סוסי הבעש"ט שחשבו עצמם למלאכים

השיעור נכתב בשיתוף עם אתר זושא - מגלים את הסיפור החסידי.

למעבר לדף הסיפור באתר זושא לחצו כאן

טרום קריאה:

אפשר לתת לתלמידים למצוא לקראת השיעור את ההגדרות למושגים הבאים, ולהציג אותם לכיתה כך שכל זוג/קבוצה מציג מושג בשילוב מוסיקה/דרמה/אמנות...

את הצגת ההגדרות ניתן לעשות גם לאחר קריאת הסיפור.

המושגים:

1. ר' שמחה בונם מפשיסחא.
2. הבעל שם טוב.
3. גילוי אליהו.
4. שימוש בשם קדוש.
5. קפיצת הדרך.

פתיחה בנוגע למושג 'קפיצת הדרך':

קפיצת הדרך היא מוטיב שנפגוש בסיפור. נראה את הסרטון הבא: 

אנחנו חיים בעידן של קפיצת דרך: הכל זמין, הדרך מתקצרת בהשגת ידע, כסף, תקשורת, רכוש, ביצוע מטלות ועוד.

הבעל שם טוב יוצא לדרכו בעגלה רתומה לסוסים. בכוחו של הבעל שם טוב לקצר את הדרך ולהגיע למחוז חפצו ב"קפיצת הדרך" פלאית. דמיינו שיש לכם אפשרות להצטרף לעגלה של הבעל שם טוב. לאן הייתם רוצים להגיע באופן של 'קפיצת דרך'?

ניתן לתלות כרטיסיות עם הדגמה של כל מיני סוגי יעדים: קשרים/ תקשורת/ חוויות/ אירועים/ תקופות/ מטלות/ דת/ תחביבים ...

על התלמיד יהיה לבחור יעד, להדגים ולפרט בכתיבה מהו היעד שלו, איך תיראה קפיצת הדרך, איך יחווה את ההגעה ליעד באופן הזה. לאחר מכן המעוניינים ישתפו.

נשאל:

• מה הסיבה שבגללה אנחנו מעוניינים בקפיצת דרך?
• מה יתרונותיה? מה חסרונותיה?

פעם אחת בא אחד לפני הרבי ר' בונם ושאל אותו היות דאיתא בספרים הקדושים שהיושב בתענית כל כך ימים זוכה לגילוי אליהו ז"ל והוא ישב כ"כ תעניתים ולא זכה לזה. והשיב לו כי הבעש"ט הקדוש היה צריך לנסוע דרך רחוקה. שכר מרכבה וסוסים ועל ידי שימוש בשם קדוש, נסע בקפיצת הדרך ובאופן זה בא למחוז חפצו. והנה הסוסים אשר היו אסורים בעגלה, היו מורגלים כי נותנים להם אוכל ושתייה בכל תחנה ותחנה ואילו עתה, מאחר ונסעו בקפיצת הדרך לא עמדו לנוח ולא ניתן להם מזון רק כמו פרחו ממקום למקום ומעיר לעיר. וחשבו הסוסים אולי אינם כלל סוסים, רק המה בני אדם ועל כן לכשיבואו בלילה לנוח באיזה עיר אשר בני אדם הולכים לשם, אז בודאי יתנו גם להם לאכול. אבל כראותם שגם במקומות בהם יש בני אדם הם אינם עומדים ולא נותנים להם לנוח ולא לאכול, רק כמו פרחו הלאה מעיר לעיר, גמרו בדעתם שאינם בני אדם רק מלאכים ממש ולכן אינו נזקקים לאוכל ושתייה. אבל כשהגיע הבעש"ט למחוז חפצו והעמידו הסוסים ברפת ונתנו להם לאכול, הם התנפלו על האוכל כמו סוסים מורעבים. כך גם היושב בתענית לאחר שגומר התענית שלא יתנפל על האוכל כמו סוס שאז נשאר סוס כמקדם והבן.                          

(ברגר ישראל, שמחת ישראל, סי' לו עמ' מט).

מבנה הסיפור: סיפור בתוך סיפור. הסיפור הפנימי משמש כמשל דרכו מעביר ר' בונם מוסר למתענה. יש במוסר זה מימד ציני.

בנוגע לסיפור הפנימי:

מהם שלושת השלבים המתוארים במסע הסוסים של הבעש"ט?

[חושבים שהם בני אדם כיון שלא מקבלים אוכל בכל תחנה כהרגלם, לאחר מכן גומרים בדעתם שהם מלאכים כיון שגם במקומות של בני אדם לא מקבלים אוכל, ולבסוף תיאור מעשה ולא מחשבה: מגיעים ל'רפת' ואוכלים כסוסים מורעבים].

סוס-אדם-מלאך-סוס.

• מה מסמלים הסוסים?

[כוחות בהמיים חומריים, הסוס משמש כאמצעי הגעה ממקום למקום, חוזק ונשיאה בעול.. בסיפור זה הסוסים מייצגים אדם מעין השואל שהתענה, מדגישים בדמותם את עוצמת הכוחות החומריים-טבעיים שלו].

בנוגע לסיפור המסגרת:

• "והבן"- מה לדעתך המסר שר' בונם רוצה להמחיש דרך הסיפור על הבעש"ט?

[ישנם כמה צירים ניגודיים שהסיפור נוגע בהם: המעשה החיצוני צריך להיות מותאם לעולם והתפיסה הפנימיים (דעת-מעשה) / בתהליך של שינוי נדרשת עבודה פנימית מדורגת ולא קפיצת דרך (דרך-יעד)/ עבודת ה' אמיתית צריכה לגעת בך ולשנות אותך מבפנים ולא רק חיצונית (פנים-חוץ)/ עבודת ה' אינה מנותקת מהרבדים החומריים הנמוכים של האדם, אלא מרוממת אותם (מלאך-סוס)].

• האם המתענה מקבל תשובה ישירה מדוע לא זכה לגילוי אליהו? מהי להבנתך התשובה לשאלתו?

[נראה שר' בונם שם את הדגש על הצום ולא על ה'מתכון' להשגת גילוי אליהו. גילוי אליהו מתרחש לאדם בעמדה רוחנית גבוהה, מחזה פלאי. אליהו עצמו הוא מעין מלאך מאז עלייתו בסערה השמימה. התשובה של ר' בונם אינה הנחייה טכנית: אל תתנפל על האוכל בסיום הצום ומתוך כך תזכה לגילוי אליהו. יש כאן מוסר ששולל צום שנערך מתוך עמדה רוחנית של תלות באוכל ומתוך חוסר התאמה למצבו ומעמדו הרוחני של הצם. ר' בונם מבקר את קיום התענית שהיוותה עבור השואל קפיצת דרך להשגה שאינה מתאימה לו כרגע בכלל].

הצעה להרחבה בהקשר זה:

התבוננות בנבואת התוכחה של ישעיהו בפרק נח (חלק מהפטרת יו"כ):

א קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם.  ב וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב, יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן.  ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ.  ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.  ה הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ--הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַה'.  ו הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.  ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת:  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם...

• מה פשעם של עם ישראל לדבר הנביא?
• מהו הצום הרצוי בעיני ה'?
• מצאו את החיבורים לסיפור של ר' בונם והמתענה
• ביום כיפור אנחנו כן מצטווים לצום ולנהוג כמלאכים. מהו המקום ה'נכון' של צום בחייו של עובד ה'?

ראו התייחסות במאמרו של הרב שרלו "סוכות חלק מימים נוראים?" על הצום כחלק מתהליך התשובה.

צִיר סוס-מלאך.

באדם יש צדדים שהם 'סוסיים' וצדדים שהם 'מלאכיים'.

על הרצפה נשרטט ציר ארוך שבצידו האחד תמונה של סוס ובצידו השני 'תמונה' של מלאך.נאמר לתלמידים מילים, והם יצטרכו להיעמד על הציר בהתאם למיקום של המילה בעיניהם.

(קשורה יותר למלאך/סוס):

*לפני המשימה נגדיר יחד מה מייצג הסוס ומה המלאך: אוכל, תפילה, בגדים, חסד, ספורט, משפחה, כסף, שינה, אהבה, שליחות, עבודה, סעודת מצווה, נישואים, גידול ילדים, מוזיקה, חברה.

סביר להניח שכבר במהלך המשימה יעלו חילוקי דעות ושאלות בנוגע לחלק מהמילים. נשים לב ונזכור דברים שנאמרו בשביל הדיון.

דיון:

• אילו מילים היה קשה למקם ומדוע?
• אילו מילים היה קל למקם ומדוע?
• האם אפשר באמת לומר שמה שמיקמנו ליד ה'סוס' הוא חומרי בלבד? לדוגמה: 'אוכל' לעומת 'סעודת מצווה'.
• ישנן פעולות רבות שאנחנו עושים בדומה לסוס: שינה אכילה פעולות פיזיות קיום משפחה.. האם אכן אנחנו כמו סוסים בכל הפעולות הללו? מה ההבדל בינינו לבין הסוס?
• האם המדרג הוא סוס-אדם-מלאך כתפיסת הסוסים או שאפשר להיות "גם וגם"?

נכוון את הדיון להבנה שאין דיכוטומיה בתפיסה היהודית גם הפעולות ותחומי החיים שמזוהים עם הצד החומרי שלנו אינן מנותקות מהצד הרוחני. לעומת הנצרות למשל, אין שאיפה להתנתק מהחומר אלא לרומם אותו, להשתמש בו ככלי לעבודת ה' ("קידוש החומר").

• למה לדעתכם ר' בונם משווה באופן קיצוני את המתענה לסוס? מה רוצה לומר בכך?
• מה משמעות קפיצת הדרך בהקשר של המעבר מסוס למלאך?

נראה שר' בונם יוצא כנגד הסגפנות ככלי להשגת יעד רוחני גבוה. בהקשר זה המתענה הוא כסוס שמדמה עצמו למלאך, כיוון שב'קפיצת דרך' הוא מתעלם מרובד חיים משמעותי שיש לו תכלית ומשמעות כחלק מהעבודה הרוחנית. על האדם 'לרתום את הסוס' לעבודת ה' שלו ולא להתכחש לכוחות החומריים הטבעיים שבו.

הצעה נוספת להפנמה:

יצירת 'סולמות וחבלים' אישיים.

המשמעות המטאפורית של המשחק "סולמות וחבלים" משקפת את המעברים החדים שיוצרות קפיצות דרך, את המעמד הרעוע של העולה ויורד במהלך המשחק.

ננסה להשתמש בסולם כתהליך הדרגתי ובנחש כאזהרה מנפילות. נחזור למה שכל אחד סימן בפתיחה כיעד.כל תלמיד יקבל תמונה של סולם ותמונה של נחש. ניתן לבצע את המשימה בזוגות בשביל חשיבה משותפת.

על שלבי הסולם: התלמיד יכתוב חמישה צעדים/שלבים מעשיים שאני צריך לעבור כדי להגיע ליעד.

בבסיס הסולם: מה אני צריך (חוץ מרצון) בשביל שזה יקרה?

בראש הסולם: היעד.

על גוף הנחש: מה יכול להפיל אותי? כתוב שלושה 'נחשים'.

תלמידים שמעוניינים ישתפו במה שכתבו.

את תוצרי הכתיבה ניתן לתלות על אחד מקירות הכיתה.

לסיום:

עסקנו הרבה בחשיבות וההכרח של תהליכיות והדרגה. האם בכל זאת יש מקום בחיינו לקפיצת דרך?

נלמד את דברי ר' צדוק הכהן מלובלין:

ר' צדוק הכהן, צדקת הצדיק :

ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות:

• מה המקום של 'קפיצת דרך' לדברי ר' צדוק? (נשים לב שגם לדבריו יש לחזור להתנהלות ההדרגתית)
• האם חשת פעם את ההכרח ב'קפיצת דרך' באופן שמתאר ר' צדוק? האם 'קפצת'? תאר את ההתרחשות.

הרחבה והעשרה:

הרב קוק, מוסר אביך א ב:

נראה שמצות היראה כוללת כל הלימודים המביאים ליראת ד'. אמרו חז"ל על פסוק "הן יראת ד' היא חכמה" (איוב כח,כח)" -הן אחת",  (שבת לא, ב) שרק היא לבדה חכמה... ודבר זה יפלא מאד: הלא גדר החכמה הוא מה שצריך עיון, והרבה דברים זולת למודי היראה צריכים עיון!  והנראה בזה, שכל הלימודים, כשאחד מעיין בהם, ותוצאות העיונים ימסור לחברו בקיצור, מקבל חברו את החכמה כמו מי שהגה בעיונו זמן רב. כמו עניני הלכה, שבמקום שנפל ספק מצד סתירת סוגיות או קושיות הנופלות בדברי התלמוד והפוסקים, צריך שקידה ועיון להעמיד דבר על בוריו, אבל אחרי הבירור, כשיאמר אותו לאיזה אדם בקיצור, ידע השומע אותו כמו מי שהגה ועיין וחידש בעצמו; משא"כ יראת ד', שאע"פ שלמוד היראה שוה  לשאר לימודים, בסידור כללים וחוקים, המודיעים לנו גדולת יוצרנו יתברך ויתרומם, וישנם מקומות וענינים הדורשים ליבון ובירור, מכל מקום, גם אחרי הבירור, כשיאמר קיצור הדברים למי שלא ירד לעומק הענינים, לא יבין.  והעֵד על זה, שהעיד לנו החסיד ר' משה חיים לוצאטו בספרו פתחי חכמה ודעת, שצריך לדעת שורש החכמה ונקודתה על מה תסובב; ואמנם השורש, אפשר להימסר בקיצור, אבל אין דרך לידיעתו כי-אם כשילמוד כל פרטי הדרושים שלו בארוכה, כי רק אז יבין חשיבות השורש...

בכל שאר הנושאים, החכמה היא רק אמצעי כדי להגיע לידיעות; ביראת ה', החכמה (הלימוד) היא המטרה. הדרך בעבודת ה' היא הכרחית.

סיפור זה מזכיר את הסיפור על ר' יהונתן אייבשיץ והחתול המלצר.ניתן לערוך השוואה ולדון האם המסר יכול להיות דומה בין שני הסיפורים.

מקור נוסף: עיון בסיפור - מאמר של שי גיל.