הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצה
1. לפתח בקרב המשתתפים מודעות לצורך לזהות את המרכיבים הטעונים שיפור בחיינו, כבסיס לתהליכי שינוי וצמיחה.
2. לברר את משמעותו של השופר כאמצעי מעורר בתהליך של שינוי ושיפור, שהם יסוד התשובה.
3. לעודד את התלמידים לקבל על עצמם נקודות לשיפור.
אוכלוסיית היעד: חט"ב - חט"ע
משך ההפעלה: 45 דקות
הערה: בגיליון שלפניכם מובאים קטעים נוספים המשלימים את הרעיון של הפעלה זו.
מומלץ לעשות בהם שימוש ביחידות זמן נוספות להעמקה ולהרחבה.
עזרים:
שלב א'- קבוצתי
המנחה יחלק את המשתתפים לשתי קבוצות. לפני כל קבוצה יציב קופסה ובה 10 חפצים, ובמרחק 3-2 מטרים ממנה קופסה נוספת, ריקה. על כל קבוצה להעביר את הפריטים הנמצאים בקופסה א' לקופסא ב', לפי ההוראות הבאות:
1. כל חפץ חייב לעבור בין כל המשתתפים.
2. חפץ שנפל – נפסל.
3. אין להעביר במסירה אחת יותר מחפץ אחד בו זמנית.
· כדי להקשות, ניתן להוסיף כלל: יש למסור את החפצים בדילוג של אדם אחד בכל פעם.
הקבוצה המנצחת תהיה זו שתבצע את המשימה מהר יותר, ובמספר מינימלי של נפילות
חפצים.
שאלות לדיון בקבוצה:
הקבוצות תבצענה עוד שני סבבים של התרגיל, תוך הגדרת השיפור בכל סבב.
המנחה יחלק לכל קבוצה כרטיס משימה קבוצתית. המשתתפים יעיינו בו ויענו על השאלות המצורפות.
שלב ב' - במליאה
דיווח הקבוצות.
שאלות לדיון:
לסיום, המנחה יבקש ממספר מתנדבים לשתף את חבריהם בהחלטה אישית לשיפור שקיבלו על עצמם ולספר על התהליך שעברו (קשיים, הצלחות, התלבטויות והתמודדויות).
סיכום: יסוד תהליך התשובה מבוסס על מודעות והחלטה אישית לשיפור בדברים "גדולים" ו"קטנים" כאחד. רעיון זה טמון בשופר, שמטרתו לעורר אותנו לתהליך של שיפור.
קראו את הסיפור שלפניכם וענו על השאלות הבאות:
חוטב עצים אחד ביקש להצטרף למנסרה. הוא הוזמן להדגים את כושרו בפני מנהל העבודה. מנהל העבודה היה המום לנוכח המהירות העצומה בה עבד החוטב, בלי להתעייף, והוא קיבל אותו לעבודה עוד באותו היום. תפוקתו של חוטב העצים הייתה פי ארבעה מתפוקתו של עובד אחר, והוא עבד במרץ ללא גבולות. במהלך הימים הבאים המשיך החוטב בעבודתו הקשה, אך תפוקתו פחתה והלכה מיום ליום. אחרי שבוע ירדה תפוקתו של חוטב העצים מתחת לממוצע, למרות שהוא המשיך לעבוד במרץ רב, ללא הפסקה. ניגש מנהל העבודה אל חוטב העצים ושאלו: "אולי תוכל להסביר לי מה פשר הירידה המהירה בתפוקה שלך, למרות שאתה ממשיך לעבוד כרגיל?"
"אני עובד כל כך קשה וללא הפסקה", ענה חוטב העצים, "כך שאין לי זמן להשחיז את הגרזן".
שאלות לדיון :
התכוננו להציג במליאה את עיקרי הדברים שעלו בדיון.
מחקר שהזמין משרד התחבורה האמריקני, שם לו למטרה לבדוק כיצד ניתן לצמצם את מספר תאונות הדרכים שבהן מעורבים הולכי רגל. החוקרים בחרו מספר צמתים "בעייתיים" כדגם מייצג. בקרבת כל צומת ישבו חוקרים וצפו על הצומת. בצומת "שתלו" חוקר אשר התנהג כעובר אורח. בשלב הראשון של המחקר, ספרו החוקרים במשך מספר שבועות את מספר הולכי הרגל החוצים את מעבר החציה באור אדום בכל יום. בשלב השני, נהג החוקר ה"שתול" לעמוד עם שאר האזרחים ולהמתין לאור ירוק. ברגע שלא נראו מכוניות באופק, החל ה"שתול" לחצות את מעבר החציה באור אדום. החוקרים גילו כי בכל פעם שהחוקר ה"שתול" החל לחצות באור אדום, חצו אחריו חלק מהממתינים, אף הם באור אדום! לאחר מספר שבועות נערך סיכום ביניים למחקר. התברר שבכל פעם שמישהו מהמדרכה החל לחצות באור אדום (ה"שתול" או סתם אזרח חסר סבלנות), מספר האחרים החוצים באור אדום – מכפיל את עצמו! במילים אחרות – עשרות אנשים ביום, שהגיעו לאותם מעברי חציה במטרה לחצות באור ירוק, תוך שמירת החוק (ושמירת חייהם), נגררו וחצו באדום. "לחץ חברתי" גרם להם לוותר על עקרונותיהם. השלב השלישי במחקר היה המרתק ביותר, ובו החוקרים הציבו לסירוגין שני חוקרים "שתולים" שונים. הראשון, בחור בשנות העשרים, בעל שערות ארוכות, עגיל באוזן ומכנסי ג'ינס קרועים, "זרוק" אמיתי. השני, מבוגר בשנות הארבעים, לבש חליפה מהודרת, עניבה מסודרת ונעל זוג נעליים יקרות. איש עסקים מצליח. בכל יום החליפו החוקרים בין ה"שתולים". פעם ה"זרוק" חצה באדום ופעם "איש העסקים". התברר כי מספר עוברי האורח שחצו באור אדום בעקבות איש העסקים, היה גדול פי חמישה ממספר החוצים בעקבות ה"זרוק". הוכח כי עקרונות יסוד, כגון שמירה על החוק או זהירות בדרכים, נעלמים בבת אחת ברגע שנפגשת עם גורם משפיע אחר. "מישהו אחר מתנהג כך..." הוא לעתים קרובות תירוץ טוב גם להתנהגותך שלך. מתברר ש"הלחץ החברתי" הסמוי נוצר גם על ידי אדם זר ברחוב, ולאו דווקא בתוך חברה מגובשת. מעניין היה לבדוק, באילו תחומים נוספים אנו פועלים אחרת מאמונותינו ומערכינו, רק בגלל הלחץ החברתי...
(מעובד מתוך אתר "כיפה")
שאלות לדיון:
למנחה: דוגמאות ללחץ חברתי חיובי (שאלה מס' 1): התנדבות, התנהגות מנומסת, משמעת,
לימוד תורה.
במורד רחוב שכונתי, נסע מנהל קצת מהר מדי ביגואר החדשה שלו. הוא הביט סביב לוודא שאין ילדים המזנקים להם מבין מכוניות חונות, והאט כשחשב שהוא רואה משהו. במהלך הנסיעה לא נראה אף ילד החוצה את הכביש. לפתע, בהפתעה גמורה, התעופפה לבנה לעבר מכוניתו והתנפצה אל תוך הדלת הצדדית של היגואר. המנהל המבוהל לחץ על הבלמים וסובב את היגואר אחורה. הוא קפץ החוצה מן המכונית, תפס בכוח ילד, דחף אותו כנגד מכונית חונה, וצעק עליו: "מי אתה ומה זה צריך היה להיות? מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" בכעס הולך וגובר הוא המשיך: "זו מכונית חדשה, והלבנה הזו שזרקת עומדת לעלות לי הרבה כסף. מדוע עשית זאת?"
"בבקשה, אדוני, בבקשה. אני מצטער, לא ידעתי מה לעשות", התחנן הצעיר. זרקתי את הלבנה כיוון שאף אחד אחר לא עצר"... דמעות זלגו על לחייו של הילד כשהצביע על בחור ששכב על הכביש. "זה אחי", הוא אמר. "הוא התגלגל מהמדרכה ונפל מכיסא הגלגלים שלו, ואני לא יכול להרים אותו". ביבבה, ביקש הילד מהמנהל: "האם תוכל בבקשה לעזור לי להחזיר אותו לתוך כיסא הגלגלים? הוא נפגע והוא כבד מדי עבורי".
הנהג זע ללא מילים, מנסה לבלוע את הגוש הגדל במהירות בגרונו. הוא הרים את הבחור הצעיר והניחו בתוך כיסא הגלגלים, הוציא את הממחטה שלו וניגב לבחור את השריטה והחתך, מוודא שהכול יהיה בסדר. "תודה ושהאל יברך אותך", אמר לו הילד אסיר התודה. אחר כך הביט המנהל על הילד הקטן הדוחף את אחיו לאורך המדרכה לעבר ביתם. הייתה זו הליכה ארוכה בחזרה ליגואר שלו... הליכה ארוכה, איטית. הוא מעולם לא תיקן את הדלת הצדדית, הוא השאיר את הפגיעה כדי להזכיר לעצמו לא לעבור יותר דרך החיים כה מהר, עד שמישהו ייאלץ לזרוק עליו משהו כדי ללכוד את תשומת לבו... אלוהים לוחש בנשמתנו ומדבר איתנו. פעמים רבות, כאשר אין לנו זמן להקשיב, הוא חייב לזרוק עלינו לבנה, רק כדי להעיר אותנו... זו הבחירה של כולנו: להקשיב ללחישה - או להמתין ללבנה.
(מתוך אתר האינטרנט "רק טוב")
שאלות לדיון:
פולינה נפצעה קשה ברגלה בפיגוע. רופא מומחה שטיפל בה בתל אביב הודיע לה כי רגלה לא תוכל לעולם לחזור למצב הקודם שלה. היא קיבלה את הידיעה בלב כבד. חבר המשפחה החליט להירתם לעזרתה ולקחת אותה להתייעצות נוספת... וכך הוא מתאר את הנסיעה:
היינו בדרכנו מתל אביב לירושלים, לפגישה עם המנתח הפלסטי המפורסם ביותר בישראל, שהסכים להעניק לפולינה חוות דעת שנייה, בו ביום וללא תשלום עקב היותי תושב ירושלים, אינני כל כך מתמצא בכבישי תל אביב מה שגרם לנו די מהר למצוא את עצמנו תקועים בפקק, פגוש אל פגוש, לקראת צומת ענק וללא כל מושג לאיזה כיוון לנסוע. פתחתי את החלון ושאלתי את נהג המכונית הרנו הלבנה שלשמאלי: איך יוצאים לנתיבי איילון?
"תפנה שמאלה ברמזור הזה, אני אתן לך להיכנס לנתיב שלי, ברמזור הבא תפנה ימינה ואחר כך שוב ימינה", כך הסביר לי. בינתיים, המכונית שמאחורי, סובארו בצבע ארגמן, צפרה כדי להזכיר לי שהתנועה זזה. אבל אני עוד לא קיבלתי את כל הוראות הנסיעה. עד שהתקדמתי הלאה, אל הנתיב השמאלי, בעקבות הרנו, הרמזור הפך שוב לאדום. הסובארו שגרמנו לו לפספס את הרמזור היה עתה מצד ימין שלנו. נהג הסובארו התקרב ופנה היישר אל תוך חלון מושב הנוסעים בו ישבה פולינה. הרמתי את ידיי למעלה, במחווה נואשת, להסביר לו שלא ידעתי באיזו דרך לנסוע. הנהג, אדם ששערו מאפיר, המשיך לקלל אותנו ולנבל את פיו... פולינה ישבה מאחור בגרון חנוק והתבוננה בו בשתיקה. חשבתי בליבי: "אילו ידע האיש על מי הוא מוציא את כעסו... בטח היה נאלם דום!" בדיוק באותו רגע נשמעה נקישה על החלון. נהג הרנו, גבר בגיל העמידה, יצא ממכוניתו כדי לתת לנו הוראות מדויקות יותר. חשבתי בלבי: "אילו היה יודע שבטוב לבו הוא עזר לאחת מפצועות הפיגועים, הוא היה מרגיש סיפוק רב יותר". ואז התחלף הרמזור לירוק וכל אחד מאיתנו נסע לדרכו.
(מעובד מתוך: "ידיעות אחרונות" תשס"ב)
שאלות לדיון:
1. אילו הייתם תקועים בפקק, ממהרים מאוד, ממתינים זמן רב לחילוף הרמזור, ולפתע מישהו מלפניכם היה "תוקע אתכם". אתם עוקפים אותו, פותחים את החלון ולא יכול שלא לומר לו... – מה אנשים במצב זה עשויים לומר? מהי החוויה והדפוס ההתנהגותי שעשויים להשתלט עלינו? האם הם מוכרים גם לכם, מסיטואציות אחרות?
2. כיצד אתם הייתם נוהגים בסיטואציה כזו?
3. מה ניתן לקחת מן הסיפור על כוחה של מילה ביחסי אנוש?
4. ישנה תפיסה רווחת, שמותר ולגיטימי לפזר מילים "איך שבא לי" – מה דעתכם על כך? האם תופעה זו קיימת גם אצלכם? כיצד ניתן לצמצם את התופעה ?
5. מה תוכלו לקחת ממצוות השופר כדי להשתפר בהתייחסותכם למילים ולדיבור?
כפרי אחד הגיע לעיר הגדולה, ובעודו מתהלך ברחובותיה שמע פתאום קול חצוצרה. כאשר התעניין במקור הקול, נאמר לו שכאשר פורצת דליקה, תוקעים בחצוצרה והדליקה נכבית. הכפרי התם לא הבין שקולות החצוצרה מזעיקים את מכבי האש, על מנת שיכבו את האש. כשחזר לכפרו, הסביר לכל חבריו את השיטה החדשה לכיבוי שריפות שלמד. קנה חצוצרה וכאשר יום אחד פרצה דליקה התחיל לתקוע בה. כמובן ששום דבר לא קרה. האיש חשב שאיננו תוקע מספיק חזק. לפיכך תקע בכל כוחו, ולא קרה כלום. בינתיים עברה האש מבית לבית וכמעט כל הכפר נשרף.
החצוצרה שבסיפור היא משל לשופר שקולו נשמע בימים הנוראים. מצוות השופר היא כלי ואמצעי כדי לחנך אותנו, ליצור אצלנו מודעות ולגרום לנו להשתפר ולהתייחס אחרת אל המציאות. הימים הנוראים מאופיינים בתפילות, סליחות, הלכות ומנהגים, וחשוב להבהיר כי כל אלו הם בבחינת "מעטפת" ומעין "טריגרים" כדי לגרום לנו להשתפר, לזוז ממקומנו הרגיל, ולהצטרף אל תהליך התשובה הגדול.
מצוות השופר היא עיקרו של יום הדין. רעיונות שונים גנוזים במצווה שהתורה עצמה לא נימקה את עניינה. הרמב"ם (1204-1135) כתב: " אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם...", היינו שעניין השופר לעורר, ליצור מודעות.
הרב יוסף קרליבך (1942-1883) מצביע על הקביעה ההלכתית "שכל הקולות כשרים בשופר" כיסוד להבנת תפקיד השופר: אנחנו רוצים לשמוע את הקול הטבעי - לא המלאכותי, המזויף, אלא את הפשוט, הישר, האמיתי, ואפילו שישמע "מחוספס" ולא מושלם מבחינה מוזיקלית.
הרב קוק (1935-1865) מזהה שלושה סוגי שופרות המדורגים בסדר יורד על פי רמת כשרותם ההלכתית. השופר המהודר, של איל, שבו יש להשתמש מלכתחילה. אם אין, מותר לתקוע גם בשופר העשוי מקרן של בעל חיים כשר אחר. על שני סוגי שופרות אלו מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר". אולם קיים עוד שופר, שלישי, שבו נעשה שימוש אך ורק כאשר אין בנמצא שופר של בעל חיים כשר. זהו שופר העשוי מקרן של בהמה טמאה. בלית ברירה ובדיעבד שבדיעבד, יוצאים ידי חובה גם בתקיעה בשופר שכזה, אולם אין לברך עליה. שלושת סוגי השופרות רומזים על שלושה תרחישים אפשריים של קיבוץ גלויות. תפילתנו היא שקיבוץ הגלויות יתממש דווקא על ידי השופר הגדול ולא על ידי שופר אחר, אך בדיעבד אנו מודעים לכך שלעתים ריבונו של עולם מקדם תהליכים אלוקיים גם בסוג השופר השלישי. את הדברים הנ"ל כתב הרב קוק בראש השנה תרצ"ד, זמן קצר אחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. יהי רצון שנזכה "לשמוע קול שופר" באמת, ושזה יהיה דווקא קולו של "השופר הגדול".
שיתוף
הדפסה
ייצוא