על תרבות ועיצוב תודעה

מטרות:

1.      להביא למודעות המשתתפים את עוצמתן של השפעות תרבותיות גם על אדם מאמין ושומר מצוות.

2.      לברר עם המשתתפים דרכים להתמודדות ברוח היהדות עם השפעות תרבותיות

3.      לחזק את ההכרה כי מצוות פרסום הנס בחג החנוכה היא אחת הדרכים לחיזוק תודעה אמונית.

עזרים:

-          "על תרבויות" – דף משימה זוגית (מחצית  ממספר המשתתפים) – נספח מס' 1.

-          שלושה כרטיסי משימה קבוצתית שונים -  נספח מס' 2.

מהלך ההפעלה

שלב א' – במליאה

המנחה יחלק לכל זוג משתתפים את דף המשימה הזוגית "על תרבויות..."- נספח מס' 1.

המנחה יבקש ממספר זוגות לשתף את המליאה בתוצרי חשיבתם.

שלב ב' – קבוצתי

המנחה יחלק את המשתתפים לשלוש קבוצות. כל קבוצה מקבלת כרטיס משימה קבוצתית שונה.

שלב ג' – דיון במליאה

המנחה יבקש מנציגי הקבוצות לשתף את המליאה בתוצרי חשיבתם.

שאלות לעיון ולדיון:

1.      המצווה המרכזית של חג החנוכה היא פרסום הנס. כיצד מצווה זו עשויה לחזק ולעצב תודעה אמונית?

2.      מהם הגורמים המשפיעים, לדעתכם, על עיצוב תודעה אמונית של בני נוער בימינו? תנו דוגמאות (למנחה: חגי ישראל, משפחה, בית הספר, קהילה, תנועת הנוער ועוד).

3.      מה חידשו לכם רעיונות אלו בנוגע ל"צריכה התרבותית" שלכם כבני נוער מאמינים שומרי תורה ומצוות?

הרחבה

"להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"

נוסח "על הניסים", שאותו אנו מוסיפים לתפילת שמנה-עשרה ולברכת המזון בימי החנוכה, פותח בתיאור מזימתה של "מלכות יוון הרשעה", כשעמדה על עם ישראל, "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".

למרות ההקבלה הבולטת בין שתי המזימות, יש ביניהן הבדל במושא המזימה - התורה לעומת המצוות, וכן בצורת הפעולה: הכפייה על המצוות מתוארת בלשון "להעבירם", המשדרת נימת כוח ואלימות, ואילו איסור לימוד התורה מתואר במונח "השכחה", המתפרש ככפייה לא כוחנית, ללא אלימות או הפעלת כוח. בפרפראזה הלכתית, ניתן לדמות את ההבדל שבין הכפייה על המצוות לבין הכפייה על לימוד התורה להבדל שבין אונס
לפיתוי: היוונים כפו על היהודים שלא לשמור שבת, הכריחום שלא למול את בניהם ומנעו מהם לקדש חודשים - "להעבירם מחוקי רצונך"; ובמקביל פעלו לנתק את הזיקה הקיומית שבין עם ישראל לתורת ישראל על ידי הצבת אלטרנטיבה תרבותית, שתגרום - ללא כפייה כוחנית - לאיבוד הידיעה התורנית והשאיפה אליה בקרב כנסת ישראל.

לאור ביאור ההבדל שבין "להשכיחם תורתך" לבין "להעבירם מחוקי רצונך", יכולים אנו לשאול שאלה מעניינת: איזה משני המהלכים פוגע יותר בכנסת ישראל, ומאיים יותר על עתידה? מחד גיסא, ברור שהכפייה הכוחנית והאלימה היא מסוכנת ביותר. די להעיף מבט על תולדות האומה כדי להבחין שהתקופות שנחשבות לתקופות הקשות ביותר בהיסטוריה הארוכה של עמנו הן תקופות של "להעבירם מחוקי רצונך": אינקוויזיציה, גזירות שמד והעלאה על המוקד. בלבו של כל יהודי שהפנים את תולדות עמו מקננת תחושה שכפייה כזו היא קשה מנשוא, שכן האדם אינו יכול להתמודד עמה במישור הפיסי כלל.

אולם, במציאות התרבותית המודרנית, נראה שדווקא המזימה של "להשכיחם תורתך" היא מסוכנת ומאיימת יותר: הן במובן אחד, בין פזורינו בגלות, והן במובן שני, בארץ. ולכן ייתכן כי דווקא כאשר אנו יושבים לבטח בארצנו גובר, החשש לשכחת התורה.

                                        הרב א. ליכטנשטיין, מתוך אתר ישיבת ההסדר "הר עציון"

נרך ונרנו

"כך אמרה כנסת ישראל:

נרך, זו התורה – בידנו;   ונרנו, זו נשמת החיים – בידך.

אתה הפקדת תורתך בידנו, ואנו מפקידים חיינו בידך.

אם אנו משמרים נרך – אתה משמר נרנו, ואם אנו מצילים את נרך – אתה מציל נרנו.

ואויבי ה' גם את נרך שונאים וגם את נרנו, ורוצים תמיד לכבות את שניהם, אלא שכל זמן שאחד משמר את השני, אינם יכולים לא לזה ולא לזה, ואינם נוגעים לא בזה ולא בזה."

                                                                 ספר התודעה, אליהו כי טוב, ע' קפד