פסחים קט"ז ע"א: מה נשתנה, וסיפור יציאת מצרים

 

מקורות הסוגיה:

פסחים, קטז. 'מתני' מזגו לו כוס שני...' עד '...פתח ואמר עבדים היינו'.

הערה: בנוסף לקטע הנ"ל יש להכיר את הסיפור המובא בדף קטו: – 'אביי הוה יתיב קמיה דרבה... פטרתן מלומר מה נשתנה'.

 

נושא הסוגיה

שאלות 'מה נשתנה' המובאות בנוסח ה'מגיד'.

 

שאלות לעיון

·         המשנה פותחת באמירה 'וכאן הבן שואל את אביו', ואומרת ש'אם אין דעת בבן אביו מלמדו', ומיד לאחר מכן מופיע נוסח 'מה נשתנה'. כבר מקריאה פשוטה של המשנה עולה השאלה: האם אנו מצפים שהבן ישאל את השאלות הספציפיות שמוזכרות בנוסח 'מה נשתנה' שבמשנה; או שלא, ונוסח מה נשתנה הוא עצמאי ולא קשור לשאלות הבן?

·         האם יש חובה לשאול [כפי שמשמע מלשון המשנה 'ואם אין דעת בבן אביו מלמדו' וכנראה שהכוונה היא 'מלמדו לשאול'], ואם כן – מה מקור החיוב הזה, ומה טעמו?

·         כאשר מזמינים את הבן לשאול שאלות, סביר להניח שנצטרך גם לענות לו על שאלות אלו; השאלה היא – היכן התשובות לשאלות הבן שנשאלו ב'מה נשתנה'?

·         מה היחס בין נוסח 'מה נשתנה' שבמשנה, לנוסח שב'מגיד'? ככלל, יש נוסחאות שונות ל'מה נשתנה'; במערך שיעור זה לא נעסוק בעניין הנוסחאות. לפניכם קישור למערך שיעור של עמירם דומוביץ העוסק (גם) בנושא זה, ובכלל כדאי להתבונן בו בקשר לכל סוגיית 'מה נשתנה'.

 

 

מקורות העוסקים בחלק מהשאלות הנ"ל

מקור החיוב לשאול, וטעמו

מסתבר מאוד שהמקור לעניין הוא מפסוקי התורה המתארים שאלות שונות של הבנים. לפניכם קישור לדברים קצרים של הרב אליעזר מלמד הסוקרים את הפסוקים האמורים אודות ארבעת הבנים.

בעוד שאת הפסוקים הנ"ל ניתן לראות לא כחובה לכך שתהיינה שאלות אלא כתיאור של תגובות ותשובות שונות של האב לשאלות אפשריות של בניו; הרי שהדבר נהפך לחיוב. 

חלק מהאחרונים שעסקו בשאלת היחס בין מצות זכירת יציאת מצרים שבכל יום לבין מצות סיפור יציאת מצרים שבליל הסדר, עסקו גם בעניין החובה לספר על ידי שאלה ותשובה. לפניכם דבריו של הגר"ח (בסטנסיל) בעניין זה.

 

"ונראה לומר שיש ג' חילוקים בין המצוה של זכירת יציאת מצרים להמצוה של סיפור יציאת מצרים:

לקיים מצות זכירה אין צריך להזכיר אלא לעצמו אבל בסיפור יציאת מצרים המצוה היא לספר לאחר דרך שאלה ותשובה כדכתיב 'והיה כי ישאלך בנך וגו' ואמרת אליו' וכדכתיב "והגדת לבנך" ובהגדה הבן שואל 'מה נשתנה' והאב משיב 'עבדים היינו' וההלכה היא שאפילו אם הוא אחד לבדו צריך לשאול לעצמו ולומר עבדים היינו כדרך סיפור לאחר.

בסיפור צריך המספר להתחיל בגנות ולסיים בשבח ולקיים מצות זכירה סגי בזכירת יציאת מצרים לחוד.

מצוה לספר טעמי המצוות של אותו הלילה, כמו שאמר רבן גמליאל (פסחים י', ה') "כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום מה ..."

 

העובדה שר' חיים מבין שחלק מהגדרת סיפור לאחר היא על ידי שאלה ותשובה היא מעניינת לכשעצמה, אך לא נעסוק בזה כעת.

[ ניתן להסב את תשומת לב הלומדים לכך, ש-3 החילוקים המוזכרים בדברי ר' חיים נמצאים במשניות שלנו: מה נשתנה, מתחיל בגנות ומסיים בשבח – נמצאים במשנה שלנו; דברי רבן גמליאל אודות טעמי מצוות ליל הסדר – נמצאים במשנה הבאה. נראה כי דברי ר' חיים אלה, ובכלל העיסוק במצות סיפור יציאת מצרים, יכולים להיות שיעור פתיחה טוב לעיסוק בדפי ה'מגיד'. כך עשינו אצלנו כשלמדנו כעת פסחים, והדבר הועיל ללימוד הסוגיות בהמשך ]

סיכום: עמדנו על המקור האפשרי לחובת השאלה של הבן, וכן על טעמו [ר' חיים: שאלה ותשובה זו הדרך לספר לאחר].

 

האם יש חיוב בנוסח הספציפי שבמשנה, או לאו דוקא

נחלקו בדבר רשב"ם ותוס'. בסיפור המובא בדף קטו:, אביי שאל את רבה מדוע עוקרים את השולחן קודם שיאכלו, ורבה אמר לו – 'פטרתן מלומר מה נשתנה'. רשב"ם [ד"ה פטרתן] כתב ש'אין אנו צריכין לומר מה נשתנה, אלא להשיב על דבריו', בעוד שתוס' כ' [ד"ה כדי] שכוונת רבה היא שאביי פטר אותנו מלפתוח בשאלה 'מה נשתנה', אולם ברור שיש לשאול את השאלות שבנוסח המשנה.

קיימת סתירה בדברי רשב"ם, שכן בסיפור דומה המובא בסוגייתנו אומר רב נחמן לדרו עבדיה 'פטרתן מלומר מה נשתנה', ורשב"ם כתב [ד"ה פתח ואמר] 'לאחר שאילת הבן התחיל לומר עבדים היינו' ומשמע שלא הסתפק רב נחמן בשאלה ששאל הוא את דרו עבדו ובתשובת דרו עבדו. יתכן וסיבת ההבדל היא שפה לא העבד שאל את השאלה אלא האדון, וכן לא מדובר בשאלה על שינויים שנעשים בליל הסדר אלא השאלה הזו היא בעצם סוג של תשובה לשינויים האלה. אם כן, מה כוונת רב נחמן באומרו – 'פטרתן מלומר מה נשתנה'? איני יודע.

 

מי צריך לשאול?

ניתן לעמוד על דירוג כלשהו: המשנה מעדיפה שהבן ישאל, ואם אין בו דעת אביו ילמדו – ובפשטות הכוונה היא שילמדו לשאול את שאלות מה נשתנה. הגמרא מביאה ברייתא שעולה ממנו פירוט שונה: א. לא מוזכר שהאב מלמד את בנו לשאול. ב. הברייתא מפרטת לנו מי ישאל במידה והבן לא יכול לשאול: אשתו, ואם לאו [אינה יכולה לשאול / אין לו אשה] הוא שואל לעצמו. יתכן וגם הברייתא תסכים שמוטב ללמד את הבן, אלא שזה כלול באמירה 'חכם בנו', כלומר – אם בנו חכם ויכול לשאול או מעצמו או בעזרת אביו שילמדו – הוא שואל, ואם לאו, אשתו, ואם לאו – הוא עצמו.

 

נצביע על 2 מקורות נוספים שקשורים מעט ל-2 השאלות הקודמות:

רשב"ם בפירושו למשנה מסביר את המשפט 'וכאן הבן שואל את אביו' כך שלא מדובר על שאלות מה נשתנה, אלא הבן שואל את אביו על מזיגת הכוס השני, וז"ל: 'כאן במזיגת כוס שני הבן שואל את אביו אם הוא חכם, מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה'.

גם מהרמב"ם משמע ששאלות הבן אינן שאלות מה נשתנה, וז"ל הרמב"ם [חמץ ומצה, פרק ח הלכה ב]: 'וכאן הבן שואל, ואומר הקורא מה נשתנה...'. משמע שהבן שואל את השאלות שעולות לו, וקורא ההגדה מוסיף על שאלותיו את שאלות מה נשתנה.

מקור נוסף בעניין זה – שיבולי הלקט, סימן ריח:

ספר שבולי הלקט סדר פסח סימן ריח

מה נשתנה הלילה הזה. פירש רבינו ישעיה זצ"ל זה נתקן עבור מי שאין לו מי שישאל שאילו היה לו בן [חכם] שהיה שואל לא היו צריכין לאומרו. כי הא דאביי הוה יתיב קמיה (דרבא) [דרבה] חזא דקא מגביה פתורא פי' שהיו עוקרין את השלחן אמר אטו מי אכלינן שאתה עוקר את השלחן מלפנינו אמר ליה (רבא) [רבה] פטרתן מלומר מה נשתנה אבל במקום שאין לו מי שישאל חייבין לשאול זה את זה. ואפי' שני תלמידי חכמים הבקיאין בהלכות הפסח:

 

             התשובות לשאלות מה נשתנה

מומלץ להקדיש שיעור נפרד לנושא זה. נביא כעת מספר מקורות שעוסקים בעניין זה. חשוב להדגיש שהשאלה היכן התשובות לשאלות מה נשתנה, מושפעת מהשאלה – מה הוא תוכנן של שאלות מה נשתנה. נקודה זו תבלוט מאוד תוך כדי קריאת המקורות.

הגדת ריטב"א: 'עבדים היינו לפרעה וכו' – זהו תחילת ההגדה ותשובת מה נשתנה לפי שעבדים היינו לפרעה וכו'.

שבולי הלקט, סימן ריח:

ספר שבולי הלקט סדר פסח סימן ריח

כתב אחי ר' בנימין נר"ו שאילת מה נשתנה סדורה על יסוד הפסוק והגדת לבנך וגו' ובעבור זה כמו שמפורש בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך והנה הוא שואל על המרור כמו שאמר אנו אוכלין שאר ירקות וכן שואל על המצה כמו שאמר והלילה הזה כולו מצה ובזמן שבית המקדש קיים שואל על פסח שאומרים בכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי אך עתה אין מקום לשאילה זו ועוד שואל על ההסיבה הצריכה לכל אלו השאילות ועליה משיבין תחילה שאומרים עבדים היינו לפרעה במצרים כו' היא תשובת ההסיבה לבד שיצאנו מעבדות לחירות וההסיבה היא סימן לבני חורין ולפי שהיא זקוקה לכל השאלות משיבין עליה תחלת ותשובת השאלות האחרות בסוף הגדה רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פסח מצה ומרורים. ומפרש והולך פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים על שום מה וכן למצה וכן למרור. תדע לך שהיא כן כדאמרינן התם אמר ליה רב נחמן לדראי עבדיה עבדא דשבקיה מריה לבר חורין ויהיב ליה דהבא וכספא מאי בעי למיעבד ליה אמר ליה צריך לאודייה ליה ולשבחיה אמר ליה פטרתן ממימר מה נשתנה:

 

 

אברבנאל (זבח פסח, הגדה של פסח): מצורף כאן

 

ערוך השולחן (סימן תעג, כא):

ואחר אמירת כהא לחמא יסיר המצה מעל השלחן וזהו לפי מנהגם שהיה להם שולחנות קטנות והיו עוקרין את השלחן ועכשיו מכסין הפת במפה וזהו במקום עקירת שלחן וגם זה כדי שיראו התינוקות וישאלו למה עוקרין השולחן הלא עדיין לא אכלנו ומיד מוזגין לו כוס שני כדי שישאל הבן למה מוזגין כוס שני הלא עדיין לא אכלנו ועכשיו אין רגילין בשאלה זו אלא שואלין מה נשתנה ועניין מה נשתנה כעניין מה גדלו מעשיך ה' מה טובו אוהליך יעקב על דרך ההתפעלות וכן בכאן נתפעל מה גדלו השינויים בלילה הזה ובמשנה יש שאלת צלי ואין בה שאלת הסיבה לפי שאכלו הקרבן פסח והיו רגילים תמיד בהסיבה ועכשיו לא שייך שאלת צלי וישנו שאלת הסיבה לפי שאין אנו רגילין תמיד בהסיבה ואם אין חכמה בבן לישאל אביו מלמדו לשאול ואם אין לו בן תשאל הבת ואם אין לו בת תשאלנו אשתו או אחר היושב על השלחן ישאלנו מפני דהתורה הקפידה שעניין זכירת יציאת מצרים בלילה הזה תהיה ע"י שאלה ותשובה אך אם אין מי שישאל שואל ומשיב לעצמו וכשיש שואל א"צ הוא להגיד המה נשתנה אלא מתחיל עבדים היינו [ולא יאמר הלילה הזה כולו מרור אלא הלילה הזה מרור]:

 

למעוניינים, מובאים לפניכם דבריו של הרב אפשטיין [בעל ערוך השולחן] בחיבורו להגדה של פסח 'ליל שימורים'.

'עבדים היינו לפרעה וכו' – רובי המפרשים טרחו להעמיד התשובה על פרטי השאלות ובאמת הדבר רחוק שהרי על ההטבלה וההסיבה לא נזכר דבר בהתשובה ורק במצה ומרור נזכר בסוף במאמר דרבן גמליאל והעיקר מאי דק"ל דאם כדבריהם שהן שאול על הפרטים היה לו לומר למה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות אבל לשון מה נשתנה יש בו כוונה אחרת כענין מה גדלו מעשיך ה' מה טובו אהליך יעקב שהוא על דרך ההתפעלות וכן בכאן הבן נתפעל  ואומר מה נשתנה כלומר מה גדל השינוי בלילה הזה מכל הלילות הלא דבר הוא ומסתמא יש לזה איזה סיבה נוראה ושואל מה היא סיבת דבר זה ואביו משיב לו דאמר הן הוא שיש לזה סיבה נוראה  והיא מה שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל סדר ההגדה "

 

           מצורפים דברין של הרב הירשמן בנושא

 

 

נתאר בקצרה את תוכן שאלות 'מה נשתנה', ולפי זה את התשובות עליהן, על פי הדעות השונות:

ריטב"א, הרב יוסף הירשמן: התשובה היא ב'עבדים היינו'.

תוכן השאלות: מה סיבת השינויים השונים שאנו עושים בליל הסדר?

תשובה: בלילה זה יצאנו לחירות מהעבדות שלנו, ממילא לילה זה מיוחד ואנו מדגישים את ייחודו בעזרת השינויים האלה.

 

שיבולי הלקט: התשובה לשאלת ההסיבה היא ב'עבדים היינו', והתשובה ל-3 השאלות האחרות היא בדברי רבן גמליאל: מצה על שום מה, מרור על שום מה, פסח על שום מה [תואם לנוסח מה נשתנה שבמשנה, ולא לנוסח מה נשתנה שבהגדה שלנו היום].

 

אברבנאל: התשובה היא ב'עבדים היינו'.

תוכן השאלות: מדוע אנו עושים בלילה זה 'תרתי דסתרי'; מחד – דברים המעידים על שעבוד [מרור, מצה], ומאידך דברים המעידים על חירות [הסיבה, טיבולים].

התשובה: כיון שבלילה זה עצמו היו 2 הדברים; בתחילתו היינו משועבדים, ובו יצאנו לחירות.

 

ערוך השולחן: ניתן להבין ממנו [לפחות בתחילת דבריו] שלא מדובר בשאלות אלא בהבעת פליאה; האדם מצהיר וקורא בקול עד כמה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות [כדוגמת הקריאה 'מה רבו מעשיך ד'!' שאינה בסימן שאלה אלא בסימן קריאה].

 

ר' שלמה קרליבך [לב השמים לפסח, עמודים 220-224]: המטרה היא לשאול את כל השאלות שאין עליהן תשובה ולא לענות עליהן. בדומה לכך [עם שוני גדול] גם דברי ר' נחמן מברסלב בליקוטי הלכות או"ח ח"ג הלכות פסח הלכה ט סעיפים ו-ח.

 

 

הצעה למהלך הפנמתי בסוגיה

אציע מהלך הפנמתי לסוגיה, שנוסה על ידי עם קבוצת התלמידים איתה למדתי את סוגיית 'מה נשתנה'. המהלך מתייחס בעיקר לנושא – 'התשובות לשאלות מה נשתנה' [שכפי שציינתי לעיל, נראה שכדאי להקדיש לו שיעור בפני עצמו].

 

שלב א – שליב מכין למהלך ההפנמתי

·         להתחלק לקבוצות של 4, כך שכל קבוצה יושבת מסביב ל-2 שולחנות מחוברים.

·         כל קבוצה צריכה לנסח באופן אחיד תשובה לשאלה הבאה, לפי כל אחת מהשיטות הנ"ל:

מה תוכן השאלה/ות בנוסח 'מה נשתנה', והיכן נמצאת התשובה, אם היא בכלל נמצאת..

 

שלב ב – המהלך ההפנמתי

·         כל קבוצה צריכה להציג את חלק 'מה נשתנה' שבליל הסדר, כיצד הוא נראה על פי אחת מהשיטות הנ"ל: באיזה אופן נשאלות השאלות, וכיצד עונים את התשובות.

לפניכם נוסח השאלה שהבאתי בפני הקבוצות:

 

ח י ד ו ד   ו ה פ נ מ ה

הכינו יחד מחזה / הצגה קצרים המתארים את חלק 'מה נשתנה' (והתשובה אליו – אם יֶשְנָה) לפי אחת הדעות הבאות: שבולי הלקט , ריטב"א, אברבנאל , ר' שלמה קרליבך, ערוך השולחן, הרב יוסף הירשמן.

 

·         לאחר כל הצגה נדרשים חברי שאר הקבוצות לומר איזו שיטה הוצגה לפניהם, ומה ניסו חברי הקבוצה להביע בעזרת הצגתם.

·         לאחר המשוב של שאר החברים, חברי הקבוצה שהציגה מגיבה לדברים שנאמרו ומסבירה מה הייתה כוונתה.

 

אתאר בקצרה מספר הצגות שעלו:

1.      קבוצה אחת בחרה להציג את דברי הרמב"ם, שאומר שהבן שואל את שאלותיו ולאחר מכן מקריא בעל ההגדה את נוסח מה נשתנה ואת התשובה של עבדים היינו.

-          אבא, למה התפילה היום הייתה כל כך ארוכה?

-          [האבא מדקלם בקרירות] מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות...

-          [תוך כדי דקלומו, אומר בן אחר] אבל אבא, איך זה קשור למה שהוא שאל? תענה לו..

-          [האבא מדקלם את התשובה] עבדים היינו לפרעה במצרים...

תגובות:

ההנחה היא שגם הבן ישאל על שינויים שנעשים, האבא יצביע על שינויים נוספים, ויענה על כולם לבנו בעזרת האמירה 'עבדים היינו'.

תגובת המציגים:

גם את השאלות והתשובות ניתן לעשות כדקלום ולא כשיח ער וחי של שאלה ותשובה.

2.      הקבוצה הציגה את דברי ערוך השולחן. מקריא ההגדה הקריא את 'מה נשתנה' בהתפעלות עצומה, והיושבים על ידו ישבו באדישות והתבוננו עליו מתלהב ומתפעל כאומרים שהם אינם מבינים ממה.

3.      בן שואל את אביו שאלות והאב ממהר לענות, על כל תשובה שואל הבן עוד שאלה כך שהשאלה הולכת ומתגלגלת, והאב בכל שלב ממהר לענות, עד שבשלב מסויים הבן מתחיל לשאול ברצף מבלי להמתין לתשובה, ובשלב מסויים הוא כבר לא מביט באביו ושואל אלא מביט לשמיים ושואל את הקב"ה שאלות קשות [למה יש רוע בעולם, וכדו'].

בהצגתם הם הציגו את דברי ר' שלמה קרליבך, שלא הבאתים בפניכם, אולם אצטט חלק קצר מדבריו:

אתם יודעים שהיה לי רבי געוואלד – ר' שלמה היימן זצ"ל.

אתם יודעים, יש תלמידי חכמים שכשאתה שואל אותם שאלה או מקשה להם קושיה, עוד לפני שגמרת את המשפט – כבר יש להם תשובה. נעבעך, הם מרגישים אחראים לתת תשובה לכל שאלה.

אבל ר' שלמה היימן, כשהיית מקשה קושיה, הוא לא היה עונה. ותלמידים היו אומרים לו: 'רבי, אתם לא עונים' והוא היה אומר: 'איפה כתוב בתורה שצריך לענות לכל שאלה ולתרץ כל קושיה?'.

הוא היה אומר הרבה פעמים: 'הקושיה כל כך טובה. למה להרוס קושיה יפה עם תשובה חלשה?' אתם יודעים, על פי רוב, הקושיה יותר טובה מהתשובה. העולם שאנו חיים בו הוא עדיין עולם של שאלות. התשובות הטובות באמת, זה רק אחרי ביאת המשיח...'.

כדאי לראות שם גם את המשך דבריו.

לאור הדברים האחרונים: אפשר אולי לעורר דיון סביב השאלה – האם אנחנו צריכים לחפש תשובה לכל שאלה שיש לנו / מה היחס בין הרוח העולה מדברי התורה, שעל שאלות הבנים יש להשיב תשובה, לבין דברי ר' שלמה קרליבך [ר' שלמה היימן אומר: 'איפה כתוב בתורה שצריך לענות לכל שאלה ולכל קושיה?'; אולי זה כתוב ב'והגדת לבנך..'].