פרק החובל - דף פ"ו ע"א: הכל לפי המבייש והמתבייש

דף פ"ו עמוד א' "בושת הכול לפי המבייש..." עד "...מתניתין רבי שמעון היא"

על הסוגיה:

אמר רבי עקיבא אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב.

ר' עקיבא מנחיל עיקרון מסוים מאוד של שוויון הקיים באומדן הבושת, אך הוא אינו מוחלט. ניתן להבין מדבריו שהשוויון הוא רק כלפי מטה, כלומר שמינימום האומדן של הבושת הוא כבני חורין שירדו מנכסיהם, אך עדיין יש שיעורים גבוהים יותר כלפי מעלה, ולאדם עשיר ישלמו בושת גבוהה יותר. דעותיהם של שלושת תלמידי ר' עקיבא נעות על הציר שבין הכרזת אי השוויון המופיעה במשנה לבין רוח השוויון הנושבת בדברי ר' עקיבא. ישנם עקרונות יסודיים העולים מתוך דעותיהם שננסה להציג כאן.

נתחיל בדעותיהם של ר"מ ור"י:

ר' מאיר סובר שאין אבחנה בין אדם לאדם, ותשלומי הבושת תמיד נאמדים באותו האופן – אנו רואים את המתבייש כאדם בן חורין שירד מנכסיו. לעומתו ר' יהודה סובר שאומדים את הבושת ביחס ישיר למעמדו החברתי והכלכלי של המתבייש, "הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו".

ניתן לראות שהמחלוקת ביניהם קשורה ליחס בין מעמדו החברתי של האדם לבין כבודו. ר' יהודה רואה את כבודו של האדם כקשור באופן ישיר למעמדו החברתי. כבודו של האדם זהה למעמדו החברתי והכלכלי והפגיעה של הבושת מתייחסת לפגיעה במעמד החיצוני הזה.

לעומתו ר' מאיר רואה בכבוד ובבושה מימדים אחרים לחלוטי. מבחינתו של ר' מאיר אין קשר בכלל בין כסף ומעמד לבין כבוד. הכבוד שעל פגיעה בו תובעת התורה תשלום הוא כבוד פנימי ועצמי של האדם שאינו מתייחס למעמדו. כבוד זה הוא מעין "צלם אלוקים" מהותי הטמון באדם שאינו קשור בכלל למצבו הכלכלי והחברתי.

הצעה לפעילות

א. הפעילות הראשונה שאנו מציעים היא למעשה דיון בכיתה.

דעתו של ר' שמעון היא מורכבת ולא ברורה. מחד הוא מנטרל את המוחלטות של האבחנות החברתיות והמעמדיות,  כך שאין אנו אומדים את הניזק לפי מעמדו הראלי. אולם אחרי שהוא מוריד את כולם למדרגת "בני חורין שירדו מנכסיהם" הוא יוצר חילוקי דרגות גם במצב הזה שכן מתייחסים למעמד החברתי-כלכלי, ומתייחס לעניים כ"פחותים שבהם". אם כן נשארה השאלה האם ר' שמעון מחשיב את החלוקות החברתיות הקיימות או לא?

שאלה זו יכולה להיות שאלה מצוינת להפנות לתלמידים ולפתח סביבה דיון, ואף לנסות לגרות את התלמידים להציע הסברים משלהם לדעתו המורכבת של ר' שמעון (שהגמרא גם מעמידה את המשנה כדעתו).

ניתן להציע כמה הבנות בדברי ר' שמעון: ניתן לומר שהוא רואה את הכבוד והבושה כפונקציות הקשורות לחברה אך אינו מודד אותם באותה קיצוניות שהם באים לידי ביטוי במציאות החברתית, משום שהתביעה הגבוהה של אדם מכובד על פגיעה בכבודו אינה באמת הערך הריאלי של פגיעה זו  אלא היא בעצמה חלק מהמשחק החברתי שנועד בעצמו להעלות את כבודו. על כן ר' שמעון רואה שישנם חילוקים בין כבודם של האנשים, אך כבודם של בני האדם הוא תמיד פחות ממה שהם מביעים.

אפשרות נוספת היא שר' שמעון נוטה יותר לדעתו של ר' מאיר המחפש את הכבוד ה"עצמי" יותר שאינו תולדה של המעמד החברתי בלבד, אך הוא מודע לעובדה שהמעמד גם משפיע על תפישת האדם את עצמו. על כן ר' שמעון אינו רוצה להעריך את האדם לפי מעמדו, אך כן רוצה להעריך את השפעתו של המעמד על האדם.

אלה הם רק רעיונות שניתן להשתמש בהם בכיתה על מנת לעורר את הדיון עם התלמידים ולשמוע את דעותיהם בעניין.

ב. תרגיל כתיבה:

ניתן לעשות תרגיל כתיבה ביחס לנושא הבושה, נושא חזק שיש סביבו הרבה מטען רגשי, מטען שראוי להתייחס אליו בתהליכי הפנמה.

הר"מ יספר לתלמידים שני סיפורים שונים ויפרט אותם כך שהתלמידים יצליחו להיכנס  לסיטואציה בדמיונם. התלמידים יצטרכו לדמיין את המצב ולנסות לכתוב מכתב לדמות המשפילה.

הסיפור הראשון – המורה בכיתה ג' צעקה עליך לפני כל הכיתה בגלל ששכחת להביא מחברת או ספר שהיא ביקשה.

הסיפור השני – אתה מדריך בבני עקיבא וחניך מרדן מגלה שאתה אוהב את המדריכה של השבט השני וצוחק עליך לפני כל החניכים שלך.

כפי שניתן לראות, אנחנו עושים כאן מעט הפשטה לשאלת ה"גדול" וה"קטן", שבגמרא ניתן להבין שמדברים על מעמד כלכלי בלבד, ואילו כאן אנחנו משתמשים באותו העיקרון בשאלות של מעמד, סמכות ועליונות חברתית במובנים אחרים (מורה מול תלמיד, חניך מול מדריך).

התלמידים יכתבו את המכתבים, ולאחר מכן הר"מ ישאל אותם איזו חוויה משפילה ומביישת יותר בעיניהם, ההשפלה שאתה נמצא במעמד נמוך (התלמיד), או דווקא ההשפלה שאתה נמצא במעמד גבוה (מדריך). האם אפשר לאפיין את הדקויות של הבושה, איזה סוג של בושה משמעותי יותר בכל סיטואציה (השפלה, בושה, רגשי נחיתות וכדו'). הר"מ ינסה לחזור לדעות שראו התלמידים בסוגיה ולהשוות בין הדעות שעלו בדיון לדעתם של ר' יהודה ור' מאיר. על איזה צד בבושה מתמקד ר' מאיר לפיו אין הבדל בין בושה במעמד נמוך לבושה במעמד גבוה? על איזה צד בבושה מתמקד ר' יהודה שכן מבחין ביניהם?