הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצהבמערך זה נעסוק בהיגיון העומד ביסוד הכלל 'מציל עצמו בממון חבירו', ובשאלת היחס בינו לבין הכלל הידוע: "אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, אלא ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים
בסוגייתנו מובא מדרש אגדה אמוראי, המציע הסברים שונים לשאלת דוד: "מי ישקני מים מבור בית לחם"
[בעיקרה נולדה הדרשה מהבדלי הנוסח: " עדשים/שעורים" - בין הסיפור הסמוך בשמואל ב, כ"ג: וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים לבין הסיפור המקביל בדברי הימים א, י"א: וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים].
מדרשה זו עולים עקרונות הלכתיים. כך, לדברי רב הונא, שאלת דוד היתה: "מהו להציל עצמו בממון חברו"? והתשובה שקיבל היא: "אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך, ומלך פורץ ואין מוחין בידו"!
נחלקו הראשונים, האם האיסור האמור תופס אף לכתחילה, כמשמע הפשוט של הלשון - כך רש"י: ויצילה - שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו.] או מתייחס רק לחובת התשלום בדיעבד - כך תוס': מהו להציל עצמו בממון חבירו - איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש.
[למעשה, קיימת סוגיה מקבילה לקמן, קי"ז ע"ב, שאף היא מביאה כעמדה מוסכמת את הכלל: "אסור להציל עצמו בממון חבירו", אך שם מדובר אמנם על שאלת חובת התשלום לאחר מעשה: ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא, בעי לאטבועי, אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע, אתא לקמיה דרבה, פטריה.
א"ל אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא! ... רבה לטעמיה, דאמר רבה: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ושיבר את הכלים, בין של נרדף בין של כל אדם - פטור, שהרי מתחייב בנפשו; ונרדף ששיבר את הכלים של רודף - פטור, שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו, אבל של כל אדם - חייב, דאסור להציל עצמו בממון חבירו].
במערך זה נעסוק בהיגיון העומד ביסוד הכלל האמור, ובשאלת היחס בינו לבין הכלל הידוע: "אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, אלא ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים (כתובות יט, ע"א).
שאלות לעיון
האם הדיון הוא רק על שאלת התשלום לאחר מעשה, או על השאלה האם מותר להציל עצמו בממון חברו לכתחילה?
מה היחס בין סוגייתנו לסוגיה המקבילה להלן ?
האם מדובר במצב של סכנת נפשות?
אם כן, מדוע לא מכריע כאן הכלל: אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, אלא ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים (כתובות יט, ע"א)?
בדומה לכך, מדוע לא חלה כאן מצוות ההצלה המוטלת על החבר שהממון שייך לו: "לא תעמוד על דם רעך"?
מה היחס בין הכלל האמור לבין תקנת יהושע בן-נון: "התועה בין הכרמים, מפסג ועולה עד שיצא לדרך או לעיר" (בבא קמא פ ע"ב-פא ע"ב)? [ראה דברי הראב"ד להלן, מתוך חוברת המקורות]
האם הכלל "אסור להציל עצמו בממון חבירו" – מוסכם על הכל, או יש חולקים עליו?
[שאלה משנית] האם האיסור הוא רק על הצלה בממון חבירו, או כולל גם פגיעה אחרת, כגון בכבודו של חבירו – כגון ניתוחי מתים כדי ללמוד מהם דרכים להצלת אחרים?
בכדי להשיב על עיקרן של השאלות הנ"ל, ניתן להסביר שרש"י פירש דבריו על פי דעת רבי מאיר (יט, א) שסובר שעדים שהכריחו אותם לחתום שקר ואם לאו יהרגו – יהרגו ואל יחתמו שקר. בגמרא שם הובאה דעת רבא הדוחה שיטה זו, שהרי אין דבר שעומד בפני פקוח נפש, וכן אמנם ההלכה.
לפי זה יוצא שלדעת ר"מ אכן אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו. כך גם כותב הרמב"ן (כתובות יט, א ד"ה ואת) שדעת ר"מ שמצד הדין יהרגו ולא יחתמו וכמו שמצינו בברייתא חיצונית (אינה בידינו): "שלשה דברים לא עומדים בפני פיקוח נפש … רבי מאיר אומר אפילו גזל.
כך גם מפרש ה"פני משה" את הירושלמי (ע"ז ב, ה"ב, מ עמ' ד): " אין דוחין נפש מפני נפש לא סוף דבר שאמר לו הרוג את פלוני. אלא אפי' חמוס את פלוני". ומפרש ה"פני משה" שהירושלמי נוקט כשיטת רבי מאיר.
מעתה ניתן לומר שרש"י פירש את סוגייתנו כרבי מאיר, למרות שאין ההלכה כך, משום שהסוגיה בפשט לשונה מתאימה יותר אליו, וכפי שכתב ה"שדי חמד" על דרכו של רש"י בפירוש סוגיות כפי הפשט (חלק ו כללי פוסקים ח, יב), אף שלפעמים יש הכרח מסוגיות אחרות לפרש אחרת.
להבנת ההיגיון העומד מאחורי הכלל, נביא את דברי הרב שג"ר זצ"ל הדן בסוגיית הירושלמי הנ"ל (בספר "אהבוך עד מות"):
לטעמו, התפיסה של ר"מ אינה קשורה ל'סרגל ערכים' (כלומר, הממון שווה יותר מהנפש) אלא היא מייצגת את העובדה שממון הזולת איננו נגיש עבורי, הוא מעין 'טאבו', כמו בסיפור על אותו אחד שהעלה ליבו טינא ואמרו הרופאים תספר עימו מאחורי הגדר, ואמרו חכמים שימות ולא תספר. אין זה משום שלספר מאחורי הגדר זהו מעשה כל כך חמור, שהוא ערכית גובר על חיי אדם, אלא שהאישה של הזולת היא בלתי נגישה עבורי באשר היא. היא לא אופציה, לא באופק שלי.
מעין זה אמר אחד מגדולי ישראל שנקרא בדחיפות לעניין מסוים אך 'נתקע' כי לא רצה לעבור לפני מי שהיה עומד בתפילת שמונה עשרה, והסביר – הרי אני רואה לפני קיר לבנים ואיך אוכל לעבור דרכו?
הרב שג"ר מקדים להסברו הצעות נוספות, הרואות באיסור 'גזל' מעין 'אביזרייהו דשפיכות דמים' ולכן אינו נדחה מפני פיקוח נפש. ואמנם לשון הירושלמי: 'לא סוף דבר' הפותח הלכה זו היא אותה פתיחה עצמה של הלכת אביזרייהו בגילוי עריות, וכך גם הקשר הסוגיה, העוסקת באביזרייהו, מזמינים פירוש לפיו הגזל הוא דוגמא ל'אביזרייהו' בשפיכות דמים (חתם-סופר חושן-משפט סימן א', וקרבן-העדה לירושלמי על אתר).
נימוקים שונים ניתנו לכך: יש שכתבו שהגוזל את חברו כאילו נטל נשמתו ממנו (ראה דברי ר' יוחנן ב"ק קיט.).
אחרים נימקו זאת בכך שאין אדם מעמיד את עצמו על ממונו, וסופו לבוא לידי שפיכות דמים (הנימוק המתיר להרוג את הבא במחתרת – ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"ב עמ' צו).
הרב אברהם בן דוד, הראב"ד, שיטה מקובצת, בבא קמא קיז ע"ב
... אדם חייב להציל בממון חברו (=אדם חייב להציל את חברו ואפילו יצטרך להוציא על כך ממון), ואם זה חייב להצילו בממונו מה טעם אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו? איכא למימר מה שאדם חייב להציל חברו בממונו הני מילי בפניו, כדכתיב: "והשבותו לו" (דברים כב, ב), אפילו אבדת גופו (בבא קמא פא ע"ב). אבל שלא בפניו, לא נתחייב ממונו בכך. ואפילו בפניו נמי לא שיפסיד זה ממונו אלא שישלם פסידתו...
תניא: "תנאין שהתנה יהושע ...התועה בין הכרמים, מפסג ועולה עד שיצא לדרך או לעיר" (בבא קמא פ ע"ב-פא ע"ב). ומאן לימא לן בהא שלא ישלם את פסידתו, ובאמת וברור משלם. שהרי אמרו (בבא קמא קיז ע"ב) נרדף ששיבר את הכלים לכל אדם חייב חוץ משל רודף, מאי טעמא? שאין לו להציל עצמו בממון חברו ואף על פי שהוא מסוכן, לפי שאין האונס ההוא בא לו מחמת בעל הכלים. וכן התועה בין הכרמים, הוא הטעה עצמו ולא בא האונס מבעל הכרם.
ואם תאמר מאחר שמשלם, תנאי יהושע למה? איכא למימר שלא היה רשאי לעשות שלא בפני הבעלים, והתנה הוא שיהא מותר לפסג ולשלם. ומה שאמרו לו (=לדוד) אסור לשרוף כדי להציל, שלא בפני הבעלים היה.
מיהו הא קשיא לי, וכי לא היה דוד אחרי יהושע, ולא שמע התנאי שהתנה על התועה בין הכרמים, ולא היה לו לדוד לשרוף הגדישים? ...וי"ל כך שלחו לו בלא תשלומין אסור, אבל אתה מלך ומותר לך אפילו בלא תשלומין.
הנה מן הכללות הללו אדם יכול להציל עצמו בממון חברו בין בפניו בין שלא בפניו והוא שישלם פסידתו.
הרב יעקב עטלינגר, שו"ת בנין ציון סימן קע
נשאלתי: חולה אחד נחלה בחולי נפלא, ועסקו הרופאים ברפואתו ללא הועיל, כי מת בחוליו. ויש שם עוד חולה שנחלה בחולי כזה, ורצו הרופאים לפתוח את המת לראות ענין החולי, למען מצוא תרופה לאשר עוד בחיים. אם מותר לעשות כן לנוול המת או לא?
...עדיין יש לדון בזה, שהרי כלל גדול בתורה דאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש, ואין חילוק בין ודאי לספק פיקוח נפש. אבל נלענ"ד דגם מטעם זה אין להתיר כאן ...הנה לדעת רש"י כיון שאסור להציל עצמו בממון חברו, כל שכן דאסור להציל עצמו בקלון חברו. דכבודו חביב לו מממונו, כדאמרינן בבבא קמא פ' החובל (ע"פ בבא קמא צ ע"ב- צא ע"א)... ואם כן האיך נאמר דמשום פיקוח נפש דהחולה יהיה מותר לבזות ולנוול המת, דמסתמא לא מוחל על בזיונו ...
אכן לא בלבד לשיטת רש"י נראה דאסור, אלא גם לשיטת התוספות והרא"ש דפסקוה הטור ושולחן ערוך בחושן משפט (סימן שנט) נראה שהדין כן. דזה לשון הטור שם: "ואפילו הוא בסכנת מוות ובא לגזול את חברו ולהציל נפשו, אסור לו לגזול אם לא על דעת לשלם. ודאי אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, לכך הוא רשאי ליטלו ולהציל נפשו, אבל לא יקחנו אלא על דעת לשלם" עכ"ל. וכן נפסק גם בשו"ע שם. הרי בפירוש, דאסור לגזול אפילו להציל נפש אם לא על מנת לשלם ...ולפי זה בנדון זה, דלא שייך שישלם לבסוף, דאי אפשר לשלם למת את בזיונו, גם לשיטת התוספות והרא"ש אסור להציל נפש בבזיון אחר...
לכן גם מטעם זה נלענ"ד דגם על פי שיטת התוספות והרא"ש אסור להציל החי ע"י ביזוי המת, וכל שכן כיון דהביזוי והניוול הוא ודאי, ואם יגיע הצלה לחי על ידי זה הוא ספק, ושב ואל תעשה עדיף. כנלענ"ד, הקטן יעקב.
הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שו"ת משפטי עוזיאל כרך א, יורה דעה סימן כח
ניתוח גוף מת לצורך לימוד חכמת הרפואה...
בעיקר הדבר אני אומר שאין כאן שום שייכות לדין מציל עצמו בממון חברו מטעמים אלה:
... כל שאין הניוול מכוון לביזיון אלא לרפואת עצמו לא נקרא ביזיון, הרי ממילא לא נשאר שום מקום לאסור משום מציל עצמו בממון חברו או בגופו, דמאי אפסדיה...
ובעיקר דברי רש"י דסובר דמציל עצמו בממון חברו אסור אפילו במקום תשלומים... אף רש"י לא קאמר אלא במקום שאפשר להציל באופן אחר שלא בהפסד ממונו של זה. מה שאין כן בהנהו תרי עובדי (=הכוונה לכתובות סא ע"א-ע"ב ויומא פג ע"ב המוזכרות לעיל שם) שהיה בהם ודאי סכנת נפשות, ושאי אפשר היה להצילו באופן
אחר, אין שום סברה בעולם לומר שיהיה ממונו של חברו חביב מנפשו של זה. ומכל שכן במקום תשלומים, שאין כאן אפילו הפסד ממון אלא הפסד נוחיות, בודאי ובודאי שמותר להציל את עצמו וחברו בממון חברו. וזו היא מדתה של תורה שכל "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג, יז).
א. כהקדמה ללימוד הסוגיה בכיתה - המורה יקרין לכיתה קטע מתוך סרט בו נראה הגיבור כשהוא גונב מזון לצורך אכילה, כי אין לו מה לאכול (מתוך הסרט אלאדין) או מתוך סדרת פעולה בה משתמש הגיבור בציוד ששייך לחנות מזון כדי להגן על אזרחים מפני שודדים (מקגיוור) ולמעוניינים, בסצנה קיצונית בה כדי להימלט מכלים הגיבורים אזור קניות שלם (האחים בלוז). השימוש בקטעי הסרטים יכול להוות פתיחה מושכת לדיון שיובא בהמשך, וכמובן שאין כאן המחזה של הסוגיה במובנה הפשוט.
ב. לחילופין, המורה ישאל: כל אחד מכם הוא כרגע גיבור בסרט מתח, הנמלט מפני פושע ואין לו רכב – מה עושים? – סביר שהתלמידים יעלו את האפשרות לקחת רכב של מישהו אחר.
ג. כעת ישאל המורה את התלמידים: האם מעשה זה של הגיבור היה מותר / מוסרי? במה אשמים אלו שרכושם נפגע? האם עליו לפצות אותם על הנזק שנגרם להם?
מטבע הדברים, יתעורר בכיתה ויכוח בשאלות הנ"ל. במידה והדיון מבוסס על הקרנת הסרטים, חשוב להימנע מדיון נקודתי בגיבורי הסרט, ולהעלות את הבעיה אל שורשה העקרוני.
ד. לחילופין, כהקדמה ללימוד הסוגיה בכיתה - המורה יקיים מעין "שעת מחנך" שבה יעלה לדיון את השאלה: "חיי אדם – מול האיסור לפגוע ברכוש הזולת" - מה מידת החיוב שלנו להציל את הזולת? האם עלינו לתת לשם כך את כל רכושנו? האם מותר לנו לשם כך לפגוע ברכוש של אחרים? האם מותר לשדוד בנק וכד', בידי חולה הזקוק נואשות לכסף להצלת חייו בניתוח, תרופות יקרות וכד'?
לדוגמא מעשית יותר: לאשתו של ראובן התחילו צירי לידה באמצע הלילה, הוא התקשר לתחנת המוניות ולא הייתה תגובה. לפתע נזכר שמפתחות המכונית של שכנו נמצאים בצרור שהפקיד בביתו. האם מותר לו להשתמש במכונית ללא רשות?
ה. המורה ילמד את הסוגיה ואת המקורות שהובאו לעיל, וישיב בעזרת התלמידים על השאלות לעיון, לאור העולה מן הסוגיה.
ו. דיון:
בעקבות הלימוד, יזמין המורה את התלמידים לחשוב על מקרים בהם הם חוו השגה של משהו על חשבון הזולת (בין אם היו הם הפוגעים, בין אם היו הנפגעים או רק צופים מהצד). אפשר להרחיב את הדיון מעבר ל'מציל עצמו בממון חברו' להיבטים רחבים יותר של 'מתכבד בקלון חברו' ועוד.
ז. לחילופין, יכולים התלמידים לחשוב גם על מקרים בהם נמנעו מלהשיג הישג על חשבון חבריהם.
ח. המורה יזמין את התלמידים להעלות את הסיפורים על הכתב.
ט. לאחר מכן, ישאל המורה: מה היה אומר לכם רב הונא - לאור המופיע בסוגיה?
י. כעת יאפשר המורה לתלמידים המעוניינים בכך, לשתף את הכיתה בסיפוריהם ותחושותיהם בעקבות לימוד הסוגיה.
יא. בכיתות מתאימות, ניתן כעת להרחיב את הנושא לדיון בנושא "ניתוחי מתים – לשם לימוד רפואה" תוך הפניית התלמידים למקורות הרלוונטיים שהובאו לעיל.
שיעורו של הרב פר' נריה גוטל: "מז'ן-ולז'ן ועד נשות דימונה – הצלת עצמו בממון חברו"
מאמרו של מיכאל ויגודה: " החיים והקניין ומה שביניהם"
שיתוף
הדפסה
ייצוא