הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצהבעולם המודרני רוחשת תנועה הפועלת לאור הסיסמא: "peace & love". תנועה זו חורטת על דגלה שהדרך להגיע לשלום עולמי עוברת דרך אהבה ללא גבולות, כזו שנמנעת מחיכוך, וויכוח ומלחמה. התפיסה המודרנית הזו מחלחלת לעיתים גם לתוכנו המרגישים שהשלום והגאולה יגיעו לעולם, ככל שנחפש ונמצא את המכנה המשותף בין המגזרים השונים ועל ידי טשטוש השוני המבדיל נצליח להימנע ממחלוקת ומריבה. בלימוד זה נבקש לבחון את משמעותו של המושג "אהבת חינם" ונברר את ההבדל התהומי הקיים בינו לבין מושגי ה peace & love המודרניים.
נפתח את השיעור בסיפור קמצא ובר קמצא ובו נפגוש שתי נקודות מפתיעות: הראשונה היא שהכעס המרכזי של בר קמצא היה דווקא על החכמים שלכאורה ישבו בסעודה ולא עשו דבר ולא על בעל הסעודה שהוא האדם שביישו בפועל, השנייה היא סופו של הסיפור שמצביע על רבי זכריה בן אבקולס כדמות האשמה בחורבן המקדש, דמותו של רבי זכריה נראית דמות נכונה במהלך הסיפור: כזו הדואגת ליושרה של ההלכה ולהצגתה הנכונה בפני הציבור. נבחן את הקשר בין שתי נקודות אלו ונראה שהדמיון נעוץ בכך שבשני חלקי הסיפור האשם נופל על הדמויות שבוחרות לשבת מהצד, לא לנקוט עמדה, אלא לחכות שהמציאות תסתדר מעצמה. נקודה זו יכולה להתחדד ע"י התוספתא במסכת שבת שגם בה רבי זכריה בן אבקולס עומד על הגדר ומחפש דרך להימלט מהכרעה הלכתית. אנחנו רגילים לראות את הבריחה ממחלוקת כדבר מבורך ורגילים לתלות את החורבן של בית המקדש בשנאת חינם שמגיעה מריבוי של מחלוקות ומריבות. המחשבה הרגילה שלנו תופסת את השלום כמגיע ממקום אנמי בו כל השוני והדעתנות לא מקבלות מקום שכן הם מעצם טיבם יוצרות חיכוך ומריבה. המקורות הנוספים של הרב קוק ורבי נחמן מחדדים בדיוק נקודה זו ומצביעים על כך שאמנם יש מקום גם לאהבה פשוטה, אך אהבה עמוקה מגיעה דווקא כאשר ההבדלים לא מיטשטשים וכל עמדה מציגה בעוצמה ובכוח את השיטה והאמונה שלה.
[הסבר: התוספתא מביאה שתי עמדות הלכתיות בשאלה כיצד מסלקים מהשולחן לכלוך שמוגדר כמוקצה ולכן באופן עקרוני אסור להזיז אותו. בית הלל פוסקים שמותר לסלק את הלכלוך מהשולחן כדרכו למרות שעקרונית הוא "מוקצה" ובית שמאי פוסקים שמותר לסלק את הלכלוך רק אגב משהו אחר בהזזת המפה או השולחן כולו. רבי זכריה בן אבקולס לא היה פוסק הלכה לא כבית שמאי ולא כבית הלל, אלא פותר את הבעיה ע"י כך שאיננו נכנס לספק: כשהיה אוכל בשבת, היה זורק את הלכלוך ישירות על הרצפה ולא משאירו על השולחן]/
הרב קוק, אורות ישראל, פרק ד', פיסקה ו':
מדת שנאת חנם גם היא צריכה להתעלות, לא תעכב את התשובה ואת הגאולה השלמה מכללות ישראל. צריכין לפתח אורות גדולים להבין ולהשכיל, שגם מפירודי הדעות יוצאת טובה כללית... ולא עוד אלא שגם בצד הטוב יש שע"י הפירודים מתגוון כל טוב פרטי בגון מיוחד, ואין גון השרוי באחר דוחק אותו לטשטש את צורתו, ומתוך כך מתעשרת כנסת ישראל ברבוי אורות, והרבוי הזה עצמו הוא יגרום את השלום היותר גדול ויותר פנימי. ומ"מ צריכים להשתדל הרבה שיהיה השלום ניכר גם מבחוץ, וסוכת שלום פרושה על כל ישראל, אבל מה שיש מהפרודים, ובפרט אותם הפירודים שיש להם מקור נפשי בנטית אמונה וקדושה, מהכל אורות עליונים יתהוו. ואם השיגו צדיקים אנשי מעלה את גודל האורות, המתהוים ממחלוקת שבין צדיקים, שהם בונים בזה עולמות כלומר משכללים כל אחד את שיטת המוסר, היושר, הקדושה והחסידות שלהם, בכל עומק הרגשתם ורעיונם בפנימיות החיים, הנה עמך כולם צדיקים, וכל אחד מישראל חי בקרבו ניצוץ אור קדוש ממורשת אבות מקדושת תורה וגדולת אמונה. ונמצא, שכל מחלוקת שיש בין איש ישראל לחבירו, בין קיבוץ לחבירו, גם היא בונה עולמות, וכיון שהכל הוא שכלול ובנין, אין צורך לדבר מרורות, כי אם להודיע את הגודל ששני הצדדים עושים, ושהם יחד משכללים בנין עדי עד, ומתקנים את העולם, ואז לפי התרחבות הידיעה תגדל האהבה, כפי הערך של גדולת השנאה, ויגדל החיבור לפי הערך של גדולת הפירוד, וכערך של מדה טובה מרובה ממדת פורענות..
רבי נחמן, ליקוטי מוהר"ן, תורה ס"ד
וְדַע, כִּי מַחֲלקֶת הִיא בְּחִינוֹת בְּרִיאַת הָעוֹלָם. כִּי עִקַּר בְּרִיאַת הָעוֹלָם, עַל יְדֵי חָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל כִּי בְּלא זֶה הָיָה הַכּל אֵין סוֹף, וְלא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל.. וְכֵן הוּא בְּחִינַת הַמַּחֲלוֹקוֹת כִּי אִלּוּ הָיוּ כָּל הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֶחָד לא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם רַק עַל יְדֵי הַמַּחֲלקֶת שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְהֵם נֶחֱלָקִים זֶה מִזֶּה וְכָל אֶחָד מוֹשֵׁך עַצְמוֹ לְצַד אַחֵר עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה בֵּינֵיהֶם בְּחִינוֹת חָלָל הַפָּנוּי שֶׁהוּא בְּחִינוֹת צִמְצוּם הָאוֹר לִצְדָדִין, שֶׁבּוֹ הוּא בְּרִיאַת הָעוֹלָם
הרב קוק, עולת ראי"ה עמוד ש"ל
אמר ר' אלעזר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך", אל תקרי בניך אלא בוניך. יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא ייבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דוקא על ידי הערך של רבוי השלום. הרבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו. ואדרבא גם הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמתת החכמה לכל צדדיה, שרק על ידי קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצעות החלוקים, דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ד' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. על-כן תלמידי חכמים מרבים שלום, כי במה שהם מרחיבים ומבארים ומילדים דברי חכמה חדשים, בפנים מפנים שונים, שיש בהם רבוי וחילוק ענינים, בזה הם מרבים שלום...
ורב שלום בניך, לא אמר גדול שלום בניך, שהיה מורה על ציור גוף אחד גדול, שאז היו הדברים מתאימים לאותו הרעיון המדומה, שהשלום הוא צריך דוקא לדברים אחדים ושיווי רעיונות, שזה באמת מגרע כח החכמה והרחבת הדעת, כי אור הדעת צריך לצאת לכל צדדיו, לכל הפנים של אורה שיש בו, אבל הרבוי הוא רב שלום בניך, אל תקרי בניך, אלא בוניך, כי הבנין יבנה מחלקים שונים, והאמת של אור העולם תבנה מצדדים שונים ומשיטות שונות, שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מדרכי עבודה והדרכה וחנוך שונים, שכל אחד תופס מקומו וערכו. ואין לאבד כל כשרון ושלמות כי אם להרחיבו ולמצא לו מקום.
נבקש מהתלמידים בתחילת השיעור לכתוב לעצמם מילים המתייחסות לשאלה: "מה אני יכול לעשות כדי להרבות אהבת חינם". בסוף השיעור נבקש מהתלמידים לחזור על המשימה. אם השיעור "יצליח" הרי שיהיה לנו פער בין הרהורי הפתיחה של התלמידים לבין הרהורי הסיום ואיתם אפשר לפתח דיון מעמיק.
שיתוף
הדפסה
ייצוא