הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצה
הדפסההגמרא מציגה ברייתא הסוברת שיסוד החיוב ומהות הבושת טמונה בכוונתו של המבייש דווקא ולא במבויש. בכך הברייתא מדגישה רכיב חשוב בענייני בושה וכבוד, שהם קשורים תמיד ליחסם של אחרים אלינו ולא להתרחשות הפנימית שלנו בלבד.
הגמרא מציגה בפנינו ברייתא השמה דגש מעניין מאוד באופי חיובי הבושת. אם אדם התכוון לבייש מישהו אחד ובייש מישהו אחר הוא משלם כמו הבושה שהוא התכוון ליצור ולא כמו מה שבייש בפועל. הברייתא סוברת כך רק לקולא ולא לחומרא. תמונה זו שמה את הדגש של הבושת לא בבושה הריאלית של המתבייש, אלא בכוונתו של המבייש.
על פניו אדם מכובד שספג בושה, גם אם המזיק התכוון למישהו אחר, אכן התבייש כמו האדם המכובד שהוא, ומדוע שלא יקבל את אומדן הבושת על פי זה? אם הבעיה היא בכך שהבושה בפועל נעשתה לא בכוונה משום שכוונה למישהו אחר, אזי הדין היה צריך להיות כמו דעתו של ר' שמעון שפוטר לחלוטין במקרה שהבושה אינה מכוונת כראוי. אולם ההלכה המוצגת כאן סוברת שלא חייבת להיות חפיפה בין הכוונה לבין המעשה על מנת לחייב, אולם במקרה בו יש פער ביניהם החשוב מבין השניים הוא הכוונה.
האמירה העולה מכאן היא שעיקר ההתרחשות של הבושה נמצאת תמיד בבוז ובכוונת הפגיעה של המשפיל ופחות בתוצאה החיצונית והאובייקטיבית של הפעולה. ההיגיון הקיים בתפיסה נסמך על העובדה שהבושה אינה התרחשות חיצונית אובייקטיבית, אלא התרחשות בין-סובייקטיבית ומופשטת ביסודה, להבדיל מחסרונות אחרים ממשיים יותר, כמו הנזק הריפוי והשבת שיש להם אומדן חיצוני ומדיד. הבושה והכבוד הם מושגים שאינם מתייחסים לעולם הפנימי של האדם עצמו, אלא לאופן שבו הוא נתפס על ידי אחרים, על כן יש הגיון רב בכך שהגדרת הבושת אינה תלויה במתבייש אלא דווקא במבייש. במעשה הבושה המבייש תופס את המתבייש באופן נמוך יותר מהראוי לו ואף מבטא זאת במעשים. הגדרת פעולת הביוש תלויה בכוונתו של הפועל, ואין לה ממשות חיצונית בעולמו של המתבייש בלבד. האדם לעולם מתבייש מאיך שמתייחסים אליו, ועל כן ההתייחסות המתרחשת בכוונתו של המתייחס היא המגדירה את הבושה.
חשוב להעיר שהגמרא בעצמה בעמוד הבא (פ"ו ע"ב) חוקרת לגבי יסוד החיוב של הבושת, האם הוא קשור ל"כיסופא" או ל"זילותא". ויש לעיין ולבחון האם החקירה הזו של הגמרא חופפת לסברות שהעלנו כאן.
בסוגיה שלנו יש מקום לערוך פעילות שתביא את התלמידים להבין בעצמם את הסברה המונחת בבסיס הברייתא והסוגיה, ומתוך כך להעמיק בעצמם ביסודות הבושה והאלימות.
הר"מ יציג בפני התלמידים את האמירה של הברייתא שהתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול משלם כאלו בייש את הקטן. לאחר מכן ישאל את התלמידים מה דעתם על אמירה זו.
הר"מ יציג לפני התלמידים את סדרת המקרים הבאים:
א. אימא שכחה לבוא לקחת את הילד מהגן.
אימא עברה תאונה ולכן לא יכלה לקחת את הילד מהגן.
ב. יוסי צרח מאחורי גבו של משה בשביל להבהיל אותו בציבור.
יוסי צרח מאחורי גבו של משה כי ראה נחש בציבור.
ג. חיים ירק על משה לביישו.
חיים ירק על משה כי היה לו זבוב בפה ובדיוק משה עבר.
ד. משה חשב שחיים הוא תלמיד ועל כן רדף אחריו וניסה להרביץ לו, ולאחר מכן גילה שחיים הוא מורה.
משה רדף אחרי חיים וניסה להרביץ לו על אף שהוא מורה שלו.
הר"מ ישאל את התלמידים באיזה מהמקרים יש בושה ובאיזה אין, ובאיזה מקרים הבושה היא חמורה יותר. דוגמאות אלו ממחישות עד כמה הכוונה היא חיונית לא רק לחיוב על הבושת, אלא לעצם השאלה האם הייתה כאן בושה ואת רמת הבושה.
בסוגיה זו יש מקום להרחיב על הקשר בין בושת לרצח, ולהביא את המקור המפורסם בגמרא (ב"מ דף נ"ח עמוד ב'):
תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. - אמר ליה: שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא.
ר' שמעון מקביל את חיוב הבושת לחיוב הרצח גם בנגזרות הלכתיות של הצורך בכוונה מדויקת בשביל להתחייב.
בתוספות אצלנו דיבור המתחיל "אבל למישם שיימינן בהו" מסייגים את ההשוואה. יש מקום להרחבת הדיון בכיתה על הדומה והשונה בפגיעה בנפשו של האדם (רצח) לפגיעה בכבודו (בושת).
שיתוף
ייצוא