בשבח האיטיות

הקדמה:

המילה חופש מביאה עימה קצב וצבע אחר אל אוויר העולם. רבים מאיתנו לא יודעים להיות בחופש של ממש, ומתאמצים ישר למלא אותו ברעש של עבודה, טלפונים, מפגשים וכו'.. בשיעור זה נבקש לגעת בחופש כביטוי למציאות ותפיסה רוחנית שכל כך חסרה בתרבות המתרוצצת שלנו. ננסה להקשיב ולתת מקום לקצב של חיים איטי ונוכח יותר המשבח את האיטיות..

הצעה למהלך שיעור:

א. סבב: נפתח את השיעור בבקשה מהתלמידים לכתוב על דף לעצמם עשר תוכניות שהם מתכננים להספיק בחופש הגדול הקרוב. חשוב להדגיש לתלמידים שתוכנית יכולה להיות: מחנה של כמה ימים, ביקור אצל סבתא שאורך יום אחד או נסיעה לקניות שלוקחת כמה שעות.. לאחר שהתלמידים כותבים את התוכניות שלהם, נבקש מכל תלמיד בסבב לבחור שלוש משימות מתוך הרשימה שכתב ולומר אותם בקול. נשאל את התלמידים האם היה להם מסובך למצוא עשר תוכניות שהם רוצים לעשות בחופש או שהמשימה היתה פשוטה וקלה עבורם?

ב. דמיון מודרך: נבקש מהתלמידים לשבת בשקט על הכסא או למצוא תנוחה אחרת שנוחה ומרגיעה אותם. נערוך לתלמידים תרגיל של דמיון מודרך. בשביל שהתרגיל יצליח צריך לחשוב איך לנטרל בכיתה את הקולות הציניים וצריך להכין מראש את הפרטים שברצונך לומר. התרגיל יקח את התלמידים צעד אחר צעד מהמקום שלהם כעת בכיתה בתוך מערכת השיעורים והלחצים הקיימת אל חוף הים או אל מעין קטן ושקט. חשוב בתרגיל לעבור עם התלמידים צעד אחרי צעד (להתחיל מלדמיין שהם קמים מהכסא, מסתכלים לצדדים, יוצאים מהכיתה ואחר כך משערי בית הספר וכו'..) ולתת הרבה מרחב לפרטים במציאות (מה אתם רואים בצדדים, מי מסתכל עליכם, מה אתם לובשים, מה אתם לוקחים בתיק וכו'..) ולהרבה הרגשות פנימיות (מה אתם מרגישים כאשר ריח הים עומד באוויר וכו'). לאחר שדרך הדמיון הגיעו התלמידים לפינה שקטה תן להם להישאר שם כמה דקות (יכול להיות שחלק מהתלמידים יירדמו בדרך – גם זה בסדר..) ולהרגיש מה עובר בתוכם..

ג. כתיבה אישית: נבקש מהתלמידים לכתוב לעצמם איזה סוג של מחשבות והרגשות צפו בהם לאחר שהגיעו אל פינה שקטה ונעלמת מהבלאגן של החברה הסובבת ומערכת הלימודים הלוחצת.

ד. קריאה ודיון: מצורפים חלקים מהקדמתו של הסופר והעיתונאי קרל אונורה לספרו "בשבח האיטיות". בספר זה פורש אונורה את המחירים שמביאה עימה התרבות בה אנחנו חיים שרצה וממהרת כל הזמן, מנסה למקסם את הזמן, מנסה ליצור תחרות תמידית ומנסה להעמיס מטלות על כל החיים בה. אונורה מציע לתת מקום בחיים ובתרבות גם להתהלכות האיטית והסבלנית, זו שאולי נראית פחות יעליה אך יש בה הרבה איכות ושמחה.

מצורף קישור לטקטס המלא של ההקדמה

לאחר שנפגיש את התלמידים עם הציור החי והעשיר של אונורה לתרבות שלנו נדון עם התלמידים במחירים שהתרבות הזו מביאה, ברווחים שיש בה ובשאלה האם אנחנו רוצים למצוא בתוכנו מקום, כמו המקום שמצאנו בדמיון מודרך, שמשבח ומכיר בערכה של האיטיות.

ה. לימוד: להלן שני קטעים ללימוד שכל אחד מהם פותח כיוון אחר של דיון ומחשבה, אפשר לבחור את הקטע המתאים יותר לרצונות שלך ולכיתה שלך או ללמוד את שניהם.

הקטע הראשון הוא למעשה אמירה של רבי נחמן מברסלב המובאת בספר חיי מוהר"ן המתאר את חייו של רבי נחמן.

שאלות לדיון:

·         למה לפעמים הכרח ומאמץ מובילים לתנועה הפוכה?

·         מה המחירים של ההרפייה והאיטיות ומה הרווחים שלה?

·         האם אתם מקבלים את האמירה של רבי נחמן שאפילו בעבודת השם צריך לפעמים להרפות?

הקטע השני הוא חלק מאמר בשם "נחמת ישראל" שכתב הרב קוק ובו מתאר הרב קוק בין היתר את משמעותה של שנת השמיטה לעם ישראל.

שאלות לדיון:

·         למה לפעמים הרעש והמהומה המעשית שמשכיחים אותנו מעצמנו?

·         מה מגלה השקט האיטי והפנימי?

·         מה גורם לאנשים לברוח הרבה פעמים אל הרעש הזה?

·         איך יוצרים בתוכנו תנועה היודעת להיות בשקט מהרעש הזה?

ו. אסיף: נבקש מכל תלמיד לומר משהו שהוא לוקח איתו מהשיעור לקראת החופש הגדול שלו. כדאי להשאיר את השאלה פתוחה בשביל לתת לתלמידים להיות כנים ולהביא מתוכם את האמירה והנגיעה האישית שלהם על הרעיונות בהם דנו בשיעור זה.

בשבח האיטיות, מאת: קרל אונורה

... המילים שמשכו את עיני היו: "סיפורי לילה-טוב בני דקה אחת". כדי לעזור להורים להתמודד עם תינוקות גוזלי זמן, דחסו סופרים שונים אגדות ומעשיות קלאסיות לתוך קטעים קצרים של שישים שניות. דמיינו לכם מפגש בין הנס כריסטיאן אנדרסן לבין התקציר הניהולי. תגובתי הראשונית באותה עת היתה לצעוק "אאוריקה". הרי בכל לילה אני נאבק קשות עם בני בן השנתיים, המעדיף סיפורים ארוכים, שנקראים בקול עדין ונינוח.

אבל למרות זאת, בכל ערב אני מנווט אותו לספרים הקצרים יותר וקורא אותם מהר. לעתים תכופות אנחנו רבים. "אתה מקריא מהר מדי," הוא מוחה, או מוסיף כשאני עושה את דרכי אל הדלת, "אני רוצה עוד סיפור!" חלק ממני מרגיש אנוכי נורא כשאני מאיץ את הטקס שלפני השינה, אבל חלק אחר אינו מסוגל לעמוד בפני הצורך למהר אל הדבר הבא בסדר היום - ארוחת ערב, דואר אלקטרוני, קריאה, חשבונות, עוד עבודה, אולפן החדשות בטלוויזיה. טיול ארוך ונינוח בעולמו של ד"ר סוס הוא פשוט בלתי אפשרי. זה איטי מדי.

אם כך, במבט ראשון סיפורי לילה-טוב בני דקה נשמעים כמעט טובים מדי. אפשר להספיק שישה או שבעה "סיפורים" בתוך עשר דקות - מה יכול להיות טוב מזה? ואז, כשאני מתחיל לתהות כמה מהר יוכלו אמזון לשלוח לי את העֶרכה המלאה, הגאולה מגיעה בצורת שאלת-נגד: האם השתגעתי לגמרי? כשתור ההמראה מתפתל כנחש אל עמדת בידוק הכרטיסים אני מניח את העיתון ומתחיל לחשוב. כל חיי הפכו לתרגיל במהירות, בדחיסת יותר ויותר לכל שעה. אני קמצן עם שעון עצר, חסכן כפייתי של כל פיסת זמן אפשרית, דקה פה, כמה שניות שם. ואני לא לבד. כל הסובבים אותי - עמיתים, חברים, משפחה - לכודים באותה מערבולת.

ב-1982 טבע לארי דוסי, רופא אמריקאי, את המונח "מחלת זמן" כדי לתאר את האמונה הכפייתית ש"הזמן בורח, אין מספיק ממנו, ואתה מוכרח לדווש מהר יותר ויותר כדי לעמוד בקצב." בימינו העולם כולו סובל ממחלת זמן. כולנו שייכים לאותה תרבות של מהירות. בעודי עומד בתור לטיסתי ללונדון, אני מתחיל להיאבק בשאלות שעומדות בלבו של הספר הזה: מדוע אנו תמיד נחפזים כל כך? מהי התרופה למחלת הזמן? האם זה אפשרי, או רצוי בכלל, להאט?

בימים אלה של תחילת המאה העשרים ואחת כולם בלחץ להאיץ. לא מזמן הסביר קלאוס שוואב, מייסדו ונשיאו של פורום הכלכלה העולמי, את הצורך במהירות בניסוח בוטה: "אנו נעים מעולם שבו הגדול אוכל את הקטן לעולם שבו המהיר אוכל את האיטי." אזהרה זו מהדהדת הרבה מעבר לגבולות עולם המסחר הדרוויניסטי. בימים אלה, הקודחים מרוב עסק והמולה, כל דבר הוא מירוץ נגד השעון. גאי קלקסטון, רופא בריטי, חושב שהצורך להאיץ כבר הפך לחלק מטבענו: "פיתחנו פסיכולוגיה פנימית, הולכת ומשתלטת של מהירות, חיסכון בזמן ומיצוי היעילות."

אבל הגיע הזמן לקרוא תיגר על הצורך הכפייתי שלנו לעשות הכול מהר יותר. לא תמיד המהירות היא המדיניות הטובה ביותר. האבולוציה מושתתת על עקרון הישרדותו של החזק, לא המהיר. זכרו מי ניצח במירוץ בין הצב לארנב. ככל שאנו ממהרים בחיינו, דוחסים יותר ויותר לכל שעה, אנו מותחים את עצמנו עד לקצה היכולת. אך לפני שנמשיך, חשוב להבהיר דבר אחד: הספר הזה אינו הכרזת מלחמה על המהירות. המהירות עזרה ליצור מחדש את עולמנו בדרכים נפלאות ומשחררות. מי רוצה לחיות בלי אינטרנט או מטוסי סילון? הבעיה היא שאהבתנו למהירות, האובססיה שלנו לעשות יותר ויותר בפחות ופחות זמן, עברה את הגבול; היא הפכה להתמכרות, לסוג של סגידה עיוורת. אפילו כשהמהירות מתחילה לפנות נגדנו, אנו מעלים באוב את פולחן המהר יותר. לא עומד בקצב העבודה? השג חיבור מהיר יותר לאינטרנט. אין לך זמן לקרוא את הרומן שקיבלת לחג המולד? למד קריאה מהירה. הדיאטה לא עוזרת? נסה שאיבת שומן. עסוק מכדי לבשל? קנה מיקרוגל. ובכל זאת, יש דברים שאיננו יכולים ואיננו אמורים להאיץ. הם דורשים זמן, הם זקוקים לאיטיות. כשאתה מאיץ דברים שאינם אמורים להיות מואצים, כשאתה שוכח כיצד להאט, אתה משלם מחיר.

הטענות נגד המהירות מתחילות בכלכלה. הקפיטליזם המודרני מייצר עושר יוצא מן הכלל, אבל במחיר של בליעת משאבים טבעיים מהר יותר משאמא אדמה מסוגלת לייצר להם תחליפים. אלפי קילומטרים רבועים של יער הגשם באמזונס נמחקים בכל שנה; דיג מכמורות מוגזם הכניס את החידקן, הבס הצ´יליאני ודגים רבים נוספים לרשימת המינים שבסכנת הכחדה. הקפיטליזם נעשה מהיר מדי אפילו לטובתו שלו, כך שהלחץ לגמור ראשון אינו משאיר די זמן לבקרת איכות. קחו לדוגמה את תעשיית המחשבים. בשנים האחרונות עשו להם יצרני התוכנות הרגל להוציא לשוק את מוצריהם לפני שנוסו במלואם. התוצאה היא מגֵפה של קריסות, שגיאות תוכנה ותקלות שעולות לחברות מיליארדי דולרים בכל שנה.

..הרבה מאוד כבר נהרס. שכחנו איך לצפות לדברים ואיך ליהנות מהרגע כשהוא מגיע. מסעדות מדווחות כי יותר ויותר סועדים נחפזים משלמים את החשבון ומזמינים מונית בעודם אוכלים את הקינוח. אוהדים רבים עוזבים אירועי ספורט לפני סופם, לא משנה כמה צמודה התוצאה, רק כדי לא להיתקע בפקקים. ועל כך נוספת גם קללת ריבוי המשימות. עשיית שני דברים בו-זמנית נראית רעיון נבון, יעיל ומודרני, ובכל זאת לרוב פירושו של דבר הוא שפשוט נעשה שני דברים באופן לא מוצלח במיוחד. כמו אנשים רבים, אני קורא עיתון בזמן שאני צופה בטלוויזיה, ומגלה שמשניהם הפקתי פחות.

בעידן רווי אמצעי תקשורת ועשיר במידע, שמזפזפ בין ערוצים ומְשחק במחשב, איבדנו את אמנות הלא לעשות כלום, את היכולת לחסום את רעשי הרקע ואת הסחות הדעת, להאט ופשוט להיות לבד עם מחשבותינו. שעמום - מצב שבקושי התקיים לפני 150 שנה - הוא המצאה מודרנית. קחו מאיתנו את כל הגירויים, וניעשה קצרי רוח, נילחץ ונחפש משהו לעשות, כל דבר, כדי למצוא שימוש בזמננו. מתי ראיתם בזמן האחרון מישהו בוהה החוצה מחלון הרכבת? כולם עסוקים מדי בקריאת עיתון, במשחקי וידיאו, בהאזנה למוזיקה באיי-פוד, בעבודה במחשב הנישא, בפטפוט בטלפון הנייד.

במקום לחשוב לעומק או לתת לרעיון להתבשל במעמקי מוחנו, הנטייה הטבעית שלנו היא לפנות אל ספּק המלל הקרוב. בלוחמה המודרנית כתבי שטח ומומחים באולפן פולטים ניתוחים מיידיים של האירועים בעת התרחשותם. פעמים רבות התובנות שלהם מתגלות כשגויות. אבל בימינו זה כמעט לא משנה: בארץ המהירות מי שמגיב מיד הוא המלך. עם תקשורת לוויינים וערוצי חדשות שפועלים עשרים וארבע שעות ביממה, התקשורת האלקטרונית נשלטת בידי מי שסוציולוג צרפתי כינה "le fast thinker" - אדם שמסוגל לשלוף תשובה מיידית לכל שאלה.

במובן מסוים, כולנו כבר חושבים מהר. קשה לְרַצות את חוסר הסבלנות שלנו עד ש"אפילו סיפוק מיידי לוקח יותר מדי זמן", כאמרתה השנונה של השחקנית-הסופרת קארי פישר. זה מסביר חלקית את התסכול הכרוני המבעבע מתחת לפני השטח של החיים המודרניים. כל דבר או אדם שיעמדו בדרכנו, שיגרמו לנו להאט את הקצב שלנו, שימנעו מאיתנו להשיג בדיוק את מה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים אותו, הופכים לאויב. וכך, העיכוב הקל ביותר עלול לעורר זעם רב באנשים שמכל בחינה אחרת הם רגילים לגמרי.

...בזכות ההארה שחוויתי בנמל התעופה ברומא בנוגע לסיפורי לילה-טוב של דקה חזרתי ללונדון עם שליחות: לחקור את מחיר המהירות ואת סיכויי ההאטה בעולם אחוז דיבוק לעשות הכול מהר יותר ויותר. כולנו מתלוננים על לוח הזמנים המטורף שלנו, אבל האם מישהו עושה משהו בעניין? מתברר שכן. בעת ששאר העולם ממשיך לשעוט בשאגה, בוחר מיעוט הולך וגדל לא לעשות הכול בפול גז. בכל עיסוק אנושי שתעלו על הדעת, ממין, עבודה והתעמלות ועד אוכל, רפואה ועיצוב עירוני, המורדים האלה עושים את מה שלא יעלה על הדעת - הם מפנים מקום לאיטיות. והחדשות הטובות הן, שההאטה עובדת. אף כי סוחרי המהירות רוטנים וחוזים שחורות, מתברר ברוב המקרים שלאט יותר זה טוב יותר - בריאות טובה יותר, עבודה טובה יותר, עסקים טובים יותר, חיי משפחה טובים יותר, כושר גופני טוב יותר, ואוכל טוב יותר....