שיעורי ספרות באתר לב לדעת  נכתבו על ידי מורים ומדריכים מנוסים ועיקרם הם הצעות הפנמה והשראה. על כל מורה להפעיל שיקול דעת לגבי הוראת התכנים. מאמרים מוסמכים לתכני הבגרות מופיעים רק באתר הרשמי של מפמ"ר ספרות בחמ"ד ד"ר טלי יניב

 

רקע:

בבואנו ללמד שיר חשוב כמו "יום צר ומצוק", ישנן הקדמות רבות וחשובות שראוי  להקדים. ראשית, חשוב מאד לתת רקע כללי, בשיעור מקדים, על שירת ימה"ב בספרד, תולדותיה, מאפייניה איכותיה השונות וכן הלאה, וכמו כן, יש להקדים ולספר מעט על הנגיד בעצמו, שדמותו הייחודית, כמצביא וכאיש רב פעלים, מייצרת שירה מרתקת ואחרת, והשיר הזה מבטא נקודה זו באופן מובהק .

מעבר לכך, על מנת ליצור קרבה של התלמידים לתוכנו של השיר, חשוב מאד לפתור את פערי שפה והסגנון, ולנסות לייצר ביאור, תוך קריאה משותפת בשיר במהלך השיעור.

עניינו המרכזי של השיר הוא ההבטחה  המעין נבואית שקיבל שמואל הנגיד בהיותו נער, שיזכה לשמירה מצד הקב"ה בכל אורחותיו.

ננסה ליצור זיקה רגשית והפנמה קרובה יותר של התלמידים לשיר על ידי עיסוק בתפילות ובשיחות של ילדים עם הקב"ה. למרביתנו קיים זיכרון ילדות של שיחה עם הקב"ה, והדיבור הישיר הזה, המאפיין מאד שיחה של ילדים, מופיע כאן בשיר לכל ארכו, והופך אותו לשיר אישי מאד. כדאי לבחור בשיעור זה בשלב לא התחלתי של השנה, כשכבר ישנה תחושה מסויימת של קרבה בכתה, וכשאנחנו מכירים יותר את הדינמיקה הקבוצתית וגבולותיה... 

(כמו כן, חשוב לשים לב ואף לציין זאת במהלך השיעור: בשיר "יום צר ומצוק" מדובר בזכרון של התגלות, של דיבור ישיר שזכה לו הנער בשיר, ולא רק של תפילת ילדות. ננסה כאן לעסוק בשני סוגי המפגש הללו, ולעודד שיח גם על חויות של התגלות ומפגש עם נוכחותו של הקב"ה בחיינו) 

 

מהלך השיעור:

נחלק לתלמידים דף ובו "תפילת ערבית" של א.א. מילן. לא נתעכב רבות על השיר עצמו, אלא נשתמש בו כטריגר לדיון. נקרא אותו יחד :

תפילת ערבית 
מילים: א. א. מילן
לחן: שלמה ארצי
תרגום: יעקב אורלנד

במיטתו הילד תפילה לוחש. 
ידיו קטנות, ראש זהב מביט. 
הס, הס, מי זה פה רוחש? 
אורי הוא המתפלל תפילת ערבית. 

אדוני, ברך את אמא, כך צריך לומר. 
נורא מצחיק שמתרחצים, חבל שזה נגמר. 
הקר כזה מן קר, החם כזה נחמד. 
אדוני, ברך את אבא, גם אם זה לא איכפת. 

אם אפתח קצת לצדדים את האצבעות, 
אז אוכל את האומנת חנה, פה לראות, 
היא לובשת מין שימלה מכזהו מן חוט, 
אדוני, ברך אותה, אבל ברך אותה לחוד. 

לי יש גם חוט, ואני שוכב לי במיטה. 
יש לי גם שמיכה, ואני סוחב אותה, 
ואני עוצם ת'עיני ואנ' מתכווץ במין כוויצה, 
ואף 'חד לא יודע שאני בכלל נמצא. 

תודה לך, אדוני, בעד היום הנהדר. 
אולי רציתי עוד דבר שהוא לומר? 
את אבא כבר ברכתי, את אימי, את אומנתי, 
אה, אני כבר נזכרתי, אדוני ברך אותי. 

במיטתו הילד תפילה לוחש... 

 

בצידו השני של הדף תופענה השאלות הבאות. הן נשאלות בכתב כיון שהעניין סביבו הן נסובות הוא אישי ועדין, אך מורה שחש שהקבוצה שלו בשלה לשוחח על דברים אלה במליאה גדולה מוזמן לשנות ולהתאים את העניין לכתתו, כמובן. נשאל את התלמידים בכתב:

 איזה רגע מתואר בשיר?

 מי הדובר בשיר, ומה מעורר אותו לדבר?

האם אתם זוכרים שיחות כאלה שניהלתם עם הקב"ה?

האם אתם זוכרים משהו מיוחד שבקשתם, או תחושה מסוימת שהיתה לכם אז?

 מה שונה בשיחת-תפילה ההיא לתפילות או מפגשים עם הקב"ה בהווה? האם השתנה משהו?

האם חשתם פעם כי אתם מנהלים איתו שיחה של ממש? שומעים את דבריו אליכם, ולא רק מנהלים מולו מונולוג?

 

בתום הכתיבה, נבקש ממי מהתלמידים שרוצה לשתף בדברים את הקבוצה לספר מה כתב, ובאיזו שיחה/שיחות/תפילה / התגלות הוא נזכר. מה גרם לו להזכר דוקא בתפילה זו, ואיזו תחושה היא מעלה בו כעת. 

כעת נשאל את כולם מה דעתם על תפילת הילד של א.א. מילן שקראנו קודם לכן.

מה מאפיין אותה?

האם מצאה חן בעיניהם?

מדוע?

האם הזדהו במידה כלשהי עם הרגע הזה המתואר בשיר?

 

נסכם ונאמר כי השיר מתאר שיחה פשוטה, כאדם המשיח לפי תומו, ולא תפילה רגילה, קבועה, עם נוסח מוחלט ושגור. התפילה הזו היא תפילת ילד, ומשהו במפגש של ילד עם הקב"ה הוא הרבה פעמים פשוט ובלתי אמצעי, נטול תחכום, או ספקות, ומדבר "ישר לעניין".

בשיעור הנוכחי נבקש לעסוק בשיר מופלא של ר' שמואל הנגיד, המתאר זכרון מפגש של ילד עם התגלות ה', וננסה לחקור מעט את החויה שחוה, ולפגוש אותה מחדש בחיינו שלנו.

ראשית נקרא את השיר, ונבאר יחד מילים קשות (לעזרת המורה, קיים סיכום אלמנטים אמנותיים בשיר בנספחים):

 

1 יוֹם צַר וּמָצוֹק אֲנִי זוֹכֵר בְּשׂוֹרָתְךָ / טוֹב אַתְּ וְצֶדֶק בְּמוֹ פִּיךָ וּבִלְבָבָךְ!

2 אֶזְכֹּר בְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר הִיא לִי לְנֹחַם בְּבוֹא/ צָרָה, וְאוֹחִיל לְיִשְׁעֶךָ וְשִׂגּוּבָךְ:

3 תִּשְׁלַח לְעַבְדָּךְ, וְהוּא שׁוֹכֵב בְּעַרְשׂוֹ וְהוּא/ נַעַר, שְׂרָפִים לְבַשְּׂרֵנִי בְּרֹב טוּבָךְ.

4 יָשְׁבוּ לְנֶגְדִּי, וּמִיכָאֵל אֲזַי שָׂח: כֹּה/ אָמַר ד', אֲשֶׁר יָרִיב לְךָ רִיבָךְ:

5 כִּי תַעֲבֹר יוֹם בְּמֵי צָרָה – אֲנִי אִתְּךְ,/ לֹא יִשְׁטָפוּךָ נְהָרוֹת יוֹם קְרֹב אוֹיְבָךְ,

6 גַּם גַּבְרִיאֵל חֲבֵרוֹ בִשְּׁרַנִי אֲשֶׁר/ שָׁמַע בְּמֶרְכַּבְתְּךָ עָלַי, וּבִסְבִיבָךְ:

7 כִּי תֵלְכָה-לָךְ בְּמוֹ אֵשׁ – לֹא תְכַוֶּה לָךְ,/ אֹמַר לְלַהַב וְלֹא יִבְעַר לְעוֹלָם בָּךְ.

8 זֹאת הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר אֶתְמֹךְ כְּחֶרֶב בְּיָד,/ אֶרְאֶה חֲרָבוֹת וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵי חַרְבָּךְ.

 

אחרי העיון וביאור השיר, נפנה לעסוק בתוכן שלו. נבקש מהתלמידים לספר במילים שלהם מה מתואר בשיר.

מתוך איזה מצב הוא נכתב,

מה מצבו הנפשי של הדובר, על מה הוא חושב, וכו'

ר' שמואל הנגיד נזכר בהבטחה שקיבל עת היה ילד, כששכב במטתו ונגלו אליו מיכאל וגבריאל מלאכי ה', והבטיחו לו שהקב"ה ישמרהו מכל משמר.

עניינים צורניים שכדאי להזכיר בדיון בשיר:

1.     נשאל את התלמידים איזה שורש מופיע בשיר בכמות חריגה, ומה ניתן ללמוד מכך על תוכנו?

(השורש ב.ש.ר. חוזר בשיר 5 פעמים, ומכוון אותנו לתחושת הבשורה האמיתית הנחווית בו. העובדה כי הנגיד חש כאדם שנפקד בבשורה טובה היא כדופק קבוע בשיר, והיא מקיימת אותו, למעשה.)

2.     ניגודים ו(ספק) מטפורה:

בשיר  מופיעים ניגודים מובהקים בין מים לאש. האם יש להבינם כפשוטם?

לאור סיפור חייו היחודי של שמואל הנגיד, מים ואש היו סכנות קונקרטיות, כמצביא, עמן נאלץ להתמודד תדיר. לפיכך,  ההצלה ממים ומאש המובטחת כאן עשויה להתפרש כפשוטה, אך גם ניתן להבינה כמטפורה להצלה מכל סכנה שהיא. בבחירה לשים את דברי ההבטחה בפי המלאכים הבאים לבשרו, נדמה כי  הוא מכוון את קוראיו לפירוש המטפורי דווקא.

על כל פנים, חשוב לשאול את התלמידים מה תורמים הניגודים המובהקים, בין אש ומים לשיר. ומדוע לדעתם נבחרו דווקא אלה להאמר כאן, בהבטחה שקיבל הנגיד מהמלאכים?

3.     לגבי אותם ניגודים חשוב ביותר גם להזכיר כי מדובר בשיבוץ מישעיהו, המוסיף נופך חדש לדברים: . כי...בך: עיקר נבואתם, בשורתם של שני המלאכים מתבססת על יש' מג, ב-ג "ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל: אל תירא כי גאלתיך... כי תעבור במים איתך אני, ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש לא תכווה ולהבה לא תבער בך".

מה לדעתם מחולל כאן השיבוץ? מדוע הוא מובא כאן?

כאן המקום להרחיב מעט על הפער בין שיבוץ טעון לשיבוץ ניטרלי (ראו הגדרות בנספחים) , ולדון בשעה איזה מין שיבוץ מצוי לנו כאן.

4.     אפשר לשאול את התלמידים לגבי החרוז המבריח "בך". האם יש בו חשיבות בפני עצמו?

ניתן לומר כי הוא  מרמז על לשון השבועה "בי", ומעמיד דברים בתוקף ההבטחה שניתנה לו בילדותו. כמו כן, הוא מייצר תחושת קרבה לקב"ה, ע"י הפניה הישירה שבו.

5.     הצימוד המופיע בבית האחרון, בו שימוש משולש במלה "חרב" הוא צימוד ראוי לציון. כדאי לבקש מהתלמידים למצוא את הצימוד בשיר, ולציין מה המשמעויות הנבדלות בכל שימוש.  כאן גם ניתן להרחיב את הדיבור על צימודים בשירת ימה"ב  ככלל, אם הדבר טרם נעשה בכתה.

כעת, אחרי שעסקנו בתפילת הילדות של א. א. מילן, בתפילות הילדות של התלמידים ובשיר זכרון ההתגלות הזה של שמואל הנגיד, נסכם את המהלך שעברנו בדיון, שינסה ליצור קומה נוספת לדברים שהועלו עד כה.

נשאל את התלמידים האם הם מרגישים שיש הבדל מובהק בין הקשר של ילד עם אלוקיו, ובין קשר של מבוגר?

אם כן, במה במיוחד הדברים שונים?

מדוע לדעתכם הרגע הזה שמתאר הנגיד התרחש דווקא בילדותו? מה בו אופייני לילד?

לאור החוויות הפרטיות שלנו שעסקנו בהם בתחילת השיעור, מהי בעיניכם מידת האמון שאנחנו רוכשים לחוויית ילדות כמו זו של הנגיד,

או בניסוח אחר - מה היחס בין חוויות הילדות שלנו (של התפילה, הדבקות, האמונה, ההתגלות והראיה הפשוטה של המציאות וההתרחשות בה) לבין המציאות שנגלית לעינינו עם התבגרותנו, המורכבת יותר, מלאת הספקות, הצינית והלכאורה מפוקחת יותר?

ושאלות למחשבה, שרק מי שמעוניין מוזמן לחלוק עם הכתה: האם אתם מרגישים שהשינוי הזה מתקיים גם בחייכם? בתפילותיכם? מחשבותיכם על הקב"ה?

אם אכן העלתם בדעתכם זכרון כזה של מעין "הבטחה לשמירה" מצד הקב"ה שחויתם בילדותכם, מה יחסכם אליו היום?

ניתן לסכם את השיעור בכך שחוויית הילדות התמימה והבלתי אמצעית מאפשרת קשר פשוט ונקי עם הקב"ה, שמייצר קרבה של ממש לעיתים. עם התבגרותו של אדם, הוא לעיתים נאלץ להפרד מהאופי המתוק והפשוט הזה, ובמקומו נכנסים עומק, מורכבות, בירור אמת ועוד ועוד גורמים המעשירים ומשנים את מערכת יחסיו עם אלקיו. יתכן ובגלל זה בוחר שמואל הנגיד להתרפק על זכרון ההתגלות ההוא, ולהשען עליו כל חייו, גם בבגרותו, כאן ובשירים נוספים. יתכן וגם אנחנו, כל חיינו, נישא בלבנו זכרון תפילה וקשר מתוקים שכאלה, יחד עם הקשר ההולך ומתבגר ומתפתח עם הקב"ה.

וסיכום אפשרי, לקבוצות מעמיקות מאד: נחלק לתלמידים את השיר של רחל חלפי "פעם ידעתי":

                                                                                                            

פעם ידעתי

תפילה היא צליל מכוון ההולך בעולם

מה לי ולידיעה זו?

בעולם הולך צליל אותו לא יכולתי לשמוע

רציתי לגעת בו בצליל מתוכי

אותו לא יכולתי לכוון

 עכשיו כשאני מנסה הריני כשולחן עץ אטום  מנסה להתפלל

 

נשאל: מה אומרת כאן הדוברת בשיר?

מה יחסה לתפילה היום?

מה פירוש הדימוי "כשולחן עץ אטום מנסה להתפלל", לדעתכם?

כיצד חשה קודם הדוברת כלפי התפילה, מה ידעה אודותיה להבנתכם?

 

שני השירים מתארים הזכרות בחוויית מפגש קודמת עם הקב"ה (בהתגלות או בתפילה)

עם איזו תחושה, באיזה  שיר אתם מזדהים יותר, של ר' שמואל הנגיד, או של רחל חלפי?

מדוע?

חשוב לסכם יחד את הדברים הנאמרים, ולנסות להגדיר את התהליך שעוברת התפילה עם גדילתו של אדם, כפי שציינו לעיל.

וכתרגיל סיכום, ניתן לבקש מהתלמידים לנסות לכתוב שיחה בין שני המשוררים הללו על חוויות המפגש השונות שהם מתארים, או לחילופין, לכתוב מכתב לאחד מהם, עמו הם מזדהים יותר, ובו הם יספרו לו מה הרגישו בעקבות דבריו בשיר.

 

נספח 1:

אמצעים אמנותיים בשיר יום צר ומצוק/ עירית דר, נווה שרה הרצוג בני ברק :

חרוז מבריח:         בצליל "בָךְ" - נותן תחושה של שיר אישי, פניה אישית של הדובר לקב"ה.

מטאפורה:            "מי צרה", "לא ישטפוך נהרות יום קרב אויבך", "כי תלכה-לך במו אש – לא תכווה" - כמטפורה לסכנה כללית בימי צרה ומצוקה

דימוי:    "זאת הבשורה אשר אתמוך כחרב ביד" –ההגנה שהוא יחוש בעקבות הבשורה מדומה למצב שבו הוא אוחז בידו בחרב ממשית המגנה עליו מפני אויבו.

שיבוץ:   שיבוץ מרכזי בשיר בבתים ה + ז- מספר ישעיהו מ"ג, ב': "כי תעבור במים איתך אני, ובנהרות לא ישטפוך. כי תלך במו אש לא תיכווה ולהבה לא תבער בך".

ארמז מקראי        בבית ג ישנו ארמז לספר שמואל א - ההתגלות הראשונה של הקב"ה לשמואל הנביא בעודו נער המשרת את עלי.

חזרה:     השורש ב.ש.ר. ( מלשון בשורה ) מופיע בשיר שלנו חמש פעמים.

המשורר מתאר בשיר "יום צר ומצוק" את הרעיון המרכזי שמבוסס על נבואה שניתנה לו בזמן שהיה נער, והחזרה על השורש ב.ש.ר. מדגישה עניין זה של בשורה ותקווה בעקבותיה.

צימוד:   "זאת הבשורה אשר אתמוך כחרב ביד/ אראה חרבות ואשען עלי חרבך".

המילה "חרב" חוזרת שלוש פעמים בבית זה, אך בכל פעם היא מופיעה במשמעות שונה.

"אתמוך כחרב ביד" - "חרב" דימוי שמתאר לאו דווקא חרב, אלא עניין כללי לדבר שיש עימו ביטחון והגנה.

"אראה חרבות"- מטונימיה  למלחמה בכלל.

"ואשען עלי חרבך"- מטפורה לכוחו של הקב"ה ולהבטחה שהוא יהיה לצידו וישמור עליו, הבטחה המביאה לדובר ביטחון.

תפארת הפתיחה  בבית הראשון בשיר מופיע נושא השיר - בזמן של צרה ומצוקה, הדובר מרגיש בטוח בזכות ההבטחה של הקב"ה

תפארת החתימה  הבית האחרון מסכם את השיר ואומר שהבשורה הזאת שניתנה לדובר, היא שמחזקת אותו ומגנה עליו

 

נספח 2: שיבוצים:

שיבוץ ניטראלי ושיבוץ טעון

שיבוץ הוא לקיחת כמה מילים ממקור אחד והעתקתם למקום אחר.

שיבוץ ניטראלי – הופעתן של מילים מפסוק ספציפי שמובנות כלשונן ואינן מוסיפות דבר מן ההקשר המקורי של הופעתן לשיר שבו שובצו. רוב השיבוצים בשירת החול בספרד הם שיבוצים ניטראליים.

שיבוץ טעון – שיבוץ שבו ידיעת ההקשר המקראי של המילים המשובצות יש בה כדי להוסיף לשיר דברים שאינם אמורים במילים המשובצות עצמן.

ישנם שלושה סוגי שיבוצים טעונים:

• שיבוץ מרחיב: שיבוץ שמביא איתו מטען מן המקור המקראי ובכך מחדד ומעמיק באופן בולט את תוכן השיר, הטיעונים שבו או ציורי הלשון שבו.
• שיבוץ מתואם: מקרה בו המטען שמביאות עמן המילים המקראיות משובץ בהקשר שירי שעומד בניגוד חריף אליו. המילים אומנם נותרות כפשוטן, אך ההקשר החדש שונה בתכלית מן ההקשר המקראי בו הן מופיעות.
• שיבוץ שונה הוראה: מקרה בו המילים המשובצות לא רק נקלטות בהקשר חדש ומפתיע, אלא הן עצמן משנות את משמען הפשוט. שיבוץ זה הוא מעין שילוב בין השיבוץ

והצימוד – הוא מבוסס על משחק מילים שמאפשר למילים ללבוש משמעות אחרת מזו המקורית.