שיעורי ספרות באתר לב לדעת  נכתבו על ידי מורים ומדריכים מנוסים ועיקרם הם הצעות הפנמה והשראה. על כל מורה להפעיל שיקול דעת לגבי הוראת התכנים. מאמרים מוסמכים לתכני הבגרות מופיעים רק באתר הרשמי של מפמ"ר ספרות בחמ"ד ד"ר טלי יניב

"דמויות מאירות"- בעקבות "תהילה"

רקע:

לנובלה "תהילה" רבדים שונים ורבים, וככזאת, נקודות ההשקה שלה עם חיי התלמידים הן מגוונות מאד. בשונה ממרבית השיעורים המופיעים כאן, השיעור הזה מבקש לעסוק במה שהוא לכאורה אלמנט עיצובי בעלילה, ולא נושא תוכני מובהק. דמותה ה"שטוחה" למדי של תהילה, המתוארת כמעט ללא התפתחות או שינוי החל מהמפגש הראשון עמה ועד מותה, נבנית ומתעמקת בעזרת תחבולות ספרותיות שונות בהן נוקט עגנון. כידוע, אחת המרכזיות שבהן היא על ידי בניית "דמויות מאירות" לדמותה של תהילה, המייצרות אנאלוגיה ניגודית לדמותה, וממלאות בכך את אשר לא נאמר לגבי גיבורת הסיפור עצמה.

בשיעור זה ננסה לעורר את התלמידים לחשוב על "דמויות מאירות" חיוביות ושליליות בחייהם, ויתרה מזאת, על חשיבות היותנו בני אנוש החיים בחברה, והלומדים זה מזה, בזכות הדמיון והשוני המתקיימים בין כל פרט ופרט. בני נוער חווים את חוויית הדמויות המאירות באופן אינטנסיבי בחייהם, במפגש עם בחירות והתנהגויות של חברים ודמויות מפתח בסביבתם, לטוב ולרע. 

מבנה השיעור:

נעמיד כדור או חפץ אחר במרכז החדר, ונבקש מהתלמידים לתאר אותו בפסקה קצרה, רק על ידי מה שהוא איננו. כלומר, לכתוב שהחפץ אינו מרובע, לא גדול יותר מכסא ולא קטן יותר מילקוט, ועוד על זה הדרך. נבקש מ2-3 תלמידים לקרא את פסקאותיהם ונדון בתהליך הכתיבה הקצר שעברו.  מה לדעתם שונה באופן כזה של תיאור מאשר תיאור ישיר? מדוע לא להסתפק בלכתוב "עגול, קל, אדום, בגודל של אבטיח בערך" למשל, ולהעדיף אפשרות פתלתלה ומסורבלת כזאת של תיאור?

ישנן תשובות רבות לשאלות הללו, אבל המרכזיות שבהן לענייננו הן העובדה כי התיאור ה"מסורבל" לכאורה, מעשיר את עולם הדימויים והתיאורים שלנו בהרבה, ומאלץ אותנו לחשוב "מחוץ לקופסא" על דרכים ודברים אחרים שיצליחו לתאר את נושא השיחה שלנו.

ושנית, דרך זו יש בה דמיון רב יותר לאופן שבו אנחנו פוגשים אובייקטים ודמויות בחיינו שלנו, והאופן בו אנחנו מפנימים את מהותם. אנחנו לומדים על עצמנו, למשל דרך ההשוואה לזולת, לכל מה שהוא איננו אנחנו, ומסיקים מתוך הדמיון והשוני את מסקנותינו לגבי הזולת ולגבי עצמנו. ללא התבוננות כזאת היה לנו קשה מאד להעריך את מה שמייחד אותנו על פני אחרים, וגם לתקן את הדרוש תיקון. נקודות הייחוס הן המעניקות לנו את האפשרות לדון ברע ובטוב, באיכויות השונות שלנו, ועוד.

נציג בפני התלמידים שאלה פתוחה, אשר תלווה אותנו במהלך השיעור הקרוב בהיבטים שונים שלה:

האם עדיף היה או נכון יותר לשאוף להיות "עצמאיים" או "אותנטיים" כביכול, ולהיבנות ולהתפתח באופן שאינו תלוי או נסמך על הזולת, על בחירותיו, או על אנשים מתוכו?

או בניסוח אחר: האם הלימוד על עצמי מתוך ההשוואה לסביבה הוא רק בדיעבד, והיה מוטב אחרת, ללמוד על עצמי במנותק מהחברה?

כעת נפנה לעסוק בסיפור שלנו, ונעיר על הקשר של פתיחת השיעור לנובלה בה אנו עוסקים.

נשאל את התלמידים מה ניתן לומר על תהילה, על תכונותיה, וכיצד אנחנו לומדים את הדברים האלה.

בפתיחת הסיפור מונה המספר רשימת תכונות של תהילה, אותן הוא מעניק לנו הקוראים כאילו "במתנה", ללא כל עמל מצידנו, והוא מקרב אותנו כך אל דמותה:

"זקנה אחת הייתה בירושלים, זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם, צדקת הייתה וחכמה הייתה וחיננית הייתה וענוותנית הייתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום"

 לעומת זאת, במהלך התגלגלות העלילה נשמר חוט שדרה עקבי ואחיד של דמותה של תהילה, ואלמלא תחבולות ספרותיות אחרות בהן נוקט עגנון, היא היתה נותרת דמות שטוחה וחד מימדית למדי. דרך מרכזית אחת בה הוא משתמש היא באמצעות אנלוגיה ניגודית לדמותה של הרבנית, וגם, בנקודות השקה מסוימות לדמותו של החכם. דמויות אלה הן "דמויות מאירות" אשר משמשות מעין בבואה מאירה לדמות הראשית, ואשר יותר משהן מלמדות את הקורא אודותיהן, הן מבליטות צד דומה, אך גם שונה בתכלית של הגיבור, או במקרה שלנו, של תהילה.

(על הרבנית והחכם כדמויות מאירות ראו חומר עזר בנספחי השיעור)

"דמות" נוספת, אליה במובהק נערכת אנלוגיה תוך כדי התפתחות העלילה היא העיר ירושלים, אשר בחלקים מסויימים מואנשת ע"י תיאורים שונים, ואשר הדיבור אודותיה מתאר את תהילה ע"י קשר של זהות. כלומר, ירושלים ותהילה מאירות זו על זו, וקיימת מעין סימביוזה בין שתיהן. ירושלים מאירה על דמותה של תהילה, אך בשונה מהאמור לעיל לגבי הרבנית והחכם, כאן הקשר הוא חיובי במובהק, מתוך שבחה של זו נלמד גם על שבחה של זו.

(על ירושלים כדמות מאירה ראו גם בנספחי השיעור)

נחלק את התלמידים לזוגות/ שלשות, כשכל "חברותא" כזאת תקבל תחת אחריותה את אחת משלוש הדמויות הללו, (הרבנית, החכם, וירושלים). על כל חברותא מוטלת המשימה לאתר בסיפור עצמו נקודות השקה רבות ככל האפשר עם הדמות שקיבלה. (כמובן שיהיו מס' חברותות שיעסקו באותה הדמות, בנפרד)

בתום המשימה, נבקש מחברותות שונות להציג את ממצאיהן, ובעזרת הדברים שמצאו בכתוב נשרטט יחד את דמותה של תהילה, כפי שהיא עולה בהשוואה לכל אחד מה"גיבורים" הללו.

נשאל לגבי כל אחת מהדוגמאות מה היא מלמדת על תהילה, והאם הלימוד המתבצע הוא על דרך השלילה, (אנלוגיה ניגודית) או שמא זה שיקוף ישיר ומדויק של דמותה. ומתוך כך, האם אותה "דמות מאירה" שנפלה בחלקם היא דמות מאירה שלילית או חיובית?

כעת, בתום החיפוש הקבוצתי בטקסט והסיכום המשותף בכתה, נפנה לתרגום הדברים לעולמם הממשי של התלמידים. נבקש מהתלמידים לשבת ולחשוב עם עצמם על דמות אחת בחייהם, אח, או אחות, או חבר קרוב, דמות מפורסמת, או אולי מישהו שרק שמעו עליו, שבנקודה מסוימת בחייהם הרגישו שהוא מאיר עליהם, ומלמד אותם משהו על עצמם רק באופן שבו הוא בוחר את בחירותיו/ עושה מעשים/מתנהל וכו'.

האם למשל, בנקודות בחירה שונות בחייהם (לאיזה תיכון ללכת, תנועת נוער, מה לעשות בקיץ, האם לנסוע למסע לפולין, ועוד ועוד) הם מצאו את עצמם מהרהרים בדמות הזאת, ומשווים את עצמם אליה?

עד כמה הדמות הזאת נוכחת בחייהם, ועד כמה היא משפיעה עליהם לדעתם?

האם הם נוהגים לחקות את בחירותיה, או שמא להיפך, ללמוד ממנה מה לא לעשות?...

מה דעתם על אופן זה של קבלת החלטות?

 האם ניתן ללמוד על עצמנו באופן אחר , "נקי" יותר?

נשאיר את השאלות הללו פתוחות לפי שעה, ונפנה לתרגיל מסכם.

נזמין את התלמידים לכתוב מכתב לדמות המאירה שלהם, עליה חשבו כעת. לכתוב לה על אירוע מסוים בחייהם בו נעזרו בה, או על האופן בו היא מלווה את חייהם לעיתים, לרע ולטוב.

לשיקול המורה, על פי אופיה של הקבוצה, ניתן להחליט האם להציע קריאה של חלק מהמכתבים יחד, או להשאיר אותם חתומים אצל התלמידים, ולהסתפק בסיכום כללי של התרגיל:

מה התחושה המרכזית שהרגשתם כשכתבתם את הדברים?

(הודיה, כעס, קרבה, ריחוק, חיבור, רתיעה וכו' וכו')

האם התחדש לכם משהו לגבי תפקידו של האדם הזה בחייכם לאור המושג "דמות מאירה"?

האם אתם מרגישים שיש בעולם מי שרואה בכם "דמות מאירה" לחייו?

האם הייתם מעדיפים לחיות בעולם "סטרילי",בו אנשים חיים זה לצד זה ללא השפעה של ממש על הסובבים אותם? ללא "דמויות מאירות"?

מדוע?

נספחים:

הרבנית כדמות מאירה:

מבטה האופטימי של תהילה בולט על רקע תפיסת העולם הפסימית של הרבנית:

תהילה טובת מזג, ובעלת "עין טובה" . בעוד הרבנית מתלוננת על הצינה בירושלים שתגרום למותה, תהילה מברכת על הגשמים שמביאים ברכה  ואומרת שכבר ראתה קרירות גדולה מזו שבירושלים.

תהילה מחפשת תמיד את טובתו של האחר ומספרת בשבחו. כך למשל: את השוטר הבריטי היא מתארת כגוי טוב כי ראה במצוקתה, ואילו הרבנית מעבירה ביקורת אף על מעשה טוב שנעשה כביכול ע"י נכדה: " סבור הוא שמאחר ששלח לי כזית תנור כבר יצא ידי חובתו...".

 תהילה עושה חסדים תדיר, ואילו הרבנית מתלוננת אף על מעשי החסד שעושים עבורה. היא מזכירה שאין ביכולה לקנות תנור בכסף שנכדה, לכאורה שלח לה :"וכי רגליים יש לי? גלידי קרח יש לי...".

תפיסת עולמה של הרבנית חומרנית : היא  מתעניינת מה מצבו החומרי- כלכלי של נכדה  ,ולא שואלת לשלומו. אצל תהילה לעומת זאת תפיסת העולם היא אמונתית - דתית: . היא מתייחסת למקומות הקדושים בירושלים שהוזנחו ע"י היהודים ונתפסו ע"י הערבים והיא מצירה על כך . גם הנימוק לפחד שלה ממותה הקרב הוא נימוק אמוני – היא כבר לא תוכל לומר יותר מזמורי תהילים.

יחס הרבנית לחידושים שונה מאוד מזה של תהילה- הרבנית נרתעת מכל החידושים ומציינת בחיוב את העבר, ואילו תהילה למרות שאינה משתמשת במרבית החידושים ( עט, תנור, אוטובוסים) רואה בכל זאת את הטוב שבהם ומשבחת אותם. תהילה גם מציינת בחיוב את העבר אך בהתייחס לשמירת הדת והמצוות- “אבותינו שהיו עושים מצוות הרבה לא היו מפרסמים את המצוות, אנו שאנו ממעטים  במצוות, מצווה לפרסם כל מצווה שעושים..."

גם חדרה של הרבנית מנוגד לחדרה של תהילה-  חדרה מתואר על רקע המדרגות הרעועות והכניסה המלוכלכת לביתה  חדר שניכרים בו אי הסדר ואי הניקיון , ואילו חדרה של תהילה נקי ומסודר ויש בו אווירה של חדר תפילה, אווירה של קדושה וטוהרה.

(באמירתו של המספר כי אינו מתכוון להגיד שבחה של אחת מתוך גנותה של חברתה – יש כמובן תכסיס עגנוני ידוע ושכיח, לומר דבר אחד ולהתכוון להיפוכו, ולהנכיח אותו כך בתודעת הקורא. למעשה, בולטת דמותה של תהילה עוד יותר על רקע התנהגותה של הרבנית, וגנותה שלך זו היא היא תפארתה של זו.)

החכם כדמות מאירה:

תהילה פתוחה לחברה ולחידושים ואילו החכם מתעניין רק בחידושי תורה.

לתהילה עולם דתי מוסרי, החכם עוסק רק בהלכה ולא יוצא מפתח ביתו לעשות צדקה.

הוא ממחיש בהיותו מסוגר פן מנוון של לומדי תורה, אשר אינם מקיימים בגופם את הקביעה "גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה" אלא טרודים רק בתלמודם, בחכמתם וכו'. הן החכם והן הרבנית מכונים בסיפור בכינויי תפקיד, ולא בשם של ממש, והם מייצגים מעמד ומהות פונקציונלית חברתית מסוימת, בעוד תהילה היא דמות חופשית, משוחררת מהגדרות חברתיות מובהקות, מתכנה בשם פרטי ומגלמת אותו בשלמות, בהיותה "תהלה לאל חי" כפי שהוזכר לעיל.

האנלוגיה בין תהילה לירושלים:

מקום העלילה הוא ירושלים של תקופת המנדט. במדה רבה תהילה היא מעין גילום אנושי של ירושלים:

1. שתיהן ניחנות ביופי חיצוני שהוא ביטוי ליופי פנימי ורוחניות.

2. שתיהן שילוב של עבר והווה.  עבר מפואר והווה פגום. ירושלים בעבר הייתה בשיא תפארתה וכעת ירדה מגדולתה.

   תהילה בעברה אישה עשירה בעלת מעמד ובהווה ירדה מגדולתה וכעת היא זקנה ערירית ובודדה.

3. בשתיהן זקנה ועלומים – שתיהן זקנות עתיקות, אך מקרינות רעננות וקלילות. תהילה למרות גילה הרי היא זריזה כעלמות.

4. שילוב הישן בחדש הוא יסוד דומיננטי בשתיהן.   העיר העתיקה והשכונות החדשות, החכמים המחדשים בה.

תהילה אוהבת את הישן [הקלף בו תכתב האיגרת, הנוצה והדיו – אמצעי כתיבה ישנים], אך יחד עם זאת מקבלת בשמחה את החידושים – העט הכדורי.

תהילה אוהבת את ירושלים ומספרת בשבחה. היא אומרת: "דרכם של בני אדם כשהם מזכירים את ירושלים מוסיפים ואומרים עיר הקודש, אני כשאני אומרת ירושלים – איני מוסיפה מילה, שקדושתה בשמה עצמו".

5. תכונותיה של תהילה מקבילות לתיאורי הנוף בירושלים – טהורה, זכה, קדושה. בתכונותיה היא משקפת את מהותה של ירושלים. לעתים, מנוגד נוף ירושלים למצב בעיקר מבחינה לאומית. על רקע נוף העיר מתואר הנוף האנושי: גברים, נשים וילדים בני כל העדות ועולים חדשים העולים לכותל המערבי.

נופיה של ירושלים מושלמים ביופיים, אולם בתיה רעועים ודורשים תיקון, ובאנלוגיה לתהילה, יופיה השלם מכיל דבר מה הטעון תיקון ובניה מחדש.

בתי ירושלים ובעיקר בתים ששימשו לתפילה ולתלמוד תורה נמצאים בידי הערבים ויש בכך פגם גדול. חצרות ירושלים שיש בהם קדושה מועברות לערבים ונותנים להם להיחרב. כאן ישנה הקבלה ניגודית בין חורבן חצרות ירושלים ובתיה לבין החורבן בעולמה הפרטי של תהילה.בתים שנבנו בדמעות ע"י האבות נזנחים ע"י הבנים ובכך נגרם חורבן ואילו אצל תהילה חורבן עולמה נבע מכך שהאב חטא והיא נענשת.