התמודדות עם אסונות

יוסל רקובר בשיח עם קונו

באחת החורבות של גטו וראשה, בין ערמות אבנים ועצמות אדם, נמצאה,

חבויה בתוך בקבוק קטן של בנזין, הצוואה דלהלן, כתובה בידי יהודי בשם

יוסל ראקובר בשעות האחרונות לחייו בגטו וארשה העולה בלהבות.

 

וארשה 28 באפריל 1943. אני, יוסל בן יוסל ראקובר מטארנופול, מחסידיו של הרבי מגור, חוטר מגזע קדושים וצדיקים גדולים ממשפחות ראקובר ומייזלס, כותב את השורות הללו שעה שגיטו וארשה עומד בלהבות והבית, שבו אני נמצא עכשיו, הוא אחד האחרונים שהאש עדין לא אחזה בהם. זה מספר שעות שאש התותחים מופנית נגדנו, והקירות סביבי נאכלים ומתפוררים על ידי האש המאיימת. לא יארך הרבה זמן וגם הבית הזה, בו אני נמצא ייהפך, כמו כל הבתים שלנו בגיטו, לקבר עבור מגיניו ודריו. על פי קרני השמש האדומות במיוחד, חדות השיפודים, החודרות בעד האשנב הקטן והסתום למחצה של חדרי, בעדו ירינו במשך ימים ולילות אל השונא, מבחין אני כי ערב עתה, דמדומי שקיעה. השמש ודאי אינה יודעת ולא כלום. עד כמה לא אצטער ששוב לא אראנה.

- - -

אני מת תוך שלווה, אך לא תוך סיפוק;

מוכה, אך לא מיואש;

כמאמין, אך לא כמתחנן;

כמאוהב באלוקים, אך לא כאומר-אמן עיוור שלו.

הלכתי אחריו גם כי הרחיקני מעמו;

קיימתי מצוותיו גם כי יסרני על כך;

אהבתיו, הייתי ונשארתי מאוהב בו גם כי דכאני עד עפר, עינני עד מוות שמני ללעג ולקלס.

הרבי שלי היה חוזר ומספר לי תמיד על יהודי שנמלט עם אשתו וילדו מן האינקויזיציה הספרדית, ובספינה קטנה על פני ים גועש הגיע לאי סלעים אחד. בא הברק והרג את אשתו. באה סערה והטילה את ילדו לים. לבדו וערירי כאבן, עירום ויחף מוכה סער ונפחד מהרעמים והברקים, בשיער מפורע וידיים לאלוקים שלוחות, המשיך היהודי לילך בדרכו על אי הסלעים השומם ופנה לאלוקים כה לאמור:

"רבון העולמים, נמלטתי לכאן כדי שאוכל לעובדך באין מפריע, לקיים את מצוותיך ולקדש את שמך; אך הרבה אתה עושה שאעזוב גם את דתי. ברם, אם עולה על ליבך כי יעלה בידך, בניסיונותיך אלה, להסיט אותי מן הדרך הישר, מודיע אני לך, אלוקי ואלוקי אבותי, כי לא יעלה בידך כלל וכלל. יכול אתה לדכאני, יכול אתה לקחת מעמי את היקר לי והטוב ביותר בעולם, יכול אתה לייסרני עד מוות - אני תמיד אאמין בך. תדע נאמנה שעל כורחם של יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה. ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי!"

ואלה הם גם דברי האחרונים אליך, אלוקי החרון שלי; לא יעזור לך מאומה! הכל עשית כדי שאתבדה בך, כדי שלא אאמין בך, אולם מת אני כפי שחייתי, תוך אמונה סלעית בך.

שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד.

בידך אפקיד רוחי.

(צוואה זו אינה צוואה אוטנטית, אלא יצירה ספרותית של צבי קוליץ, מבואנס איירס, שכתב אותה ביידיש בשנת 1946, אחרי השואה)

 

שלב א - עבודה בזוגות:

1.  

הציעו הסברים לדברים של יוסל'ה – מה הסיבה, שהוא אומר כל אחד מהדברים הבאים:	אם את במקומו, מה היית אומרת?
אני מת תוך שלווה
אך לא תוך סיפוק
מוכה
אך לא מיואש
מאמין
אך לא מתחנן
כמאוהב באלוקים
אך לא כאומר-אמן עיוור שלו.
הלכתי אחריו גם כי הרחיקני מעמו;
קיימתי מצוותיו גם כי יסרני על כך;
נשארתי מאוהב בו גם כי דכאני... עד מוות

 

שלב ב

2. הזכרי בתקופה שארועים קשים הטרידו את אמונתך. רשמי את הפעולות שעשית כדי להתחזק באמונה.

 

 

3. במבט מהיום, כיצד בסופו של דבר, התגברת על הקשיים?

 

 

שלב ג

4. איך אפשר להאמין כשיש צרות?

 

מכתב אמיתי מנערה שמוטרדת בצדק, בשאלה זו

יוסל'ה רקובר מביא בשאלה זו סיפור ששמע מרבו

אני בכיתה י´ ויש לי שאלה. איך אני אמורה להאמין בה´ שכל כך הרבה דברים רעים קורים לי? איך אני אמורה לקום כל בוקר ולהודות לה´ כשיש לי אחות עיוורת עם תסמונת קשה, איך אני אמורה להודות לה´ ולשבח אותו כשהמצב הכלכלי שלנו גם קשה ותמיד למשפחה שלנו יש קשיים אף פעם לא היה לנו שקט תמיד בא עוד ניסיון ולפעמים זה נמאס למה כל זה קורה דווקא לי בגלל שחטאתי או משהו כזה???? אני באמת רוצה להאמין אבל כל פעם שאני מתקדמת באמונה שלי עוד ניסיון בא ומערער לי את האמונה מחדש... מה לעשות??? אשמח לתשובה תודה מראש רותי. (מתוך שאל את הרב, אתר כיפה)

"רבון העולמים, נמלטתי לכאן כדי שאוכל לעובדך באין מפריע, לקיים את מצוותיך ולקדש את שמך; אך הרבה אתה עושה שאעזוב גם את דתי. ברם, אם עולה על ליבך כי יעלה בידך, בניסיונותיך אלה, להסיט אותי מן הדרך הישר, מודיע אני לך, אלוקי ואלוקי אבותי, כי לא יעלה בידך כלל וכלל. יכול אתה לדכאני, יכול אתה לקחת מעמי את היקר לי והטוב ביותר בעולם, יכול אתה לייסרני עד מוות - אני תמיד אאמין בך. תדע נאמנה שעל כורחם של יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה. ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי!"

 

5. גם הנערה וגם הניצול נשמעים כועסים על הקב"ה. האם יש חוצפה בדבריהם?

 

 

6. איזו תשובה תניח את דעתה של הנערה? האם גם הניצול מבקש תשובה כזאת?

 

 

שלב ד

7. כיצד יוסל'ה רקובר פוגש את ד' בתוך הגיטו העולה באש?

 

 

8. כיצד הנמלט-מהאינקויזיציה פוגש את ד' בתפילתו אליו?

 

 

9. כיצד הנערה שמשפחתה יודעת קשיים רבים, פוגשת את ד'?

 

 

10. כיצד אפשר לפגוש את ד' בתוך צרות וייסורים?

 

 

הסיפור המקורי המצוטט בסוף המכתב, מופיע בספר שבט יהודה לר' שלמה ז' וירגא וז"ל:
שמעתי מפי זקנים יוצאי ספרד, כי אניה אחת באה בה מכת הדבר ובעל האניה השליכם אל היבשה מקום שאין ישוב ושם מתו רובם ברעב וקצתם נתאמצו ללכת ברגלם עד ימצאו ישוב, ויהודי אחד בתוכם הוא ואשתו ושני בניו התאמצו ללכת, והאשה מאשר לא נסתה כף רגלה נתעלפה ומתה, והאיש היה נושא הבנים ונתעלף גם הוא ושני בניו מחמת הרעב, וכי הקיץ מן העלוף מצא שני בניו מתים, ומרוב הדאגה קם על רגליו ואמר "רבון העולמים הרבה אתה עושה שאעזוב דתי, תדע נאמנה שעל כרחם יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי", ואסף מן העפר ומן העשבים וכסה את הנערים והלך לבקש ישוב.

 

 

דרשות מגטו ורשה \ הרב קלונימוס שפירא

 

ועתה נדרס ונרמס, עד שאינו מרגיש אם איש ישראל הוא אם אדם הוא או בהמה

"עוד אפשר כי הפסוק אומר: "ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בא"מ" [בארץ מצרים], שישנם בחי' [בחינת] אובדים ובחי' [בחינת] נדחים, נידח הוא שרק נידח ממקומו למקום רחוק אבל ניכר ונראה הוא, משא"כ [מה שאין כן] אובד הוא שנאבד לא נראה ולא ניכר, כי כשהצרות מתרבות עתה כל-כך וגם פשוט מספרים [גוזרים ומשחיתים את הזקן] זקני ישראל שע"יז [שעל ידי זה] בחיצוניותם אינם ניכרים, ומרוב הרדיפות והייסורים הקשים מנשוא שא"א [שאי-אפשר] לשער, גם בפנימיותם אינם ניכרים עד שגם האיש בעצמו אובד א"ע [את עצמו] [ער פערלירט זיך] וא"ע [ואת עצמו] אינו מכיר, איך הרגיש עצמו לפני שנה בשבת גם בחול קודם התפילה ובשעת התפילה וכדומה ועתה נדרס ונרמס, עד שאינו מרגיש אם איש ישראל הוא אם אדם הוא או בהמה שאין לה שום מציאות להרגיש,

והוא בחי' [בחינת] אובד "ובאו האבדים…" אבל הגמרא אומרת (קידושין דף ב) בעל אבדה מחזר אחר אבדתו, כי כשנאבדה האבדה…מחזר בעל האבדה אחריה למצאה להגביהה ולהביאה אליו, והלא הקב"ה הוא בעל האבדה שלנו, לכן ברך יצחק את יעקב אבינו, יתן, ולא רק בשעה שאיש הישראלי נראה וניכר, [אלא] גם על האובדים…ויחזור ויתן. בעל האבדה יחזור עלינו למצוא אותנו וליתן לנו כ"ט [כל טוב] ולהשיבנו אליו ית' [יתברך] ולגאלנו גאולה ופדות גופנו ונפשנו ברחמים רבים וישועות טובות." ת"ש אש קודש תולדות יא (קלונימוס קלמיש שפירא, ספר אש קודש,וועד חסידי פיאסצנה, ירושלים 1960)

 

 

בוכה ומילל עמו כביכול יחד

ולכאורה יש לשאול איך נתגלה הנבואה למש"ר [למשה רבינו] הא להשראת הנבואה צריכים שמחה, ומש"ר חוץ מצרותיו שביקש פרעה להרגו היה מיצר מאוד בצער ישראל, כי רואים שכ"כ [שכל כך] הי' [היה] מיצר בצרתם של ישראל עד שאמר ואם אין מחני נא. אבל ע"ז [על זה] נראה לו ד' בפעם הא' בסנה ופרש"י משום עמו אנכי בצרה, מפני כשהוא ית' [יתברך] עוז וחדוה במקומו אז יכולה הנבואה להתגלות על הנביא רק כשהוא בשמחה, משא"כ [מה שאין כן] כשכביכול גם הוא עמהם בצרה וצער גם על הנביא נתגלה אף כשהי' בצער עליהם. ובגמרא חגיגה (דף ה' ע"ב) איתא דבבתי בראי [היכלות חיצוניים] עוז וחדוה במקומו, ובבתי גואי [היכלות פנימיים] מצטער ובוכה כביכול בצרות ישראל, לכן יש שבשעת ההסתר כלומר שהוא ית' מסתתר בבתי גואי איש הישראלי מתיחד עמו שם כ"א [כל אחד] לפי מצבו ושם מתגלה לו תורה ועבודה וכבר דברנו איך תורה שבע"פ נתגלה בגלות, וזוה"ק [וזוהר הקדוש] בצרה יתירה לרשב"י ור"א בנו מפני פחד המלכות אז.

ויש שהאיש בעצמו תמה על עצמו הלא נשבר אני, הלא כמעט תמיד אני במצב של בכי' וגם בוכה כפעם בפעם, ואיך יכול אני ללמוד תורה, ובמה אני מתחזק לחדש תורה וחסידות, ויש לפעמים שיך לבו לאמור, האין זאת רק אבירת הלב בקרבי שיכול אני להתחזק וללמוד בצרותי וצרות ישראל המרובים כ"כ ושוב ישיב לעצמו הלא נשבר אני ומה רבו בכיותי וכל חיי נכאה וכהה, נבוך הוא אותו האיש על עצמו אבל כנ"ל הוא ית' נמצא בבתי גואי ובוכה, ומי שדוחק ומתקרב אליו בתורה, אז בוכה הוא שם עם הקב"ה וגם לומד תורה עמו, וזהו החילוק, הבכיות והצער שהאדם מצטער בעצמו לבדו על צרותיו יש שנשבר ונופל מהם עד שאינו יכול לעשות מאומה, והבכיות שבוכה עם הקב"ה יחד, מחזיקים אותו, בוכה ומתחזק נשבר ומתאמץ ללמוד ולעבוד, קשה הוא רק להתרומם פעם הראשונה והשני' מן הצרות, אבל כשמתאמץ ומושיט את ראשו ונוגע בתורה ובעבודה, אז נכנס הוא אל הבתי גואי ששם הקב"ה, ושם בוכה ומילל עמו כביכול יחד, אף מתחזק לומד תורה ועובד עבודתו ית'.  תש"ב אש קדש פרשת החודש קעח – ט (קלונימוס קלמיש שפירא, ספר אש קודש,וועד חסידי פיאסצנה, ירושלים 1960)

 

 

ילדים תמימים נשחטים ואין העולם נהפך למים רק עומד על עומדו

כל איש ישראלי מאמין שאין עוד מלבדו, כמ"ש הפירוש בספ"ק (של"ה הק' ועוד) שלא בלבד שאין אלקים זולתו, רק שאין מציאות בעולם בכלל זולתו וכל העולם ומלואו הארת אלקות היא, לכן צריכים לתפוס כל דבר בעולם לא כדבר לעצמו רק כהארתו ית', גם הבנים ילדי ישראל אין לתפוס כדבר לעצמו, הבנים שלנו רק שהם בריאה והתחדשות, והתגלות אלקות, עם נצחיות ישראל...

לכן גם כל המעשים שהאיש ישראלי עושה ומדבר, פנימיות נפשו לד' עושה ומדברת, כי נפשו יודעת שאין עוד מלבדו והכל אלקות ועושה ומדברת הכל לו ית', רק שגופניות האדם כמו שמסתרת כל קדושת נפשו ותשוקתה לד' כן גם זאת מסתרת, שדומה להאדם שעושה ומדבר רק דברים וצרכים גופניים, גם הבקשות שאיש ישראל מבקש טובה מחבירו, נפשו בקרבו יודעת שרק ביד ד' להיטיב לה, ואיש הזה אשר מבקשת ממנו רק שליח ממנו ית' הוא, לכן להאדם נדמה שמן האיש הזה מבקש הטובה, אבל נפשו אשר בקרבו ממנו ית' מבקשת, שהוא הכל יכול והוא ית' אב הרחמן שהוא ירחם ויושיענו, וכששומעים את קול צעקת הענויים של הגדולים והקטנים שצועקים לאמור ראטע"וועט, ראטע"וועט [הצילו, הצילו] יודעים שזהו צעקת נפשם וצעקת נפש כולנו לד' אב הרחמן ראטעווע ראטעווע כל עוד רוח חיים בקרבנו.

ובאמת פלא הוא איך העולם עומד אחר כ"כ הרבה צעקות כאלו, בעשרה הרוגי מלכות נאמר שצעקו המלאכים זו תורה וזו שכרה ענתה ב"ק משמים אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, ועתה ילדים תמימים מלאכים טהורים אף גדולים קדושי ישראל, הנהרגים ונשחטים רק בשביל שהם ישראל, שהם יותר גדולים מן מלאכים, ממלאים את כל חלל העולם צעקות אלו, ואין העולם נהפך למים רק עומד על עומדו כאילו לא נגע לו הדבר ח"ו.

איתא בגמרא (ברכות ל"ב) מיום שחרב ביהמ"ק נפסקה חומת ברזל וכו' ולמה של ברזל דוקא, משום שכח לתפילות ישראל להרוס חומות, לכן הוצרכו לחומת ברזל, אבל בעד צעקות כאלו איך חומה גם של ברזל יכולה להתקיים, אין להבין, והלא בטח לא אנו יחידים בתפלתנו כי בטח גם אבותינו האבות ואמהות כל הנביאים ונביאות הצדיקים והצדקניות אינם נוחים ולא שוקטים בצרותינו, בטח הם רועשים ומרעישים את כל הג"ע והיכלי קודש בגודל צרותינו, בטח אין הם מתנחמים שבין כך ובין כך הכלל ישראל ישאר, כי גם בשביל איש אחד מישראל שהוא בסכנה ח"ו מחויבים לחלל שבת כדי להצילו, והלא נשמות הצדיקים כשהם בעוה"ז התפללו לא בלבד בעד הכלל רק גם בעד כל איש ישראל הפרטי, ובטח גם עתה הם מרעישים בעד כל איש ישראלי, טובתי בל עליך לקדושים אשר בארץ המה. אש קדש חקת קפה – ו – ז (קלונימוס קלמיש שפירא, ספר אש קודש,וועד חסידי פיאסצנה, ירושלים 1960)

 

שהם הרוגים כביכול למענו ולמען קידוש שמו ית'

נבואה א"א [אי אפשר] בעצבות והגמרא אומרת וכן לדבר הלכה, שגם לדבר הלכה צריכים שמחה, לא לסתם הלכה בלבד רק אפילו לדרוש דרוש מן הצרות א"א בשעת שבירת הלב ודכאות הרוח, ויש לפעמים שא"א גם להכריח א"ע [את עצמו] לאמור ולדרוש מה מגודל השברון והנפילה ר"ל, ובמה אפשר לחזק עצמו עכ"פ מעט כל עוד לא באה הישועה, ובמה אפשר להקים עכ"פ מעט את הרוח בשעת שבירה ורציצה כזו, ראשית כל בתפילה ובבטחון שד' אב הרחמן א"א שישליך כ"כ את בניו מעל פניו, וא"א שח"ו יעזבנו בכ"כ [בכל כך] סכנה שמסוכנים אנו למען שמו ית', ובטח ירחם תיכף ומיד וכהרף עין יושיענו אבל במה נתחזק על הקדושים שכבר נהרגו ר"ל, הקרובים והידידים וסתם ישראל אשר כמה מהם נוגעים לנו כנפשנו, ובמה נקומם עצמנו מעט עכ"פ משמועות האיומות הישנות והחדשות, המפרקות את עצמותינו והממסות את לבבנו, בזה שאין אנו לבדנו בצרותינו רק גם הוא ית' כביכול סובל עמנו עמו אנכי בצרה, ולא זו בלבד אלא ישנן צרות שאנו סובלים בעד עצמנו, על חטאינו או יסורים של אהבה כדי למרק ולטהר אותנו, והוא ית' רק עמנו סובל, וישנן צרות שאנו רק עמו כביכול סובלים צרות של קידוש השם, אבינו מלכנו עשה למען הרוגים על שם קדשך, שהם הרוגים כביכול למענו ולמען קידוש שמו ית', הושענא סובלת סבלך שישראל גם סובל את סבלו, ועיקר היסורים הם למענו ובשבילו ית' וביסורים כאלו אנו יותר גדולים ויותר מתרוממים, ממילא יותר יכולים מעט להתחזק, הושענא לומד יראתך, מרוטת לחי נתונה למכים סובלת סבלך, כי לומדת יראתך היא לימוד כל התורה שנאמר עליה בעבור תהיה יראתו על פניכם, ואיך אפשר ללמוד כשמרוטת לחי ונתונה למכים, מפני שיודעת שסובלת סבלך, ובזה מתחזקת מעט.

ובמה נדע אם הצרות הן בעד חטאינו בלבד, או הן כדי לקדש שמו ית', בזה אם מענים השונאים אותנו לבד; או עיקר שנאתם להתורה ועי"ז גם אותנו מענים, על גזרת המן שאלה הגמרא (מגילה י"ב) מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כלי', ועל גזרת היונים בנס חנוכה לא שאלה אף שהרגו כמה אלפים מישראל וכבשו כמעט כל א"י ונכנסו למקדש, והוא מפני שהמן רק על ישראל גזר לכן בטח על חטא היתה הגזרה ושאלה הגמרא מפני מה על איזה חטא, משא"כ על היונים אומרים בימי מתתי' כשעמדה מלכות יון הרשעה וכו' להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חקי רצונך, לכן אין לשאל על איזה חטא כיון שיסורים של קידוש השם היו, אף שגם החטאים שהיו להם מרקו, אבל שובה ד' עד מתי, ישראל מוסרים נפשם על קידוש השם, וירחם נא ד' על עמו ובניו הנהרגים ומתיסרים למענו ית'. אש קודש מטות קצא – ב (קלונימוס קלמיש שפירא, ספר אש קודש,וועד חסידי פיאסצנה, ירושלים 1960)

 

חזון קשה מכולן

...איתא [כתוב] בשהש"ר פ"ג בעשר לשונות נקראת הנבואה וכו', אי זה קשה מכלן, ר"א [רבי אלעזר] אומר חזון קשה, שנאמר חזות קשה הוגד לי ע"ש [עיין שם], בענין נבואה אין לנו השגה אבל פשוט אפשר לפי מצבנו, כי כבר דברנו איך שעכשיו רואים כמה רחוקים השמיעה והדיבור מצרות ויסורים, מן ראית הצרות והיסורים ומכש"כ [ומכל שכן] לסבלם ר"ל [רחמנא לצלן], כשלמדנו בדברי הנביאים ודברי חז"ל מצרות החורבן, חשבנו שיש לנו איזה השגה בצרות אלו אף בכינו אז לפעמים, עכשיו רואים שלשמוע צרות, כמה רב המרחק, מלראותם ומכש"כ לסבלם ר"ל, עד שכמעט לא מיני' ולא מקצתי'...

וזה ראה ראיתי בעני עמי אשר במצרים וכו' כי ידעתי את מכאוביו, שע"פ פשוט למה כתיב כי ידעתי מאחר שכבר כתיב ראה ראיתי. אבל יש שהאב יודע שטובה גדולה לבנו לעשות לו נתוח, ומ"מ לא יוכל לעמוד ולראות בשעה שעושים לו הניתוח כנ"ל שאינו דומה הידיעה מהיסורים, מלראות אותם, ואף שלטובה היא לו מ"מ לראותם לא יוכל כי אז בטלה הידיעה אשר יודע הוא שלטובתו היא ורק ביסורי בנו הוא מרגיש, והנה גלות מצרים כמו שאר גליות ויסורים היו לטובת ישראל, וזה שאמר ה' ראה ראיתי וכו' וכיון שראיתי בראי' לכן ידעתי רק את מכאוביו, לא בהטובה ממכאוביו רק במכאוביו שכואב להם, לכן לכה ואשלחך וכו' והוצא את עמי.

שבת חזון, חזון ישעי', והיא הקשה שבכולן גם לראות את הצרות, לכן קוראין הפטורה זו בשבוע שחל בו ט' באב והשבת נקרא על שמה שבת חזון, אבל כיון שגם במרום כבר רואים את יסורי ישראל, לכן ידעתי את מכאוביו, בהכאב לא בהטובה מהם, ובזה פועלים הישועה, בחי' [בחינת] פקח עיניך וראה, וההפטורה מתחלת בחזון שקשה מכולן ומסיימת בישועה, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. אש קודש שבת חזון קצג – ד (קלונימוס קלמיש שפירא, ספר אש קודש,וועד חסידי פיאסצנה, ירושלים 1960)

 

 

נלמד יחד כל דרשה, ניתן דעתנו לשני נושאים:

א. מה נקודות הכאב והסבל שמודגשות בכל דרשה?

ב. מה שביב הנחמה שמנסים לעורר בכל דרשה?

 

הרחבה בהקשר של התמודדות עם אסון – כדי לראות את הדברים רלוונטיים

הדרך אל האומץ  מאת סשה יונה בת קונה חנה (מתוך אתר 'אש התורה')

לא כל כך פשוט

קיץ 2006. אני אֵם צעירה לילדים מקסימים מתחת לגיל 6, שמנהלת בית אינטנסיבי - וסרטן מכה בי שוב.

הטיפולים שלי לא יהיו כל כך קלים. הודות לגילוי המוקדם, הגידול החדש הזה נתפס לפני שהספיק להתפשט. אני לא אצטרך כימותרפיה וגם לא הקרנות. הפעם: כריתה ואחר כך שיחזור הן האפשרות היחידה שלי לריפוי והחלמה.

חשתי זעם, תסכול ופחד. גל כעס גואה שטף אותי... פחדתי שלא אתעורר מההרדמה המלאה, פחדתי מהכאבים שלאחר הניתוח ומהשחתת צורתי הנשית. תהיתי כיצד יסתדרו בעלי וילדיי בלעדי במשך זמן התאוששותי. חזיונות אפלים של דימום עד מוות או מוות במהלך הניתוח בגלל איזו טעות רפואית מוזרה, לא נתנו לי לישון.

המחשבות שלי השתוללו. איך אלוקים יכול לעשות את זה לאמא לשלושה ילדים קטנים שתלויים בה כל כך? איך ה' יכול לגרום כזו פגיעה בגופה של אישה בת 36 שנשואה בסך הכל 6 שנים? האם איראה אי פעם נורמלית בבגדיי? האם עוד אמצא חן בעיניי בעלי?

מסיבות שונות דחיתי את הניתוח במשך מספר שבועות. היו אלה ימים קשים באמת, אבל הם הובילו אותי למסע של הבנה. במשך חמשת השבועות האלה שבין האבחנה לניתוח, הצלחתי ללמוד לראות את מה שקורה לי כעדות למעורבותו האוהבת של ה' בחיי. וזה היה גילוי האומץ האמיתי.

בתחילה נאבקתי נואשות לקבל את האבחנה וכל כך כעסתי על אלוקים. הרגשתי כאילו ה' מעניש אותי, שהרי איך הוא יכול לעשות לי את זה אם הוא אוהב אותי? ידעתי שזה לא בסדר לכעוס על ה', אבל לא הצלחתי להתגבר על זה. ובנוסף לכל, הרגשתי גם לא בסדר בתור יהודייה.

הכעס שלי גרם לי להפסיק להתפלל. פשוט לא הייתי מסוגלת להגיד את המילים שבסידור. ניסיתי להגיד מזמורי תהלים כפי שעשו נשים יהודיות לאורך הדורות בעיתות מצוקה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להגיד גם אותם.

ההצלה היחידה שלי באותו זמן הייתה הרצון שלי לא לשקוע בכעס ופחד; רציתי לכבוש אותם למען שלומי ולמען שלומה של משפחתי. ביליתי המון זמן בשיחות עם גברת לוין ועם רב בית הכנסת שלנו. הם הרגיעו אותי שתחושות הכעס שלי נורמליות, וזה הקל עליי.

"רק צדיקים גדולים יכולים לקבל אבחנה של סרטן ומיד למצוא בכך את הטוב", הסבירה גברת לוין. "בשביל אנשים כמונו זה תהליך." יום אחר יום אנחנו משלימים עם רצון ה', עובדים ומתמודדים עם רגשות הפחד והכעס שלנו, ובסופו של דבר מחפשים את הדרך שבה אפילו אירועים כואבים בחיינו יכולים להיות לטובתנו. אנחנו משיגים את האומץ לאט לאט.

הבהרה קטנה זו אפשרה לי להיפרד בהדרגתיות מרגשות האשם, ואפילו להתגבר על הכעס שלי כלפי אלוקים. ואז התחלתי שוב להתפלל. חברה הציעה לי להשתמש במילים שלי כדי להתחנן לרפואה שלמה ומהירה. הפצרתי באלוקים שיהפוך את תקופת ההחלמה שלי לקלה ככל האפשר בשבילי ובשביל בני משפחתי. דמעותיי שטפו מלבי חלק מהפחד והכעס, ובסופו של דבר יכולתי לפתוח שוב את סידור התפילה.

 

להשיב מלחמה שערה

הרצון שלי להילחם בפחד והכעס התעורר. התחלתי להתנגד בפועל לרגשות השליליים שבי. כשהניתוח שלי התקרב אמרתי לעצמי המון פעמים "גם זו לטובה" ו"גם זה יעבור" ואפילו, "וו'או, אני לא אצטרך לעשות כביסה במשך חודש שלם!"

הבנתי שאדם יכול לצמוח מניסיון כמו שלי ולראות שאלוקים באמת אוהב אותו, מכיוון שהוא הפך את נוכחותו בחייו למוחשית כל כך. זהו יסוד האמונה. הפנמתי שכל תוכניותיו של ה' הן איכשהו לטובה, אפילו כשאנחנו לא מבינים איך ומדוע. זהו ביטחון אמיתי בה'. הקבלה של המושגים האלה העניקה לי שלווה רבה.

הרופאים אמרו לי שבסופו של דבר אני ארגיש ואיראה נורמלית למדי. אני בין חולי הסרטן "בני המזל" שלא צריכים לעבור טיפולים נוספים מכיוון שהגידול לא התפשט. הניתוח נחשב ריפוי מוחלט, וניתנה לי פרוגנוזה ארוכת טווח לחיים בריאים. כשנכנסתי לניתוח הכריתה, הבנתי שאני מבורכת, וציפיתי להשאיר את האירוע שחיכיתי לו זמן רב כל כך מאחוריי.

עכשיו, הרגשתי אמיצה באמת, משום שעבדתי קשה כדי להגיע לפיוס עם רצון האלוקים. בעזרת הוריי, אחי ומעגל של מתנדבים תומכים, הצליחה המשפחה שלי לעבור את תקופת האשפוז וההתאוששות. שכנה הביעה התפעלות מכך שנדרש "צבא קטן" למלא את כל התפקידים שעשיתי אני כאם ואישה.

אני יודעת שלא כל אחד מקבל תשובות כאלה ושלווה כזאת לאחר מחלה טראומטית. אבל כשעומדים מול איום קיומי, כולנו יכולים לנסות לקבל את רצון השם ולהתמקד בטובו במקום להתמקד ב"למה אני" - דבר שאולי לעולם לא נוכל להבין.

מהם רחמיו של ה' כשמקבלים אבחנה רפואית מפחידה? ביטוח רפואי, רופא מעולה, משפחה אוהבת, הנחייה רוחנית מצוינת, חברים טובים, קהילה ושכנים תומכים, הרשימה ממשיכה ומתארכת. הסתכלו על הדברים האלה, בהתמודדות שלכם עם המחלה או האירוע, כמתנה מה', כמו שהם באמת.

 

הנה כמה טיפים שעזרו לי בזמנים הקשים ביותר, ויכולים לעזור גם לאחרים:

• תפילה: השמיים תמיד פתוחים לתפילות הבוקעות מהלב, שלכם, של בני משפחתכם ושל חבריכם. תפילה קבועה יכולה לעזור לכם להרגיש מחוברים יותר לאלוקים ואולי אפילו לשפר את מצבכם.
• צדקה: חז"ל אומרים לנו שה' מתייחס אלינו כמו שאנחנו מתייחסים לאחרים (מידה כנגד מידה). אם אנחנו זקוקים נואשות לעזרת האלוקים, עלינו להתחיל לעזור לאחרים על ידי מתן צדקה.
• עבודה על המידות: בדקו את הסבלנות שלכם, את החסד, הנדיבות או כל תכונת אופי אחרת, ועבדו כדי לשפר את המידה הרצויה. הראו לאלוקים שאתם רוצים להיות בני אדם טובים יותר, והוא יראה את השפעתכם החיובית על עולמו.
• שוחחו עם אנשים שיכולים להעניק לכם הדרכה רוחנית: רב, חבר בעל שיקול דעת או אדם רוחני באמת, שעבר בעצמו זמנים קשים. הם יכולים לעזור לכם לשקם את הרגשות השליליים ולכוון אתכם לחשוב באפיקים חיוביים.
• הסחת דעת: אמצו לכם איזשהו תחביב (סריגה, ציור, איסוף בולים, אפייה...). אני התחלתי לטפל בילדים קטנים ומצאתי המון רוגע ונחמה מהתעסקות במשהו חוץ ממצבי הרפואי.
• הזינו את עצמכם במסרים חיוביים: גרשו את המחשבות הרעות שקופצות לכם לראש בעזרת מחשבות חיוביות. צרו לעצמכם כמה מנטרות כמו "אלוקים אוהב אותי." "גם זו לטובה." "אני אצא מזה כמו רבים לפני."
• קבלו הצעות עזרה: אל תהיו גאים מכדי לקבל עזרה. כשמישהו חולה, נופל עול אדיר על כל המשפחה, אז תנו לכולם קצת מנוחה וקבלו בייביסיטרים, הזמנות לקחת את הילדים לשחק בבית אחר, ארוחות חמות, הסעות לרופאים או כל מה שמציעים לכם. בעזרת ה' תוכלו להשיב להם טובה באחד הימים.

דרך אגב, חיברתי את המאמר הזה בשמי המלא, סשה יונה בת קונה חנה. אודה לכם אם תתפללו על החלמתי המלאה לתמיד. מאחלת לכל קוראיי רק בריאות טובה, ושנזכה כולנו לצמוח ולהיות ראויים לראות את ידו האוהבת של ה' בחיינו.