הלל הזקן, חלק ב'

 

"ים-יבשה" שמרן-חדשן:

המורה ייצא עם התלמידים למרחב בו ניתן למקם את כולם בשורה רוחבית עם הפנים אליו.

המורה יניח חבל/יצייר קו/ידביק מסקינטייפ על הרצפה לאורך השורה, ויקבע (אפשר להניח פתק):

כל מי שעומד מעבר אחד ממקם את עצמו כשמרן, ומהעבר השני ממקם עצמו כחדשן.

המורה יקרא היגדים, ובהתאם להם כל אחד ימקם את עצמו מהעבר המתאים של החבל/קו/מסקינטייפ. המורה ינחה כל אחד לספור לעצמו כמה היגדים מיקמו אותו כחדשן וכמה כשמרן.

ההיגדים:

• כשמישהו מציע מקום בילוי חדש שעוד לא יצאנו אליו, אני... (שמרן/חדשן).
• כשיש בעיה אני אלך לפתרון המעשי והמוכח (המזדהה שמרן/ המתנגד חדשן).
• אני אוהב ללכת בדיוק לפי ההוראות (המזדהה שמרן/המתנגד חדשן).
• אני מעדיף ליצור משהו חדש מאשר לשפר משהו קיים (המזדהה חדשן/המתנגד שמרן).
• אני מקבל החלטות לפי האינטואיציה שלי ולא לפי עובדות (המזדהה חדשן/המתנגד שמרן).
• הבית שלי יהיה דומה לבית של ההורים שלי (המזדהה שמרן).
• אני טוב בהעלאת רעיונות חדשים (המזדהה חדשן).
• אני אוהב דיונים שיש בהם שוני וגיוון בדעות (המזדהה חדשן).

*אפשר להפוך את ההיגדים לשאלון אישי במקום התרגיל

 

איזה יסוד בלט אצלך יותר?

מה היתרונות של השמרנות? מה יתרונות החדשנות?

 

במדרש שלפנינו נעקוב אחרי המתח בין החדשנות לשמרנות בתקופתו של הלל, נגלה מה מביניהם היה הכח הבולט של הלל, וכיצד היסודות מתמזגים בדמותו.

רקע:

הלל התמנה לנשיא בארץ ישראל, בשלהי הבית השני, כמאה שנה לפני החורבן תחת שלטונו של הורדוס. תקופתו של הורדוס ביטאה את שקיעתו של הכח המדיני העצמאי - כפי שהיה בזמן החשמונאים, והיתה תחנה אחת לפני הכפיפות המוחלטת לשלטון הרומאי. אף ההנהגה הרוחנית שבארץ ישראל נידלדלה, בעקבות מעשי הטבח שביצעו הורדוס וקודמו ינאי המלך, בחכמים.

לאחר מותם של שמעיה ואבטליון, ששימשו בתפקידי ההנהגה הרוחנית בישראל, שמעיה - נשיא, אבטליון - אב בית הדין, נוצר חלל שאותו מילאו בני בתירא. במסגרת תפקידם כנשיאים (רש"י), הופנתה אליהם שאלה הלכתית ציבורית, כפי המסופר בסוגייתנו, אשר הובילה בסופו של דבר למינויו של הלל במקומם.

נקרא יחד את המדרש. התלמידים יקבלו דף שיסייע להבנה של המדרש (ר' נספח).

 

תלמוד ירושלמי פסחים פרק ו הלכה א

זו הלכה נעלמה מזקני בתירה. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, ולא היו יודעין אם פסח דוחה את השבת אם לאו.

אמרו: יש כאן בבלי אחד והלל שמו, ששימש את שמעיה ואבטליון, יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אפשר שיש ממנו תוחלת [=תקווה. ע"פ משלי י, כח].

שלחו וקראו לו.

אמרו לו: שמעת מימיך כשחל ארבעה עשר להיות בשבת אם דוחה את השבת אם לאו?  

אמר להן: וכי אין לנו אלא פסח אחד בלבד דוחה את השבת בכל שנה? והלא כמה פסחים ידחו את השבת בכל שנה. אית תניי תני [יש תנאים ששנו] מאה, אית תניי תני מאתים, אית תניי תני שלש מאות. מאן דאמר מאה - תמידין. מאן דאמר מאתים - תמידין ומוספי שבתות. מאן דאמר שלש מאות - תמידין ומוספי שבתות של ימים טובים ושל ראשי חדשים ושל מועדות.

אמרו לו: כבר אמרנו שיש ממך תוחלת.

התחיל דורש להן: מהיקש, ומקל וחומר, ומגזירה שוה.

מהיקש - הואיל ותמיד קרבן ציבור ופסח קרבן ציבור, מה תמיד קרבן ציבור דוחה שבת, אף פסח קרבן ציבור דוחה את השבת...

אמרו לו: כבר אמרנו אם יש תוחלת מבבלי. היקש שאמרת יש לו תשובה [=פירכה]... 

...אע"פ שהיה יושב ודורש להן כל היום לא קיבלו ממנו. עד שאמר להן: יבוא עלי, כך שמעתי משמעיה ואבטליון.

כיון ששמעו ממנו כן, עמדו ומינו אותו נשיא עליהן.

כיון שמינו אותו נשיא עליהן התחיל מקנתרן בדברים, ואומר: מי גרם לכם לצרך לבבלי הזה? לא על שלא שימשתם לשני גדולי עולם לשמעיה ואבטליון שהיו יושבין אצלכם?

 כיון שקינתרן בדברים נעלמה הלכה ממנו.

אמרו לו: מה לעשות לעם ולא הביאו סכיניהם?

אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הניחו לישראל, אם אינן נביאים בני נביאים הן.

מיד כל מי שהיה פסחו טלה היה תוחבה בגיזתו, גדי היה קושרה בין קרניו. נמצאו פסחיהן מביאין סכיניהן עמהן.

כיון שראה את המעשה נזכר את ההלכה. אמר: כך שמעתי משמעיה ואבטליון.

 

המורה ימלא עם התלמידים את דף המבנה של המדרש כדי לוודא הבנה, ויסביר תוך כדי כך מושגים.

 

בכיתות שמתאים, אפשר לחלק דף או לכתוב על הלוח את המושגים והמידע, ולבקש מהתלמידים למלא בעזרתם את דף ההבנה.

מידע ומושגים:

- זקני בתירא.

- שמעיה ואבטליון.

- פסח דוחה שבת.

- היקש, קל וחומר, גזירה שווה.

- לא הביאו סכיניהן, פסחיהן מביאין סכיניהן עמהן.

- אם אינן נביאים בני נביאים הם.

 

[על התלמידים להבין שישנן כאן שתי שאלות הלכתיות:

שאלה אחת היא האם קרבן פסח דוחה את השבת . מצד אחד זהו קרבן ציבור וחובה על כל ישראל לכן הלל מדמה אותו לקרבן תמיד, אבל מצד שני קבוצה קטנה מנויה מקריבה אותו ויכול להיראות כקרבן יחיד שאינו דוחה את השבת. 

הלל מבסס תשובתו באמצעות מידות שהתורה נדרשת בהן (היקש קל וחומר וכדו'), ולאחר שבני בתירא לא מקבלים את דרך הדיון הזו וטוענים שלכל סברה אנושית יש פרכה, משתמש הלל במסורת שקיבל משמעיה ואבטליון וכך מתקבלת תשובתו שקרבן פסח דוחה את השבת.

שאלה שנייה שעולה נוגעת להלכות הוצאה מרשות לרשות: מה לעשות במקרה בו העולים לרגל להקרבת הקרבן בשבת לא הביאו איתם סכיני שחיטה, והרי אין להוציא מרשות לרשות בשבת. הפתרון ההלכתי של המקריבים היה לחבר את הסכין לגוף הבהמה (לצמר או לקרניים) וכך יוצא שהבהמה מוציאה את הסכין מרשות היחיד לרשות הרבים, ולא הבעלים.

ניתן להבחין שמעבר לדיון ההלכתי המעשי, יש כאן בירור מהותי בשאלה מה משקל הפרשנות ועירוב השכל האנושי בעיצוב ההלכה האלוקית. כאשר הלל מייצג את הכח האנושי המחדש ובני בתירא את כוחה של המסורת].

 

[ניתן גם לחלק את התלמידים לקבוצות קטנות].

חדשנות ושמרנות:

סמנו במדרש בצבע אחד את התוכן שמבטא חדשנות, ולעומתו בצבע אחר את התוכן שמבטא שמרנות. [חדשנות: דרש להם קל וחומר וכו'  שמרנות: יש תנאים ששנו, תלמיד של שמעיה ואבטליון, אם אינן נביאים בני נביאים הם.

*אולי אפשר גם לומר שהשבת מבטאת את יסוד השמרנות בהיותה אלוקית בלבד, ולעומתה פסח מבטא את היסוד המתחדש האנושי. השאלה אם פסח יכול לדחות שבת יכולה לבטא את הבירור העמוק של היחס בין מסורת לחידוש, בין אלוקי לאנושי].

• איזה ערך (חדשנות/שמרנות) בולט אצל בני בתירא, ואיזה אצל הלל?
• בזכות מה מתמנה הלל לנשיא: חדשנות או שמרנות? הוכיחו מדברי המדרש [אצל בני בתירא הגדלות והחדשנות בתורה בטלה למסורת, המסורת עיקרית]?
• למה לדעתכם חשוב להלל להדגיש את יסוד החדשנות אם ברור לו שבני בתירא מחפשים אצלו את המסורת משמעיה ואבטליון?
• לסיכום: כיצד מתמזגים בדמותו של הלל שני היסודות של חדשנות ושמרנות? הדגם מהמדרש.

נתעלמה הלכה:

*ביטוי שאנחנו מכירים כבר מדברי חז"ל על משה רבנו בכמה מקרים. מה משמעות התופעה? כמו שראינו בשיעור הראשון, קיימת השוואה בין הלל למשה.

נתייחס למשמעות של מה שכתבנו בדף ההבנה: ראינו שהלכה מתעלמת מבני בתירא, ובהמשך מהלל:

• מדוע נשכחה הלכה מבני בתירא? [ניתן להניח שהמשבר בתקופתם בנוגע לתושב"ע גרם לשכחת המסורת].
• מדוע השכחה 'פוגעת' גם בהלל? ["כיון שקינתרן בדברים נעלמה הלכה ממנו " אולי ניתן לומר שכאשר מקנטר את בני בתירא, הוא מעצים את המקום האישי שלו ולכן ההלכה מתעלמת. רואים זאת גם על פי דרך התיקון-ההיזכרות].
• מה התיקון לשכחה של כל אחד מהם? [בני בתירא מפנים מקומם להלל ולמסורת שמביא איתו, ואצל הלל דווקא ההתבטלות לאומה "בני נביאים הן" מקיימת את ההלכה ונותנת לו מקום מחדש].

להרחבה והעמקה בעניין זה ניתן להביא את דברי הרב הנדלר:

" איך יתכן שרק מחמת הלכה אחת שנשכחה מהם, הם מוצאים את הלל ראוי מהם? ...

הלל נמצא בנקודת זמן היסטורית, כמאה שנה לפני חורבן הבית, ועניין זה חוזר וניעור: האם יושבי הארץ המועטים יחסית ליושבי חו"ל הם הציבור, ואולי בתקופה כזו יש לשאול אם בכלל יש עדיין מושג כזה שנקרא ציבור, או שמא עבודת ה' גם בארץ היא אישית בלבד, וחסרת מימד ציבורי?

הלל העולה מבבל, מחדש שוב, שיושבי הארץ הם הציבור, והביטוי המעשי לכך הוא שקרבן הפסח שהם יקריבו ייחשב כקרבן ציבור שדוחה את השבת. דווקא בפסח, החג המציין את לידת העם, שנבנה מגיבושם של הפרטים עד לכדי ציבור אחדותי, מתגלה דרך הלכות החג, ערכו וייחודו של היסוד הציבורי בעם ישראל. בהמשך לכך, ניתן לבאר את ההסבר שמובא בירושלמי לדרכי ההשגחה שגלגלו את נסיבות האירוע: "ולמה נתעלמה הלכה מהן? כדי ליתן גדולה להלל". אין הכוונה רק לתת גדולה אישית להלל, אלא לדרך ולתפיסה שבה הוא דגל, שהיא צריכה להיות בעמדת ההנהגה. "

הביטוי "יש תוחלת" (מופיע שלוש פעמים במדרש).

•  סמנו אותו.
• מה משמעותו בכל פעם?
• מה המסר של המדרש בסופו של דבר? האם הלל הביא תוחלת?
• מה הדרך הייחודית להלל, ומה התוחלת שבה?

ענווה:

• מה לומדים על בני בתירא מהמדרש?
• רבי יהודה הנשיא שהיה נשיא הסנהדרין מצאצאיו של הלל (דור שביעי לו), אמר: "שלושה ענוותנין הן, ואלו הן: אבא, ובני בתירה, ויונתן בן שאול". בבלי, בבא מציעא פד ע"ב. כיצד מידת הענווה מתבטאת אצל בני בתירא?                                                                     
• מה לומדים על הלל מהמדרש?
• למדנו ועוד נלמד על הענווה הייחודית של הלל. במדרש זה יש להסביר היכן מופיעה הענווה הזו למרות כמה ביטויים של הלל שנראים רחוקים מענווה. כיצד מידת הענווה מתבטאת אצל הלל בסופו של דבר?                                                               
• כיצד 'מסתדרת' הענווה עם החדשנות?

 

לסיכום ניתן להיעזר בדבריו של הרב הנדלר על הנהגה וענווה:

"תכונותיו וכישוריו של האדם, כמו חכמתו ועמידתו בתפקיד של הנהגה, עלולות לגרום לו לייחס כל אלה לעצמו, ולהביאו לידי יוהרה והתנשאות. שונה היא חכמת התורה, שאין היא יכולה להתקיים במקום שיש גאווה, כיון שמקורה הוא עליון הרבה מעל גובהו של האדם.

עקרון רוחני-חינוכי זה ניכר בפרטי הסיפור ובפרשנותו: הגורם לשכחה של בני בתירא ושל הלל, והתיקון שנעשה לכך – אצל בני בתירא, בוויתורם למנהיג שראוי יותר מהם, ואצל הלל, בהחזרתו את האמון לכח הסגולי בקרב העם. גם ההדגשה של מעלת המסורת על כח הסברא אינה רק טכנית. המסורת מבטאת את ענוותנותו של הדור החדש כלפי מה שכבר נאמר ונמסר מדורות קדמונים. סיפור זה משרטט את הקו המרכזי שצריך להיות בדמות מנהיג. תפקיד הינו ביטוי של שליחות להוציא לפועל את הגנוז בקהל, בציבור המונהגים. לכן, כאשר הוא רואה מוכשר ומתאים ממנו, הוא מסוגל לפנות מקומו ולתת לאחר להוביל, ומאידך הוא משכיל להבין שעיקר הכח אינו נמצא באישיותו הפרטית אלא בעם שאותו הוא מוביל. "

 

חדשנות ושמרנות:

תרגיל כתיבה:

• שני ערכים שאני רוצה להמשיך בעקבות הבית/ההורים שלי?
• שני ערכים שאני רוצה לחדש/באילו תחומים אני רוצה לבנות דרך משלי?

אפשר לערוך באופן של 'קיר גרפיטי' - בצד אחד של הכיתה גליון נייר גדול עם משימת הכתיבה בנוגע לשמרנות, ובצד השני גליון נייר גדול עם משימת כתיבה בנוגע לחדשנות.

 

קראו את המשנה שלפניכם ואת הסברו של הרב מלמד על תקנת הפרוזבול.

1. כתבו מה ניתן ללמוד על דמותו של הלל מהתקנה שתיקן [תפיסה חברתית. קשיבות לעם ולמצב המשתנה, חידוש].
2. בעקבות מה שלמדנו על דמותו של הלל בשיעור זה, כתבו כיצד מתבטאת דרכו והנהגתו של הלל דרך תקנה זו. התמקדו בתכונת החדשנות ותכונת הענווה בהנהגתו.

 

משנה מסכת שביעית פרק י משנה ג

פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" (דברים טו, ט), התקין הלל לפרוזבול.

הרב מלמד פניני הלכה:

פרוזבול הוא תקנה הלכתית שנועדה לאפשר לגבות חובות של הלוואות שעבר זמן גבייתם ולא ניגבו, מבלי שמצוות שמיטת הכספים, הנוהגת בסוף שנת השמיטה, תגרום לביטול החוב. הפרוזבול ניתקן בידי הלל הזקן בסוף תקופת בית שני, והוא בשימוש נרחב גם בימינו.

, בשלהי ימי בית המקדש השני רבו העניים שבקשו הלוואות והתקשו לפורען, וכנגד זה נמנעו העשירים מלתת לעניים הלוואות לפני השמיטה, מחשש שלא יחזירו אותן בזמן ויישמטו, ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים טו, ט): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא". לפיכך תיקן הלל הזקן שיעשו פרוזבול שיפקיע את שמיטת החובות, וכך יוכלו העשירים לעזור לעניים בהלוואות סמוך לשמיטה בלא לחשוש שיפסידו את כספם. וזו משמעות המילה 'פרוזבול' – תקנת עשירים כדי שיוכלו להלוות לעניים (משנה שביעית י, ג; גיטין לו, א – לז, א).

יסודו של הפרוזבול בדין התורה הקובע שחובות שמסורים לידי בית הדין אינם נשמטים בשביעית, כמבואר בהלכה הקודמת. אלא שלשם כך היה המלווה צריך למסור את שטרות החוב שלו לבית הדין, ולהטריח את בית הדין לטפל בגביית החוב. ותיקן הלל הזקן שיסתפקו בכתיבת שטר פרוזבול שבו המלווה מודיע שחובותיו מסורים לבית הדין, בלא שימסרם בפועל לבית הדין, ועל ידי כך יוכל מכוח בית הדין לגבות לאחר השמיטה את כל החובות שחייבים לו, בין אם כתבו עליהם שטר בין אם נתנו בעל פה. ואמנם בזמן שחובת השמיטה מהתורה – הפרוזבול אינו מועיל, הואיל ובפועל השטרות אינם נמסרים לבית הדין. אולם מאז שבטל היובל קיום השמיטה מדברי חכמים, ועל כן יכול היה הלל לתקן שהפרוזבול לבדו יועיל. ההיגיון במצוות התורה ברור. כאשר היובל היה נוהג, לכל משפחה מישראל היתה חלקת אדמה שממנה יכלה להתפרנס, וממילא מספר העניים היה מועט יחסית, וגם הסיכון שלא יחזירו את ההלוואות היה קטן. במצב זה צוותה התורה על כל אדם מישראל שיש לו כסף פנוי, להעניק הלוואות קטנות לצורכי מזון לאנשים הגונים שנקלעו לקשיים, ולשמוט את החובות המעטים של אלה שלא הצליחו לפורעם עד סוף השנה השביעית. ורק במקרים נדירים כאשר היה מדובר בחוב גדול ומסוכן במיוחד, היה המלווה טורח למסור את שטרו לבית הדין, או דורש עבורו קרקע או משכון כעירבון להבטחת החזרתו. אבל לאחר שהיובל התבטל, לרבים מישראל כבר לא היתה נחלה, וממילא מספרם של העניים עלה ומצבם נעשה דחוק יותר, והתרבו מאוד מבקשי ההלוואות, ורבים מהם התקשו להחזירן בזמן. ואם העשירים היו מקיימים את המצווה ומלווים לכל דורש, רבים מהם היו פושטים את הרגל בסוף השביעית. ולא לכך התכוונה התורה במצוות ההלוואה, כי למצבים הללו נועדה מצוות הצדקה שיש לה קצבה. וכפי שאמרו חכמים שאין לו לאדם לתת לצדקה יותר מחומש מנכסיו ומשכורתו, כדי שיציבותו הכלכלית לא תיפגע (כתובות נ, א). לפיכך, כדי שהעשירים יוכלו להמשיך להלוות לעניים בלא חשש שיתרוששו במוצאי השמיטה, התקין הלל הזקן שיעשו פרוזבול, ויפקיעו בכך את החובות מדין השמיטה. ותקנה זו מועילה לעשירים שיוכלו לקיים את מצוות ההלוואה, ומועילה לעניים שיוכלו לקבל הלוואות.

 

להרחבה והעמקה:

• הרב מדן .

• הרב זולדן.

• לב לדעת.

• הרב הנדלר.

הרב שטינזלץ, אישים בתלמוד:

הלל היה זה שפיתח את כללי מדרש ההלכה ואף השתמש בהם בצורה עקרונית ועקבית כדי לברר ולפתור בעיות בהלכה . אמנם , היה קיים מדרש הלכה גם לפני הלל , אך לא היה זה מדרש שיטתי וכללי . הלל היה הראשון שניסח כללים למדרש ההלכה , שלמרות חילוקי הדעות במשך הדורות ביחס להגדרתם ותוקפם - הם בעיקרם כללי מדרש ההלכה כפי שאנו מכירים היום " . שבע המידות ; ' שדרש הלל לפני בני בתירה , הן הבסיס לשלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן כפי שנסחן מאוחר יותר רבי ישמעאל .