"כי תבואו אל הארץ ונטעתם..." - על הנטיעות

הקדמה

הרב זאב גולד, מרבני הציונות הדתית בראשית המאה ה-20, מתאר בספרו "זהב הארץ"  חוויה ייחודית שהיה עד לה בלוותו את הרב קוק זצ"ל:

וכמה נעים לי לספר בכל הזדמנות מה שנזדמן לי פעם לשמוע מפיו של רבינו הגדול, גאון ישראל וקודשו, מרן הרב קוק זצ"ל, שליוויתי אותו לכפר מגדיאל לנטוע יער צומח עצים. כאשר מסרו את השתיל לידי רבינו, ראיתי שפניו מאירים כלפיד אש וכל גופו בוער כאש קודש, ובחרדת קודש חפר בעצם ידו הקדושה את הגומה, ושם בה את השתיל, ושפתותיו דובבות הודיה לקב"ה על אשר זיכהו לנטוע עץ בארץ הקודש. כאשר שאילתיו, בדרך חזרה ירושלימה: רבינו, למה חרדת חרדת קודש כאשר שמת את השתיל בבטן האדמה? ענה ואמר:"הלא כך לימדונו רבותינו ז"ל... רבי יהודה בר סימון פתח: 'אחרי אלוקיכם תלכו' (דברים י"ג, ה') וכי אפשר לבשר ודם להלך אחר הקב"ה?...'ובו תדבקון'- וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהידבק באש? ... אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק (הקב"ה) אלא במטע תחילה... וזהו שכתוב: 'ויטע ה' אלוקים בגן עדן מקדם'... אף אתם כשתבואו אל הארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה "... וכך המשיך רבינו לבאר לפני את העניין: "הנה כאשר לקחתי את השתיל בידי, וניגשתי לשתול את העץ על אדמת הקודש, הלא הרגשתי כי ברגע זה אני מתדבק בקב"ה, בשכינה שהיא אש אוכלה, ונזדעזעו כל איברי".

ט"ו בשבט קשור להלכות התלויות בארץ. במרוצת השנים ועל רקע הניתוק הפיסי של עם ישראל מארצו, התפתח ט"ו בשבט כ"חג" שסימל את הגעגועים לארץ, לטבעה, לפירותיה ולנופה. מתקופת האר"י, במאה ה-16, פשט המנהג לאכול פירות בט"ו בשבט ולספר בשבחה של ארץ ישראל. בדורות האחרונים זכינו לשוב אל ארץ אבותינו, להיאחז באדמתה ולהקים בה מדינה יהודית, ובט"ו בשבט פשט המנהג לטעת נטיעות, לערוך "סדרים" ולעסוק בעניינים הקשורים לארץ.

האתגר החינוכי העומד לפני אנשי החינוך הוא להראות לבני הנוער כיצד ניתן להתייחס אל מעשה הנטיעות מתוך זיקה רוחנית, וכי מעשה הנטיעה יש בו משום הליכה בדרכיו של הקב"ה ולפיכך מסייע לחיזוק הקשר בין הקב"ה לעם ישראל.

מטרות:

- לברר את חשיבות הנטיעה בארץ ישראל.

- להביא למודעות המשתתפים את הזיקה שבין אדם לעץ ואת המסרים הנובעים מהשוואה זו.

אוכלוסיית  היעד: חט"ב  - חט"ע

משך ההפעלה: 45 דקות

עזרים:

- שתיל

- כרטיס משימה קבוצתית ( 5 כרטיסים שונים)

מהלך ההפעלה

שלב א' – במליאה

1. המנחה יביא לכיתה שתיל, ויאמר כי ט"ו בשבט בהיבט ההלכתי עוסק בהלכות הקשורות לאילן, מעשרות ונטע רבעי אולם במאה ה- 16 קיבל החג משמעויות נוספות שמבטאות בעיקר את הזיקה לארץ, לפירותיה ולנטיעותיה.
   המנחה יבקש מן המשתתפים לסייע לו ב"פסיקת הלכה" בהתרחשות הבאה: אני הולך לטעת את השתיל שבידי. לפתע אני שומע מבזק חדשות דחוף ובו מודיעים שהמשיח בא.
   קריין החדשות מבקש מן הציבור להצטרף מיד לטקס קבלת פני המשיח. מה עלי לעשות- לשתול את העץ או לצאת מייד לקבלת פניו?

      המנחה יבקש ממספר משתתפים להביע את דעתם.

2.  המנחה יקריא את דברי רבן יוחנן בן זכאי: "אם היתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו
     לך- הרי לך משיח! בוא וטע את הנטיעה תחילה, ואחר כך צא והקבילו" (אבות
     דרבי נתן, נוסחה ב', פרק ל"א).

-          האם אתם מופתעים מדבריו של ר' יוחנן בן זכאי?

-          מה ניתן ללמוד מדבריו?

שלב ב' – קבוצתי

המליאה תחולק לקבוצות בנות 6-5 משתתפים. כל קבוצה תקבל כרטיס משימה קבוצתית

שלב ג' – במליאה

-  דיווח הקבוצות.

שאלות לדיון :

1.  "הוו עסוקים בנטיעות ובכך אתם דבקים בקב"ה והולכים בדרכיו" – כיצד ניתן   
     להסביר על רקע אמירה זו את דברי רבן יוחנן בן זכאי שיש לטעת קודם ואחר כך
     לקבל פני משיח?

1. מהי חשיבות השורשים לעץ? מהם השורשים של האדם? מה יכול כל אדם לעשות לחיזוק שרשיו?
2. "אילן אילן במה אברכך ... אלא שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך." (תענית, ה') מה ייחודי בברכה זו הנתונה לאילן כאשר מברכים בה את האדם?
3. איזה רעיון מפעילות זו אתה לוקח איתך השנה בדרכך לנטיעות ט"ו בשבט?

הרחבה - איסור בל תשחית

במסגרת הדיון על היחס לטבע וחשיבות השמירה על איכות הסביבה, חשוב לשוב ולחזק את הערך החינוכי והישומי שבאיסור בל תשחית. במקורו הוזכר האיסור בנוגע לאיסור הפגיעה בעצי פרי במהלך מלחמה: "כי תצור  אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתופשה, לא תשחית את עצה...כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה..."  (דברים כ', י"ט), ולפי זה, עץ שאינו נותן פירות (עץ סרק), יהיה מותר לעוקרו אף שלא לצורך (רמב"ם הל' מלכים ו', ט'). אולם חז"ל והפוסקים הנחו אותנו שמצד המידה הטובה, אין לפגוע בחינם בשום דבר נברא, ולכן הרחיבו את איסור בל תשחית לגבי כל דבר שיש בו תועלת, כגון: השובר כלים, או קורע בגדים, או הורס בניין, או סותם מעיין שלא לצורך (רמב"ם מלכים ו', י' ועוד). הטעם לאיסור, ברור. אדם צריך להתייחס אל העולם כולו בכבוד ובאהבה, כפי שכתב בעל ספר החינוך ( תקכ"ט): "דרך חסידים ואנשי מעשה, לאהוב את השלום ולשמוח בטוב הבריות, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בחינם. ויהיה להם צר על כל אובדן והשחתה שיראו. ואם יוכל להציל דבר מהשחתה, יצילוהו. ולא כן הרשעים, שהם אחיהם של המזיקים, ששמחים בהשחתת העולם". כמובן, ישנם מצבים שההשחתה נעשית לצורך ולסיבה חשובה ואז היא מותרת, למשל: המנהג שהחתן שובר כוס מתחת לחופה כדי להזכיר את הצער על חורבן המקדש, וכן האבלים שקורעים על המת כדי לבטא את גודל השבר והאבדה. אולם דווקא מתוך ההיתרים המוגבלים הללו, נוכל ללמוד כי בכל מצב אחר, אין שום רשות סתם להשחית או לקלקל מתוך מצב של כעס, זלזול או אדישות. בדברי חכמים, ניתן למצוא אזהרות רבות הבאות להרחיק את האדם מהשחתה, אולם נדמה כי חינוך למידות טובות, לשכל ישר, לרגישות ולהקפדה על חוקים שונים – יכול לעצב אישיות של אדם החי בצורה ערכית, מאוזנת ומכבדת את הטבע שסביבו. מתוך הכרת הטובה לאל על מתנות הטבע המופלאות, קבעו חכמים ברכות ביחס לכל סוגי תופעות הטבע - לגשם, לברק, לכוכב נופל, לפריחת העצים הראשונה: "שלא חיסר בעולמו כלום וברא בה בריות טובות ואילנות נאות להנות בהם בני אדם". הרמב"ם אומר כי התבוננות בטבע מביאה את האדם לאהוב את הבורא (משנה תורה, יסודי התורה ב, ב): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול". על פי זה ברור, שהיחס הראוי לטבע הסובב אותנו, צריך לכלול הן את היכולת להתבונן, להתחבר, להעריך ולהוקיר את הקיים, והן את המודעות והאחריות שלא להשחית. נדמה כי בדורנו, החי בחברת שפע על כל היבטיה, ומתאפיין בתהליכים שונים של התנתקות מהטבע ובתרבות של "השתמש וזרוק", יש חשיבות-על לפתח את המודעות וההקפדה המעשית בתחום זה. בסופו של דבר, ההתייחסות לפרח מוגן בשדה, לאוכל שנותר במגש, לריהוט או לציוד ציבורי וכד' – איננה עניין טכני אלא בסיס ענק של "דרך ארץ" שקדמה לתורה.

                                             (מבוסס על הספר "פניני הלכה", הרב מלמד, חלק ד')