איך הופכים משהו להיות שלנו?
גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת,
שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת,
וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע,
וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים, וְאֵלוּ הֵן:
גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת,
שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת,
וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע,
וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים, וְאֵלוּ הֵן:
לימדו בחברותות את המשנה.
לאחר העבודה בחברותות, נתכנס לשיתוף ומחשבה משותפת. נבקש לשתף באחד משלושת הדברים ולהסביר אותו בקצרה.
נתייחס למשמעות סדר המשנה.
[הצעה לסדר המשנה: המשנה פותחת דרך קניין הגוף (אוזן לב, שפתיים) והלב (יראה, אימה, ענוה, שמחה), ממשיכה לבית המדרש (10-15) להתנהלות היום יום בצניעות (16-22), לצניעות הלב והמחשבה (23-28), אדם אהוב ואוהב (29-35), איש אמת וענווה (36-42), לימוד משותף שמוביל למקומות טובים ונכונים (43-45) ויחסי תלמיד ורבו (46-48)].
נדון יחד על משמעות הסדר של המשנה, ומשמעות סיום המשנה דווקא בהתייחסות לאומר דבר בשם אומרו.
נציע הבנה שהתייחסות לבעלי השמועה, מחזקת את הקשר ואת המסורת. היקשרות זו היא אחת הדרכים לקניין תורה, אחת הדרכים להרגיש חלק ולקנות את התורה, היא להכיר את האומרים אותה ולעמוד על דרכם ועליהם.
נסיים בדברי הרב צבי יהודה קוק:
..."בתלמוד אנו מוצאים פעמים רבות דקדוק בדבר מקור השמועה "כל האומר שמועה משם אומרה, יהא רואה בעצמו כאילו בעל השמועה עומד בפניו". עלינו לצייר לעצמנו את בעל השמועה וזה מבהיר את השכל ומוליך להבנת אמיתותה של תורה. יש לדעת את השמועה ולקשרה עם בעל השמועה...".
(קניין תורה – פירוש למסכת אבות, פרק ו).