פסחים ק"כ ע"א: מצוות אכילת מצה

מסכת פסחים קכ'

רקע:

חייבה התורה לאכול מצות דכתיב ,ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך.." (דברים, טז, ח). הגמרא בפסחים קכ. דנה במצוות אכילת מצה בכל שבעת ימי הפסח. לכאורה עולה מהסוגיה כי  מצוות מצה בלילה ראשון של פסח הינה חיוב דאורייתא, ואילו בשאר ימים אין חיוב אכילה אלא רק איסור על אכילת חמץ. כך עולה מפשט הקריאה בגמ' שם. אלא שכשמעיינים עוד בסוג' ניתן להבין אף אחרת כפי שנראה במקורות המובאים להלן.

מקורות (מתוך חוברת המקורות לבגרות):

1. בבלי, פסחים קכ. "תניא כוותיה דרבא, ששת ימים תאכל מצות, וביום השביעי עצרת לה' אלוקיך, מה שביעי רשות, אף ששת ימים רשות. מאי טעמא, הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. יכול אף לילה הראשון רשות, תלמוד לומר, על מצות ומרורים יאכלוהו, אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין, ת"ל בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה".

2. רשב"ם על אתר "שביעי רשות. דכתיב וביום השביעי עצרת, ולא כתיב תאכל מצות שהרי הוציאו מן הכלל".
"אף ששת רשות. שאם רצה לאכול בשר בלא לחם או להתענות הרשות בידו".

3. רמב"ם,  הלכות חמץ ומצה, פרק ו', הלכה א' "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן... אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות, רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או כליות או פירות. אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו".

. 4. הרב צבי פסח פרנק, "אם יש מצווה באכילת מצה כל ימי פסח", מקראי קודש-פסח, חלק ב, עמ' קסט

כתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה ו, א... והרב הגאון ר"י קיזלשטיין העיר על אריכות הלשון שנראה ככפילות. וידידי הגאון הרב דב רוזנטל אמר, דאפשר דשיטת הרמב"ם הוא כדעת האומרים דיש מצוה באכילת מצה כל שבעה, ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה. (עיין מעשה רב לגר"א סימן קכה....). ולכן כפל את דבריו אחר שכתב באכילת מצה כל שבעה רשות, חזר וכתב דבליל ט"ו בלבד חובה. היינו שבכל שבעה חובה היא דלא הוי, אבל מכל מקום אית בהו גם כן מצוה. ולענ"ד יש לומר, דאפילו אם נאמר שהיא מצוה, היינו אם רוצה לאכול, אבל בשאינו רוצה לאכול כלל, יש לומר דאינו מצוה כמו שחיטה.

תוספת עיון במקורות (שאינם מתוך החוברת):

4. ש"ע, סי' תע"ה, סעיף ז' "אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד".

5. הרוקח, סי' רצא "האוכל מצה כהלכתה שבעה ימים, כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, דכתיב מצות יאכל את שבעת הימים, ימים אין כתיב כאן, אלא שבעת הימים, שבעת ימי בראשית".

6. חזקוני, שמות יב' טו'  "ומ"מ מצות תאכלו שבעת ימים כתיב, כלומר אם אכל מצה כל שבעת הימים מכל מקום קיים הוא הפסוק זה של שבעת ימים מצות תאכלו."

7. הגר"א, מעשה רב, אות קפה "שבעת ימים תאכל מצות, כל שבעה מצווה ואינו קורא לה רשות, אלא לגבי לילה ראשונה, שהיא חובה. ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה. אעפ"כ מצוה מדאורייתא היא..."

8. הנצי"ב, פתיחתו להגדה של פסח, עמ' א' "אלמא דכל הסעודה ראוי להיות כן. משום דאע"ג שיוצאים בכזית ראשון, מכ"מ כל זמן שאוכלין הרי זה מצוה ".

9. ערוך השולחן, סי' תעה, סעיף יח' "ודע דכך מקובלני, דאע"ג דאין חובת מצה רק בלילה הראשון, מכל מקום מצוה לאכול ימי הפסח כדכתיב שבעת ימים תאכלו מצות, והא דקרי לה רשות, משום דמצוה לגבי חובה רשות קרו לה מפני שאין זו מצות עשה, אלא רצון ה' שיאכלו בני ישראל מצה כל ימי הפסח".

שאלות לעיון:

1. מה פירוש הביטוי רשות?

2. מה עושה הגמ' עם הפסוק הנוסף "מצות תאכלו שבעת ימים"?

3. כיצד מתמודד הגר"א עם המכילתא המובאת בגמ' ממנה משמע כי אכן כל שישה רשות?

4. מה המקור לדרשת הרוקח? כיצד מתמודד הוא עם המכילתא?

5. אם אכן לשיטת הגר"א ישנה מצוה מדאור', האם צריך לברך על אכילת מצה כל שבעה?

6. לפי ערוך השולחן מה ההבדל בין מצוה לבין רצון ה'?

תורף החידוש הלמדני:

לאחר שקראנו את הסוגיה בבבלי נראה כי אכן כל ששת ימי החג אכילת המצה היא רשות, וכן נראה כי פסקו הרמב"ם והש"ע. כאשר מתעמקים בסוגיה ובפסוקים, נראה כי חסר כאן פסוק מרכזי נוסף "מצות תאכלו שבעת ימים", וכן נראה כי על אף החידוש הלמדני ע"י י"ג מידות, פסוק זה נשאר בעינו. כאשר אנו מרחיבים את אופק ההסתכלות מתגלות שיטות שונות, שלכאורה לא מתישבות עם פשט הגמ'. שיטת הגר"א לפיו זוהי מצוה מדאור', שיטת הנצי"ב שאע"פ שאין חיוב מ"מ כל אכילה נכנסת לגדר המצוה וכן שיטת ערוך השולחן שזהו רצון ה' שיאכלו בני ישראל מצות.

הרקע להבאת הדרשה מהמכילתא הוא מח' רבא ורב אחא בר יעקב האם אכילת מצה ומרור בזה"ז הינם דאור' או דרבנן, והמכילתא מובאת כסיעתא לשיטת רבא כי אכן הפסוק "בערב תאכלו מצות" נדרש לחיוב אכילת מצה מדאור' אף בזמן הזה. על רקע זה מובנת יותר דרשת הגר"א, כי אין המכילתא פוסקת כי בשאר ששת ימי החג אין זו מצוה, אלא ביחס ללילה ראשון בו ישנו חיוב, ביחס לחיוב נקראת המצוה רשות, אך בפני עצמה זוהי מצוה. וכן מכאן הפתח לדרשת הנצי"ב.

להבנתי עולה כאן רובד מעניין של ההבנה מהי רשות. לשיטת הרמב"ם והרשב"ם, משמעותה אינדיפרנטית לחלוטין, אין שום "עניין" ברשות זו, ואין שום שכר עליה. לעומתם מבין הגר"א, וכן הנצי"ב כי יש כאן ממש קיום מצוה מדאור'. עליהם מוסיף ערוך השולחן כי ישנו קיום רצון ה' דרך הרשות זהו (זהו קיום רצון ה' בלי שה' יחייב אותנו בכך אלא מתוך רצוננו שלנו "עשה רצונך כרצונו.."), ומכאן גם המקום לדרשת הרוקח כי שבעת הימים, הם המקבילה לשבעת ימי בראשית שבעבורם העולם מתקייים.

הצעה למהלך השיעור

המורה יפתח את השיעור בדיון "אילו לא היה לך חיוב בתורה ומצוות והיית יכול לגלות את רצון ה' ולקיימו מרצונך הטוב כיצד היית נוהג?" (כ7 דק')

למורה- הסוגיא מעלה נושא שלא ניתן להתעלם ממנו, שהוא מרכזי בעבודת ה', ובתפיסת ההלכה. אפשר להדגיש את המרחב הרעיוני והפסיקתי של ההלכה. ההלכה כנותנת קריאת כיוון אל ה', ומאפשרת לאיש הישראלי מרחב פעולה (זוהי אמנם סוגיא כבדה ומורכבת שעלולה "לפזר", את הלימוד, אך לטעמי היא חשובה הן מהפן הלמדני והן מהפן המחשבתי). ניתן לכוון את התשובות לנ"מ לכיצד היו התלמידים פוסקים ומדוע? מה המשמעות של לפסוק הלכה כרשות?

הצגת הקטע מהבבלי- הסבר מהיר של הדרשה ושימת דגש על הרקע בו היא נאמרת. התייחסות לכך שישנו פסוק נוסף שלא מופיע ""מצות תאכלו שבעת ימים" (7 דק)

לימוד השיטות השונות- ש"ע, הגר"א, רוקח, הנצי"ב, ערוך השולחן. 30) דק)

שאלה לעיון- מה התחושה אותה אמורה לעורר אכילת המצה? (מה המצה באה להזכיר לי? לסמל לי? האם התזכורת הזו חשובה?) האם לדעתך תחושה זו שייכת גם בכל ששת ימי חול המועד? (10דק) 

למורה- זוהי הזדמנות למורה להפגיש את התלמידים עם המחשבה שמאחורי פסיקת ההלכה, מה עולם המושגים הרוחני איתו הפוסק/ההלכה מפגיש אותנו? מדוע? זה חשוב?

סיכום- דגש על הלמדנות, אך בעיקר על הנקודה של "רשות"- כביכול ישנה רשות להוסיף במצוות (בקדושה) (10 דק)

למורה- ניתן לכוון את התלמידים למפגש עם מושג הרשות בחייהם- כמה להאריך בתפילה, כמה להתאמץ עבור מצווה, כמה צדקה לתת וכו' הבנה כי זהו מושג רחב הפוגש כל יהודי בהרבה מאוד רבדי חיים.