השמאי ולכתוב את הרגשות שלו לפני, אחרי או תוך כדי תהליך השומה.
לנסות להתחבר להשפלה שחווה מי שאיבד את ידו. מה הוא מרגיש כאשר חלק ממנו ממש מוערך עכשיו רק ביחס לכמה כסף הוא יכול היה להרוויח?
מה מרגיש השמאי עצמו? חרדת קודש? מבוכה? תחושה שזה גדול עליו להעריך דבר כזה?
לאחר הכתיבה מי שרוצה יכול לשתף את הכיתה במה שכתב, ולאחר מכן להשוות את זה לרגשותיו של אבי הבן שלא מוכן שישומו את בנו כעבד, וכן לעמדתו של רבא הסובר שחכמי בבל אינם מומחים מספיק לגבות דברים מעין אלו.
ניתן להרחיב בשאלת היתר הדיון בהודאות והלוואות בבבל ובדיינים שאינם מומחים, אם הוא עצמו מדין "שליחותייהו קא עבדינן", או שהוא מותר מעיקר הדין בהדיוטות וה"שליחותייהו" הוא מעין הרחבה של היתר זה ("מידי דהווה אהודאות והלוואות")
יסוד היתר דיינים שאינם מומחים לדון בהודאות והלוואות בסוגית הפתיחה של מסכת סנהדרין (דפ ב' עמוד ב'), בסוגיה זו עולות שתי האפשרויות הנ"ל משתי דעות שונות המסבירות את ההיתר לדון בהודאות והלוואות:
על פי ההסבר הראשון של הגמרא על פי רבי חנינא ועל פי תירוצו של רבא, מדברי תורה גם דיון בהודאות והלוואות מחייב שלושה דיינים מומחים, וחכמים התירו באופן מיוחד (כמו שוויתרו על דרישה וחקירה) מסיבות חברתיות. אם כך גם הדיון בהודאות והלוואות דורש היתר מיוחד של "שליחותייהו".
אולם על פי תירוצו האחרון של רב אחא בריה דרב איקא יוצא שמדאורייתא מותר להדיוטות לדון בהודאות והלוואות, ואם כך בדינים אלו אין צורך בשליחותייהו, וכל השליחות היא הרחבה של ההיתר הבסיסי מהתורה.
האחרונים הצביעו על סתירה בשאלה זו בדברי הרמב"ם, שמחד פסק כרב אחא בריה דרב איקא (הלכות סנהדרין פרק ב' הלכה י'):
ומאידך נראה מלשונו שסובר שגם ההיתר לשפוט בבבל הודאות והלוואות הוא דין 'שליחותייהו' (שם בפרק ה' הלכה ח'):
דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה וכיוצא בהן אין דנין אותם אלא שלשה מומחים והם הסמוכין בארץ ישראל,
אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותן,
לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ, אע"פ שאין בית דין של חוצה לארץ אלהים שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן.
קושיה זו הקשה הרמ"ך, והאחרונים דנו רבות בניסיון לתרץ סתירה זו, ניתן לעיין בנושאי הכלים בפרק ב' הלכה י', ובספר "המפתח" של הוצאת פרנקל על המקום.
שיתוף
הדפסה
ייצוא