השמחה שישמח האדם... עבודה גדולה היא

הקדמה

היהדות מדגישה את חשיבות השמחה בקיום המצוות – "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה"(תהילים ק' ב'). קיום מצוות מתוך שמחה אינו מצוות אנשים מלומדה, אלא הזדהות נפשית עם המִצווה ועם המצַווה.

רבי נחמן  מברסלב דורש  "פעם היו כל ההתחלות מפסח, אבל עכשיו..." והשלים תלמידו רבי נתן: "עכשיו כל ההתחלות הן מפורים." הכיצד? מפורים נלמד שיש טעם לקום ולנסות, להשתפר, להתקדם, להילחם, להיכשל ולנסות שנית. דווקא מפורים נתחזק להתחיל מחדש, להאמין ולדעת שאין סוף שלא יוכל להיות התחלה חדשה ושמחה.

שמחה היא אחת המצוות המרכזיות של חג הפורים, שנאמר "לעשות אותם ימי משתה ושמחה"(אסתר ט' כ"ב). לחג הפורים יש מהות פנימית מיוחדת - זוהי שמחה יהודית, שמחה של מצוות נתינה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. ערבות הדדית כדי שגם החלשים בחברה יוכלו לשמוח.

חז"ל אמרו "משנכנס אדר מרבין בשמחה""(תענית כט). לא קל לשמוח בימים אלו, עת יישובי דרום הארץ מתמודדים עם מתקפת טילים מתישה, אולם דווקא בימים אלו אנו מצפים לישועת ה' אשר תתגלה כהרף עין, ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, כפי שהיה בימי מרדכי ואסתר. השמחה צריכה להתבטא בהוספת אהבה ואחדות בין ישראל, וזו השמחה האמיתית אשר שמה דגש על אהבת הבריות.

 

הצעה לפעילות - 'שמחה'

 

מטרות:

1.      להביא למודעות המשתתפים כי היכולת להיות שמח תלויה גם בבחירה האישית של כל אחד.

2.      להבהיר למשתתפים כי מידת השמחה דורשת עבודה פנימית מתמדת.

 

משך ההפעלה: 45 דקות

 

עזרים:  כרטיס משימה אישית (כמספר המשתתפים).

    דיסק השיר "דברים שאותי משמחים" מתוך המחזמר "צלילי המוזיקה" (כהמלצה).

     דיסק שירי ריקוד שמחים. גיר.

     כרטיס משימה קבוצתית (כמספר הקבוצות).

 

מהלך ההפעלה

שלב א' – אישי

המנחה יחלק לכל משתתף כרטיס משימה אישית: "אלו דברים שאותי משמחים" ויבקש לבצע את המשימות המצורפות  (ניתן  להשמיע ברקע את השיר "דברים שאותי משמחים").

 

שלב ב' – במליאה

לבחירה: המנחה ישרטט בגיר מעגל גדול על רצפת הכיתה, יגדיר את האזור כ"אזור שמח", ישמיע מוזיקה לריקודים (4-3 דקות) ויבקש מן התלמידים להיכנס למעגל ולהתחבר למוזיקה. התלמידים ידווחו על חווית הריקוד.

 

שלב ג' – קבוצתי

המנחה יחלק את המשתתפים לקבוצות  בנות 6-5 חברים. כל קבוצה תקבל כרטיס משימה ותענה על השאלות המצורפות.

 

שלב ד' – במליאה

דיווח הקבוצות.

 

שאלות לדיון:

     1.    המהר"ל אומר ש"השמחה היא שלמות נפש" -  זו תחושת האדם השמח. האם חשתם תחושה קרובה להגדרה זו? תנו דוגמאות.

2.   פורים חל בתאריך י"ד באדר, אולם מרבין בשמחה כבר משנכנס אדר. האם לדעתכם יש משמעות  בקביעת זמן לשמחה? הסבירו ונמקו.

 

 

העשרה

להלן חומר העשרה העוסק בנושא השמחה, והמיועד לכל מי שמעוניין להרחיב ולהעמיק יותר בנושא, מעבר לשיעור חברה יחיד.

 

"משנכנס אדר מרבים בשמחה"

שמחת אדר

 

"משנכנס אדר מרבים בשמחה", ויש לברר על איזו שמחה נאמר שיש להרבותה משנכנס אדר. הנה הרמב"ם כתב בהלכות פורים (פ"ב הי"ז): "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שֵׁם שמחה מפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב אומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". וכתב שם המגיד משנה: "דברי רבינו ראויין אלו".

וכיו"ב כתב הרמב"ם בהלכות יו"ט (פ"ו הי"ח): "...וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים וכו'". ואף שם כתב המגיד משנה: "דברים אלו מבוארים בכתוב, והפסוקים שהביא רבינו לראיה ראויין אליו להביאם".

ועוד כתב הרמב"ם בהלכות לולב (פ"ח הט"ו): "השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת האל עבודה גדולה", והמגיד משנה כתב שם: "השמחה בעשיית המצווה ולמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית".

ועל פי זה נראה לפרש, כי בביטוי "משנכנס אדר מרבים בשמחה", הכוונה לשמחה שנצטווינו לשמח את האחרים. שמחה זו מוטלת עלינו כבר מר"ח אדר, ולא רק ביום הפורים, וכפי שמדגיש הרמב"ם - המשמח לב אומללים אלו, דומה לשכינה.

"ויתכן על כן אמרו חז"ל, שאע"פ שהמועדים יבטלו, פורים לא יבטל, וזאת ע"פ מה שכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז), שקדושת המקדש לא בטלה מפני שקדושתה היא מפני השכינה, ושכינה לא בטלה, מקום השראת שכינה הוא דבר יציב וקבוע לעולם. וגם בעיסוקינו במצווה גדולה זו של שמחת עניים ויתומים, שהוא דומה לשכינה כמו שכתב הרמב"ם הרי שכינה לא בטלה, וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים.

ומפורשים הדברים ב'ספר המכתם' בסוף תענית: 'להרבות בשמחה משנכנס אדר', לא נאמר להרבות מאכלים ומשתאות, אבל לב העניים והאביונים ובכללה כל שמחת מצווה".

                                                                                    (הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל)

 

השמחה במשך השנה ובפורים

שני היבטים על השמחה ביהדות:

שמחה אחת היא שמחה מתוך התרכזות בנקודה אחת טובה, במעשה אחד טוב, שהרי לכל אדם יש לפחות נקודה אחת טובה, ואותה הוא מרחיב ומחדש. וזה אחד החידושים שבהדרכת החסידות, שהחוזר בתשובה צריך לשכוח מחטאיו ולהתרכז בדברים הטובים, גישה זו מבוססת על ההנחה שכל אדם משתתף בתיקון העולם אפילו אם אינו מודע לזאת, לא יתכן שאין בו איזו מידה טובה ולא עשה איזה מעשה טוב, שנעשה שותף לתיקון העולם. בכל דור מצטרפים ומצטברים מעשים טובים, עד שסך המעשים הטובים יצטברו לתיקון עולם. ככל שנרבה במעשים טובים, כך נקרב הגאולה, אולם בכל מקרה הגאולה תבוא בזכות אותם מעשים טובים מינימאליים שנעשים בכל דור, גם במצבים של חולשה. ולכן יסוד גדול שהאדם יכוון את מחשבתו בדברים הטובים וישמח בהם, ואילו הרעים ייעלמו מאליהם. ולכן שמחה זו שמתמקדת בחלקים הטובים אינה שמחה שלמה, שהרי האדם שמח רק על נקודה אחת או על תחום אחד, וגם בעת שהוא שמח הוא צריך להיזהר שמחשבתו לא תשוטט בחופשיות עד שתגיע בטעות אל המחוזות הרעים והעצובים.

שמחה שנייה היא השמחה של חודש אדר: שמחה זו אינה התרכזות בנושא אחד אלא מקיפה את כל התחומים, ולכן שמחה זו היא שמחה שלמה, ולכן "משנכנס אדר מרבים בשמחה" , עניינו של חודש אדר הוא סיום השנה וסיכומה, והאדם יכול לראות אז איך כל מאורעות השנה היו לטובה, ומתוך כך יכול להבין שאין רע בעולם וגם מה שנראה רע מוביל לדברים חיוביים. ולמרות שאדם עשה מעשה רע והוא אישית יסבול מזה בעולם הזה ובעולם הבא, אבל לכלל העולם זה לא ישנה, העולם יתקדם לטובה גם מתוך מעשיו הרעים, או בדרך חיובית או בדרך של הפקת לקחים מהניסיון הרע שהוא הראה. ורואים זאת בפורים, שמעשהו הרע של המן הרשע גרם טוב לעם ישראל וחסך ממנו סבל רב והוסיף לנו שמחה מיוחדת, ובהתבוננות כזו השמחה מתפרצת לכל התחומים "ונהפוך הוא", אם היה רע הוא הפך לטוב, וזה עומק עניין "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", שהאדם צריך להגיע לראייה כזו שלא ידע מה הועיל יותר לעם ישראל, רשעותו של המן או צדיקותו של מרדכי, כי גם הרע בסופו של דבר מוביל לטוב. אלא שכדי לראות זאת צריך הסתכלות כוללנית מקיפה, וזה עניינו של חודש אדר, ההסתכלות המקיפה על כל השנה, שממנה ניתן להבחין ביד ה' המכוונת את מאורעות התקופה. ולכן "מרבין בו בשמחה", ובפורים השמחה עוד גוברת, עד לראייה שהכל ממש טוב , (לא רק לטובה), ולשם כך צריך אפילו להתבשם.

 

סוגי שמחה

שלושת סוגי השמחה הם:
1. העונג - שייך בעיקר לשבת.
2. השמחה - שייכת ליום טוב.
3. הששון - שייך לפורים ולמצוות מילה.

 

הרחבה

 

עיון בנושא פורים מעלה שאלות רבות. בחרנו לדון בשתיים:

 

  1. "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור..." (אסתר ט"כו)

שואל הרב סולובייצ'יק: "הרי, לכאורה, היה הפור עניין שולי, טכני, שבאמצעותו קבע המן לעצמו את מועד ההשמדה.  מדוע אפוא ראו את זה חכמינו כדבר כל כך חשוב, שמצאו לנכון לקרוא לימים האלה 'פורים על שם הפור'? למרות ששם זה אינו מבטא, לכאורה, את תוכן הימים."

2. תוכניתו של המן היתה ברורה  – השמדה מלאה: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד, בשלשה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, ושללם לבוז" (שם ג, י"ג).

תוכניתו של המן לא יצאה לפועל ו"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"(שם ח' ט"ז).

 

השמחה בפורים היא טבעית , מדוע אם כן, אין אומרים "הלל" בפורים?

 

כדי לענות על שתי שאלות אלו עלינו להיזכר ברקע ההיסטורי של התקופה, אשר בה אירע כל המסופר במגילת אסתר, מיהו אחשורוש, ובאיזו תקופה מלך?

על פי רש"י: "אחשורוש - מלך פרס היה, שמלך תחת (אחרי) כורש, לסוף שבעים שנה של גלות בבל". כלומר סמוך לבניית הבית השני. גם לדעת ההיסטוריונים, אחשורוש מלך כנראה בתקופה שבית המקדש השני היה קיים למעלה משלושים שנה, ובוודאי שמדובר בתקופה שלאחר כורש.

ולמרות כינונו של בית המקדש  נשארו מרבית היהודים בפרס, ולא עלו לארץ ישראל.

קבעו חז"ל: אין אומרים הלל בפורים משלושה טעמים:  "לפי שאין אומרים 'הלל' על נס שבחוץ לארץ"; מכיוון שעדיין נשארו עבדי אחשורוש; ומשום שקריאת המגילה באה במקום ההלל.

ממשותו של בית המקדש בארץ ישראל בעת שאירעו אירועי פורים וגזירת פור ההשמדה של המן שופכת אור על קביעתם של חז"ל שאין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ.

גולי פרס לא הסיקו מסקנות מגזירת הפור הקשה והמשיכו לחיות בפרס כאילו לא קרה דבר. קבעו חז"ל שאין לומר הלל  "הללויה, הללו עבדי ה'...", בעוד יהודי פרס שהמשיכו בחיי הגלות היו עבדים לעבדים.

קריאת המגילה באה במקום תפילת ההלל לציון שמחה. חייבו חז"ל בקריאת מגילת אסתר פעמיים, בליל פורים וביום הפורים. כל זאת על מנת להחדיר בנו את התחושה, עד כמה ארעית ישיבת יהודים בנכר.  

לרעיון זה מצטרף מנהג התחפושות. מדוע נהוג להתחפש בפורים?

בפשטות, זהו, כמובן, ביטוי לשמחה. אולם, הדבר מבטא גם את העובדה, שיהודי בגלות חייב תמיד "להתחפש". אין הוא יכול לשמור על זהותו היהודית בפרהסיא, בראש מורם וזקוף.

עצם שמה של מגילת אסתר מעיד על כך. שהרי שמה היה "הדסה", אלא שהיא נאלצה להשתמש בשם הפרסי, אשר ניתן לה כדי להסוות ולהסתיר את עמה ואת מולדתה.

מדוע אם כן מצאו חז"ל לנכון לקרוא לימים האלה "פורים על שם הפור"? האם זה כל כך עקרוני? הרי לכאורה, היה הפור רק אמצעי, אשר באמצעותו קבע המן את המועד לביצוע הגזירה.

עונה הרב סולובייצ'יק: השם "פורים" מעיד על חוסר הביטחון של היהודי בגלות.

בתחילת המגילה מסופר על מצבם הטוב של היהודים בשושן, הם מוזמנים למשתה המלך ככל האזרחים, ואף מגישים להם מזון כשר, תוך התחשבות במנהגיהם (אסתר א'). אולם בהמשך,  בגלל "טירופו" של המן, מתהפך כל מעמדם, וניתנה ההוראה "להשמיד, להרוג ולאבד" אותם. כל גורלם נקבע על פי הטלת הפור …

שרירות-לבו של רשע אחד, עלולה לחרוץ את גורל העם היהודי. זה המצב בהיותנו בגלות.

"על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור", כדי להבליט את מעמדם של היהודים בגלות. מרדכי כבר נידון למוות, ופתאום הוא נתמנה למשנה למלך.

לפתע התהפכה הקערה  על-פיה ובִּן-לילה נהפך עם אשר נגזרה עליו כליה, למנצח את אויביו.

אולם גם ברגע של התרוממות, עלינו להיות מודעים לעובדה, שהמטוטלת עלולה לנוע בכיוון ההפוך.

האם המן לא נהנה מאימונו המלא של המלך? והנה, פתאום הוא מוצא להורג.

מדוע נשלה את עצמנו ונחשוב, שמרדכי יהיה יותר בטוח בתור משנה למלך?

האם לא חשבו היהודים, לפני גזירת המן, שהם בטוחים לגמרי? והנה כהרף-עין הם עמדו לפני השמדה גמורה.

מה היה קורה אילו הודחה אסתר לפתע מכס המלכות, מפני שהרגיזה את המלך מאיזו שהיא סיבה טיפשית, כפי שקרה לווַשתי לפניה?

מי יכול לִצְפּוֹת דברים מראש, כדי להבטיח לנו ששינויים כאלה לא יישנו?

לא במקרה נקרא, אם כן, החג בשם "פורים" על-שם הפור. שם זה מבטא את חוסר הביטחון והארעיות של חיי היהודים בגלות.