הלל הזקן, חלק ג'

נפגוש היום מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, העוסקת בשמים וארץ.

"בית שמאי אומר: שמים נבראו תחילה אח"כ הארץ. ובית הלל אומרים: הארץ נבראת תחילה, ואחר כך השמים"

המורה יכתוב את תחילת הגמרא:

• מה מבטאים שמים? (המורה יכתוב תשובות בחלקו העליון של הלוח, בצבע כחול).
• מה מבטאת ארץ? (המורה יכתוב תשובות בחלקו התחתון של הלוח, בצבע חום).

נלמד שתי מחלוקות שמייצגות את ההבדל המהותי בין התפיסות של בית הלל ובית שמאי:

תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה פרק ב הלכה א

בית שמאי אומר: שמים נבראו תחילה אח"כ הארץ. ובית הלל אומרים: הארץ נבראת תחילה, ואחר כך השמים. אלו מביאין טעם לדבריהן ואלו מביאין טעם לדבריהן.

מה טעמם דבית-שמאי? "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א). משל  למלך שעשה כסא. משעשאו, עשה אפיפורין (הדום, שרפרף) שלו. "השמים כסאי והארץ הדום רגלי" (ישעיה סו, א).

מה טעמם דבית-הלל? "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים" (בראשית ב, ד) למלך שעשה פלטין (ארמון). משבנה את התחתונים (יסודות) עשה את העליונים "אף ידי יסדה ארץ וימיני טיפחה שמים" (ישעיהו מח, יג).

1. מה משמעות המחלוקת 'מה קדם'? [השאלה 'מה קדם' איננה כרונולוגית, אלא ערכית: במה מתמקדת עבודת ה'.]
2. מה העיקר לפי בית שמאי? מה העיקר לפי בית הלל?
3. מהם השמים ומהי הארץ לפי המשלים שלהם?
4. נסו להסביר את תפיסתו של כל בית, דרך המשל שמביא כל אחד כטעם לדבריו. היעזרו בדבריהם של הרב אויערבך והרבי מלובביץ' המובאים בהמשך. [לפי בית שמאי הארץ, כלומר המציאות הגשמית, טפלה לשמים שהם המציאות השלמה העליונה, ומשרתת אותם. הקודש נמצא בשמיים, והארץ מדומה להדום, שהוא אמצעי עזר לכיסא ומהווה מקום לרגליים, לעמידה הארצית, לחיבור של העיקר (ראש ולב) אל העולם התחתון (רגליים). לעומת זאת, לפי בית הלל הארץ היא עצם הבית, מדומה ליסוד. היא עיקרה של הבריאה ותכליתה, יש קדושה גם בתוך הבריאה הארצית.  לארץ יש זכות קיום עצמית, והשמים מהווים קומה נוספת לה].

כל תלמיד/זוג תלמידים יקבל מעט פלסטלינה חומה (מייצגת את הארץ) ומעט כחולה (מייצגת את השמיים), ויתבקש ליצור בפלסטלינה המחשה לשתי הגישות.

[אפשר ליצור את הדימויים שמופיעים במשלים של הכסא עם ההדום והארמון עם היסודות, אפשר לכוון את התלמידים למצוא ייצוג אחר של המחלוקת כדוגמת שימוש במינונים של הצבעים, בשילוב ביניהם, באופן ייצוגם במרחב].

התלמידים יציגו את התוצרים ויסבירו מה משמעותם.

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף טז עמוד א

תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה.

אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר: "ברוך ה' יום יום" (תהילים סח, כ). תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך [מאחד בשבת לשבת], ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום.

כאן אנחנו פוגשים הנהגה מעשית שמשקפת את תפיסות העולם השונות של הלל ושמאי.

• הסבר את גישתו של שמאי ואת גישתו של הלל ליחס שבין יום חול לשבת.
• בעקבות המחלוקת לגבי ארץ ושמים, הסבר כיצד הנהגת שמאי המתוארת כאן מבטאת את תפיסתו, וכיצד הנהגת הלל מבטאת את תפיסתו.

[ישנה הקבלה בין השבת לשמיים ובין יום-חול לארץ: שמאי היה שומר מאכלות טובים לשבת. המטרה שלו היא לכבוד שבת קודש. שמאי רואה את ימי החול כמשרתים את שבת כפי שהארץ הינה רק אמצעי ודרך אל התכלית השמימית. הלל לעומתו רואה בכל יום חול, אפשרות של עשייה לשם שמיים ("ברוך השם יום יום"). הלל מקדש את היום יום כחלק מבניית השמיים. מייחס ליום יום חשיבות גדולה ולכן אוכל את המאכל הטוב גם ביום חול. הוא רואה את המטרה הרוחנית בכל עשייה חומרית. מתוך כך מבטא מידת בטחון מוחלטת בה'. הזכירה שלו היא באופן בו היום יום משריש בנפש את השבת ומגלה שם ה' בעולם.

"כל מעשיו לשם שמים"- הדגש בהנהגת הלל הוא על המילים "כל מעשיו", גם הפשוטים והחומריים - יש בהם אור. בעיני שמאי הדגש הוא על המילים "לשם שמים". מעשים פשוטים מקבלים משמעות רק כאשר הם נעשים לשם דבר גדול].

הרב שלמה זלמן אויערבך, מנחה טהורה, קובץ ישורון – מאסף תורני, כרך ט"ו עמ' שפג -שפד

בית שמאי אומרים, שמים נבראו תחילה ואח"כ הארץ... ובית הלל אומרים, ארץ נבראת תחילה, ...דעת בית שמאי, ששמים נבראו תחילה - כלומר שגם הם יש להם תכלית ומטרה, ולא נבראו רק כדי לשמש את העולם הזה. אבל בית הלל סוברים ...שכל הבריאה כולה אין לה שום מטרה ותכלית - חוץ מהעולם הזה ועם ה' אשר בקרבו, ומכיון שכן הם סוברים שהארץ נבראה תחילה, ורק אח"כ נבראו השמים וכל צבאם, כדי לשמש את העולם הזה.

וכן אנו מוצאים בכמה מקומות בש"ס שבית שמאי מחשיבים יותר את הענינים השמימיים שהם למעלה מהשגתנו, ואילו בית הלל מחשיבים את העניינים הארציים. וכך אמרו ז"ל (ביצה דף ט"ז א') בית שמאי אומרים: מאחד בשבת לשבת, כי כל ששת ימי המעשה - הכל כהכנה ליום השבת. ובית הלל מדה אחרת לו - היינו שקנה המדה שלו בחקר תכלית בריאת העולם היתה שונה, שכל מעשיו לשם שמים, ואמר ברוך ה' יום יום, כי כל יום ויום הוא תכלית לעצמו, וגם ששת ימי המעשה מתקדשים במעשים הארציים לשם שמים, שהוא תכלית הבריאה.

הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', חידושים וביאורים בש"ס, חלק א סימן יג

אנו נוכחים במספר מקומות בש"ס שלדעת בית שמאי הולכים אחר המצב "בכח" כפי שהדבר בהעלם, ואילו לדעת בית הלל הולכים אחר הפועל הגלוי. דוגמא: נרות חנוכה. בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. טעמא דבית שמאי כנגד הימים הנכנסין [=העתידין לבא] בכח בהעלם, וטעם בית הלל כנגד הימים היוצאים  [=שיצאו כבר] בפועל, גילוי.

היחס בין השבת לימי המעשה מתבטא גם ביחס שבין כל מטרה אידיאלית לדרך אליה.

• מה החשיבות של הצבת המטרה/שאיפה וההתכווננות אליה? (היסוד החזק אצל שמאי).
• מה החשיבות של הדרך וההתמקדות בה ובהעלאתה? (היסוד החזק אצל הלל). [אפשר וטוב להתייחס לכך שיש מקום לשתי הגישות הללו וניתן לאמץ מכל אחת כוחות והכוונה בבחינת 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'].

נפנה למשימת כתיבה הנותנת ביטוי לשתי הגישות של הלל ושמאי

"סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כח, יב)

נחלק לכל תלמיד דף עם איור של סולם ועליו משימות כתיבה.

• כתוב בראש הסולם מטרה/שאיפה שאתה רוצה שיקרה השנה/השבוע/החודש (בתחום האישי/רוחני/ חברתי/לימודי/משפחתי...).
• סמן מה מתוכם כדאי לקבל ומה אפשר לשנות?
• כתוב על שלבי הסולם השונים יעדים וצעדים מעשיים ומדידים בדרך להגשמת המטרה/שאיפה.

הצעות להרחבה ולהעמקה

1. "דרכי זכירת השבת – מחלוקת שמאי והלל",  רוזנבלום איל, שמעתין 152-153.
2. מאמר בביטאון ישיבת הר עציון ("דף קשר").
3. דברי ד"ר משה וינשטוק.
4. התייחסות לציטוט מתוך הפיוט 'כל מקדש שביעי' "אל ההרים אשא עיני כהלל ולא כשמאי".
5. מאמר בבית המדרש הוירטואלי.
6. "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם " הארץ נתן לבני אדם להרימה ולנשאה לדרגת שמים" (בשם ר' מנחם מנדל מקוצק).
7. "מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי, באותו הגובה והנועם שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה.  אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו. אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגידול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתיקון. על כן מובטחים אנו בברור, שיבואו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים, לא יהיו גורמים לחוֹץ בעד הנועם של העולם האידיאלי, הנתמך בדרכו על ידי אמצעים הגונים המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל..."(הרב קוק, אורות התשובה, ו, ז)