פרק החובל - דף פ"ד ע"ב: צער שלא במקום נזק

דף פ"ד עמוד ב' "צער, כוואו בשפוד..." עד פ"ה עמוד א' "...לדמים יתרים"

על הסוגיה:

הסוגיה שלנו דנה האם משלמים תשלומי צער במקום שאין נזק כלל. לדיון ישנן השלכות הלכתיות, משום שרבא מעמיד את משנתנו המורה לגבות צער גם שלא במקום נזק כבן עזאי, שעמדתו של רבי גוברת עליו על פי כללי הפסיקה (הלכה כרבי מחברו). אמנם לפי עמדת רב פפא ההופך את הדעות (ועל פי הגמרא שנראה שמחזקת את עמדתו), עמדת המשנה שלנו הפוסקת לגבות צער שלא במקום נזק, נשארת ההלכה למעשה. 

מה הסיבה של רבא? מדוע שלא נגבה צער כשאין נזק? הרי אם התורה מחדשת לנו שצריך לפצות על צערו של הנפגע, מדוע שהצער יהיה תלוי בנזק? ומה זה מלמד אותנו על אופיים של תשלומי הצער?

תשלומי הצער הינם בעלי אופי מיוחד וחריג משאר התשלומים. ראשית, המקור ממנו אנו לומדים תשלום זה הוא מהפירוט הקיים בתוך פסוקי התורה של "עין תחת עין" העוסקים בנזק (כוויה תחת כוויה, חבורה תחת חבורה), דבר שכבר יוצר קשר יסודי יותר בין הצער והנזק. שאר שלושת התשלומים נלמדים ממקראות מיוחדים להם ("רק שבתו יתן ורפוא יירפא", "וקצותה את כפה).

אולם הדבר המשמעותי יותר המאפיין תשלומי הצער הוא שהם תשלום על הדבר המופשט ביותר מבין החמישה, או יותר נכון לומר הסובייקטיבי ביותר מביניהם. הנזק הוא חיסרון ממשי בגופו של האדם. הריפוי והשבת הם תשלומים על חיסרון ממוני ישיר המתרחש לאדם, חיסרון ברור שמונח לפנינו ברגע זה. גם הבושת שנדמה במבט ראשון כפגם סובייקטיבי גם הוא, אינו כזה במבט שני ומעמיק יותר.

הבושה והפגיעה בכבוד אינם מתרחשים רק בנפשו של הניזוק פנימה, אלא במעמדו החברתי ובמקומו וכבודו מול אנשים אחרים (ועוד נעמוד על כך בסוגיות הבושת). הבושה גם אינה נעלמת לאחר מעשה, אלא נשארת כחיסרון אמיתי במעמדו החברתי של הניזוק גם ברגע התשלומים.

לעומת כל אלה ה"צער" מתאפיין כקצה הסובייקטיבי ביותר של הנזקים, הקצה הפנימי שלהם. הצער הוא אולי הסבל הגדול ביותר שנגרם באלימות, אך הוא גם החולף ביותר. לאחר מעשה, כשאנו באים להעניש את המזיק ולפצות את הניזק, הצער אינו עומד בפנינו בזמן אמת כדבר הדורש פיצוי. הוא היה ועבר, ונותר רק כזיכרון. הצער הוא עמוק ופנימי אך אינו מותיר רושם.

על כן כשאנו חושבים במושגים של נקמה (מידה כנגד מידה, עין תחת עין) המגיעה מעולמו הפנימי של הניזוק, הצער הוא אולי התשלום המובן מאליו ביותר, אך כשחז"ל דורשים 'עין תחת עין ממון, הרי שבעולמו של התחשיב הכלכלי והממוני המתבונן על העולם במושגים של חיסרון אובייקטיבי, הצער הוא תשלום בעייתי. במובן זה ייתכן שאנו דורשים שהצער יראה איזה שהוא "רושם" אובייקטיבי שיהיה מונח לפנינו כדבר הדורש פיצוי, ולא יהיה זיכרון של חוויה סובייקטיבית בלבד, שאינה מצליחה להפוך לממשות אובייקטיבית בעולם הממוני. ניתן לראות הדהוד לסברה זו בפירושם של התוספות בעניין בדף כ"ו עמוד ב בד"ה "האי", המסבירים שהדיון כאן אינו מעלה את האפשרות שנצטרך נזק ממש כדי לחייב צער, אלא שצריך שיהיה "רושם" כדי לחייב זאת.

הצעה לפעילות

מטרת הפעילות היא להפנים את האופי הסובייקטיבי של הכאב והצער.

הר"מ יבחר שני תלמידים. אחד מהם יצא מחוץ לכיתה והשני יישאר לעמוד מול הכיתה.

הר"מ יבקש מהתלמיד שנשאר לדרג את האירועים הבאים לפי רמת הכאב שלהם, כאשר הראשון הוא הכואב ביותר וכך הלאה בסדר יורד:

עקיצת דבורה, אגרוף בפנים, כוויה ביד, קוץ ברגל, להיכשל במבחן, טיפול שורש, כשהאצבע הקטנה ברגל נתקלת במיטה, לקבל דחייה מחבר, בעיטה באזור רגיש, כישלון.

לאחר שהתלמיד שנשאר בכיתה מסיים לדרג את הרשימה, קוראים פנימה לתלמיד שנשאר בחוץ ומבקשים ממנו לנחש כיצד דירג חברו את הרשימה.

(ניתן לחזור על המשחק מספר פעמים, או עם אותה רשימה, או שניתן לחלק את הרשימה המוצעת לעיל ולהביא כל פעם חצי ממנה.)

אם התלמיד שהיה בחוץ אינו מצליח לדרג באופן תואם, הר"מ מציף בכיתה את הקושי לאמוד כאב ולדרג אותו באופן אובייקטיבי היות והוא התרחשות סובייקטיבית מאוד.

אם התלמיד מצליח באופן יחסי, מבררים איתו כיצד הוא הצליח, ומוליכים לכך שכנראה שזה מגיע מהיכרות אישית טובה עם התלמיד הראשון, דבר ששוב מצביע על האופי הסובייקטיבי והאישי של הצער.

אפשרות אחרת היא לקיים את התרגיל בזוגות – מחלקים את בני הכיתה לזוגות, כל אחד כותב את הדירוג שלו, ואח"כ את מה שהוא מניח שכתב חברו. לאחר מכן, מראים בני הזוג זה לזה את שכתבו, ומשווים בין מה שכל אחד כתב על עצמו לבין מה שהעריך חברו.

בסיומו של התרגיל מביאים את הכיתה למעגל כללי, ומבקשים ממי שרוצה לשתף בחוויה ובמסקנות (ולאו דוקא בפרטים). מכאן ניתן להגיע להעמקה לגבי אופים של תשלומי הצער, ואף לקושי הגדול בהמרתם למערכת ממונית.

להרחבה

מומלץ לעיין בהצעתנו לשיעור ולהפנמה על חלקה השני של הסוגיה – אודות תשלומי הצער, כהשלמה לשיעור זה.