הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצההסוגיה מציגה את שבת וריפוי כשני תשלומים הבאים על תוצאות עקיפות יותר של החבלה, ולכן כרוכים יחד במובן מסוים. הסוגיה בוחנת את נקודות הדמיון והשוני בין שני התשלומים, ובחנת האם נתייחס אליהם כקבוצה אחת להחמיר או להקל, או שמא נשאיר את החלוקה על עומדה ולעתים נשלם על האחד ולא על השני.
הסוגיה שלנו דנה ביחסים ובמתח בין שני התשלומים ריפוי ושבת. שני התשלומים קשורים אחד לשני באופן מיוחד בתורה עצמה, הם שני התשלומים היחידים שמופיעים במפורש בתורה כתשלומים ממוניים (נזק נלמד מ"עין תחת עין", צער מ"כוויה תחת כוויה" ובושת מ"וקצותה את כפה") והם אף מופיעים ביחד באותו פסוק - "רק שבתו ייתן ורפא ירפא".
אולם ישנו מכנה משותף מהותי יותר בין התשלומים, שניהם מתייחסים לתוצאות מעט עקיפות יותר של החבלה והאלימות. הנזק, הצער והבושה הם מה שקורה וכלול במכה עצמה. הוצאות הרפואה ואובדן העבודה הן כבר תוצאות נלוות שלה, חיובים המהלכים על גבול ה"גרמא". על כן בדיון המשותף בשני חיובים אלו עולה בדיוק שאלה זו של עקיפות הנזק, ועד איזה מרחק של עקיפות אנו ממשיכים לגבות תשלומים אלו.
האם שני התשלומים עקיפים באותה המידה? המקרא כאמור כורך אותם יחד באותו פסוק, מה שיוצר "היקש" ביניהם ושם אותם באותו המעמד, אולם יוצר אבחנות לשוניות של ריבוי ומיעוט ביניהם. נאמר "רק שבתו", מלשון מיעוט, "ורפא ירפא" בלשון כפולה המרבה את החיוב. האם יש הגיון בהחמרה זו של התורה בריפוי יותר מבשבת? בהתבוננות פשוטה בשאלת העקיפות והישירות שייתכן והיא העומדת כאן לדיון, ברור שהריפוי הוא תוצאה ישירה יותר של המכה מאשר אובדן ימי העבודה.
אמנם שניהם עקיפים, אך הריפוי בכל זאת מתייחס ישירות למכה ולא להשלכות שלה בלבד, ועל כן ניתן להבין את ההחמרה של התורה בריפוי. זו הסיבה גם שר' יהודה מחמיר בריפוי דווקא באופן זה שמשלמים על תוצאות עקיפות יותר (עלתה בו צמחים) מאשר בשבת, משום שמלכתחילה שבת הוא תשלום עקיף יותר.
מה שאנו מכנים 'עקיף או ישיר' יכול להתפרש גם כקשור לאופיו של התשלום – האם התשלום הוא פיצוי ממוני על הנזק שנגרם (מתאים יותר לשבת), או שמא יש כאן אחריות ישירה יותר לתקן את מה שנפגע – לרפא את הפצע. במובן זה, ייתכן ולשון המשנה – 'היכהו- חייב לרפאותו' מלמדת על החובה לרפא, ולאו דווקא לשלם.
בהתבוננות על מילות התורה, נראה שחכמים עומדים מול שלושה מוטיבים שונים שצריך להכריע ביניהם. מיעוט של חיוב השבת (רק שבתו), ריבוי של חיוב הריפוי (ורפא ירפא) והזיקה ההשוואתית ביניהם.
הגמרא מציגה את דעות ת"ק, רבי יהודה וחכמים (רבנן בתראי) כקשורות לשאלות אלו – האם להשוות בין שבת וריפוי להקל, או להשוות להחמיר, או לחלק ולהחמיר בריפוי ולקהל בשבת.
הצגה זו של המחלוקת כנובעת מהדגשים השונים הנמצאים בתורה היא דעתו של רבה. אולם נראה שהחכמים שישבו בבית רב רצו להציג אותה באופן אחר. לשיטתם לכל הדעות ישנה חלוקה עקרונית בין שבת הקל יותר לריפוי והסיבה שחכמים מחייבים לשלם שבת היא שה"צמחים" הם תוצאה ישירה של תהליך הריפוי ולא תוצאה עקיפה ("מכה ניתנה לאגד"). למעשה על פי שיטתו של רבה דעת החכמים של בית רב נטתה לכיוון דעתו של ר' יהודה המדגיש את החלקה בין שבת וריפוי בפסוק והם ניסו לפרש את כל הדעות בברייתא על פי תפיסה זו.
מטרת הפעילות היא להפנים ולהדגים את האבחנה בין תוצאות ישירות ותוצאות עקיפות של נזקים.
הכיתה תשחק במשחק תפקידים בו יציגו מקרה של תביעת נזיקין. הר"מ יספר את סיפור הרקע:
משה נסע בבוקר לעבודתו ועצר בתמרור עצור כשלפתע התנגש בו מאחור יהודה, בחור צעיר שחזר ממשמרת לילה. משה נפגע בגבו, סבל מכאבים, נזקק לטיפול רפואי ואיבד ימי עבודה. ללא ספק האשמה היא של יהודה וכך גם יכריע בית המשפט. השאלה היא כמה הוא ישלם ועל מה בדיוק.
הר"מ יבחר שני תלמידים שישחקו כל דמות. קבוצת תלמידים אחת תהיה עורכי הדין של משה, ואחרת תהיה עורכי הדין של יהודה. שאר הכיתה יהיו השופטים בבית המשפט.
עורכי הדין של משה צריכים לקרוא לו לדוכן העדים ולמצוא כמה שיותר דברים וחסרונות שאפשר לקשר לתאונה ושאפשר לתבוע את יהודה עליהם (הייתה לך עוגמת נפש? איחרת לגן והילד שלך בכה? לא הלכת לעבודה ולכן לא קיבלת קידום? וכן הלאה והלאה).
עורכי הדין של יהודה צריכים לשכנע את השופטים שעל אף שיהודה אחראי על התאונה עצמה, התוצאות הרחוקות יותר שלה אינם מעשה ידיו והם קרו מאליהם והם מחוץ לאחריותו.
לאחר הדיון יצטרכו השופטים להכריע על מה צריך יהודה לשלם למשה ועל מה לו.
הר"מ יכול לבקש מהשופטים לנמק את הכרעתם בהתאם לעקרונות העקיפות והישירות שלמדנו בסוגיה בגמרא (גבול העקיפות הרחב יותר בריפוי מול שבת לר' יהודה, האם ניתן להחיל צורות חשיבה אלו על תחומים אחרים?)
בעקבות כיווני החשיבה של אבוה דשמואל המסתכל על הכאב והצער באופן רחב יותר, ניתן לנצל את ההזדמנות לעשות סדנת כתיבה לאחר לימוד הסוגיה ולהתייחס באופן כללי יותר לחוויות של כאב:
הר"מ יבקש מהתלמידים חשוב על חוויה של כאב שהם זוכרים, הכאב יכול להיות פיזי אך גם כאב מסוג אחר, ויבקש מהם לפרט את הזיכרון של החוויה הזאת.
לאחר מכן יבקש הר"מ מהתלמידים לכתוב כיצד הכאב הזה השפיע על חייהם הלאה. מתי הם נזכרים בו? האם הוא השאיר איזה "רושם" או טראומה? מה הם למדו ממנו?
אם רוצים למשוך בחזרה לסוגיה, הר"מ יכול לשאול את התלמידים האם הם יכולים לחשב "כלכלית" כמה כסף הכאב הזה היה "שווה"? כמה הם היו מוכנים לשלם כדי שהוא לא יקרה? בשביל כמה כסף היו מוכנים לעבור אותו שוב?
ניתן להרחיב בסוגיה זו מעט על מימרתו המפורסמת של ר' ישמעאל "מכאן ניתנה רשות לרופא לרפאות". אפשר לעיין במחלוקת הפרשנית בין הרמב"ן לרשב"א מהי ההווא אמינא שיהיה אסור לרפאות. הרמב"ן בספרו "תורת אדם" סובר שאין הווא אמינא שיש בעיתיות בריפוי עצמו אלא בסכנות שלוקח הרופא בתהליך הריפוי:
'מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות' - פירוש, שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות. ומסתבר שמה שאמרנו 'נתנה רשות לרופא לרפאות' לומר שאינו אסור לא משום חשש השגגה, אי נמי (וגם כן) שלא יאמרו הקב"ה מוחץ והוא מרפא?... אבל רשות זו, רשות של מצווה היא לרפאות ובכלל פיקוח נפש הוא... ופיקוח נפש מצווה רבה היא, הזריז הרי זה משובח... וכל רופא שיודע במלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו הרי זה שופך דמים.
לעומתו הרשב"א על הדף שלנו מסביר שההווא אמינא בסוגיא היא שישנה בעיה מהותית בהתערבות של הרופא במחלות שהקב"ה שולח:
ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופאים לרפאות. וא"ת הא מירפא לחוד נפקא, י"ל דאי לא כתב רחמנא אלא ירפא הוה אמינא שלא ניתנה רשות לרפאות אלא מכה הבאה בידי אדם אבל חולי הבאה בידי שמים אסור דמי שהכה הוא ירפא ומי שמשתדל לרפאותו כמבטל מה שנגזר מן השמים, לפיכך הוצרך הכתוב לשנות ברפוי לומר דבין בזה ובין בזה ניתנה רשות לרופאים לרפאות.
ובהמשך אותו עניין אפשר להביא את דבריו החריפים והפרובוקטיביים של ר' נחמן מברסלב בשיחות הר"ן (שיחה נ'):
מענין דוקטורים ורפואות הרבה לדבר עמנו מאד והיה מגנה מאד מאד ענין רפואות ודוקטורים ומזהיר מאד מאד לכל מי שרוצה לחוס על חייו ועל חיי זרעו ובני ביתו, שיתרחק עצמו מאד בתכלית הרחוק מלעסק חס ושלום, ברפואות ודוקטורים ואפילו מי שיש לו חולה בתוך ביתו ואפילו אם החולאת חזק חס ושלום, רחמנא לצלן אף על פי כן ישליך על ה' יהבו וישען באלקיו לבד ואל יעסק ברפואות ודוקטורים כלל אפילו במקום שיש דוקטורים מפלגים אף על פי כן אל יסמך עליהם ואל ימסר חייו בידם כי הם קרובים למיתה יותר מחיים רחמנא לצלן.
שיתוף
הדפסה
ייצוא