מצוות "תשביתו" בגמרא ובראשונים

רקע

בתורה אנחנו מצווים שלשה ציווים שונים ביחס לחמץ. האחת "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (שמות יב, טו). והשתיים האחרות מצוות לא תעשה: "שבעת ימים שאור לא יימצא בבתיכם" (שמות יב, יט), "ולא ייראה לך חמץ" (שמות יג, ז). סה"כ שלשה ציווים: להשבית, בל ייראה, בל יימצא.

בגמרא אנו מוצאים שתי פעולות עיקריות ביחס לחמץ. בדיקה וביטול. הבדיקה היא פעולה פיזית-אקטיבית הדורשת מהאדם לבדוק שאין לו חמץ בבית והביטול הוא פעולה רוחנית או מילולית  שמבטלת את החמץ מליבו של האדם באופן כלשהו.

מכיוון שאנחנו עוסקים בנושאים מופשטים וחסר לנו ידע בסיסי כמו "מה זה ביטול" או "מאיזה ציווי בתורה נלמד הביטול", התאמצו הראשונים להסביר את הגמרא בדרכים שונות ומגוונות ומימלא נוצרו הפרשים רבים ביניהם. רוב הדיון בראשונים נעשה על הגמ' בדף ד: "מדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה". רש"י מיד מחבר את הביטול הזה עם הציווי "תשביתו" והוא מוסיף שהשבתה מתבצעת בלב. משמע שלפי רש"י הציווי העיקרי האקטיבי מהתורה ביחס לחמץ הוא בכלל לא פיזי אלא ביטול של החמץ בלב. התוס' מזדעק על פירוש זה ומסביר שתשביתו זה מלשון השבתה והיינו הבערה כמו בשבת. לכן מפרש תוס' את תשביתו כמצווה פיזית של ביעור החמץ על ידי שריפה. מכאן התפתחה המחלוקת לדיון ארוך בראשונים ובאחרונים כשכולם מתמודדים עם הסברי רש"י ותוס' ומוסיפים נופך שלהם לסוגיא הגדולה הזו.  אחד הדברים המעניינים בסוגיא זו הוא שהיא יושבת על התפר בין עולם המעשה המחייב ביעור פיזי של החמץ לבין עולם הרוח שלפיו ההתמודדות המשמעותית עם החמץ קשורה בליבו של האדם.

מקורות למערך (על פי המקורות בחוברת לבגרות)

שמות יב'

{טו} שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי: {טז} וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם: {יז} וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: {יח} בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב: {יט} שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ

גמרא פסחים

 ד: כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה הימנוהו רבנן בדרבנן

ו: אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל

רש"י: בביטול בעלמא. דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה: בדרבנן. הימנוהו רבנן בחיובא דליתא אלא מדרבנן דהם הצריכו והם התירו לסמוך באמירתן של אלו וכח בידיהם להאמינם במידי דלאו דאורייתא

תוס': מדאורייתא בביטול בעלמא סגי. פי' בקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא וקשה לר''י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע''א אין צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול ואומר ר''י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה

רבינו ניסים: הרי שאמרה תורה: "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (שמות יב, טו). ואמר בגמרא [ד ע"ב] דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ונפקא לן מדכתיב "תשביתו" ולא כתיב תבערו או תשרפו... כדברי רש"י ז"ל... אי נמי נפקא לן מדכתיב "לא יראה לך" כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל והכי תניא בספרי (דברים קלא): " 'לא יראה לך שאור'-  בטל בלבך".

ומהו ענין ביטול זה? מוכח בגמרא (ו ע"ב) גבי הא דאמרינן הבודק צריך שיבטל דביטול מדין הפקר הוא, והיינו דמייתינן עלה ההיא דסופי תאנים דההיא מתורת הפקר נגעו בה. ואע"ג דהפקר כי האי גוונא לא מהני:

[א] דוודאי מאן דאמר בנכסי דידיה דלבטלו ולהוו כעפרא, לא משמע דהוי הפקר.

[ב] ותו דבגמרא אמרינן מבטלו בלבו, ובודאי דלענין הפקר ממונו, הפקר בליבו לא מהני, דדברים שבלב אינם דברים.

[ג] ותו למאן דאמר התם בנדרים (מג ע"א) אליבא דר' יוסי דהפקר כמתנה, מה מתנה עד דאיתיה ברשות זוכה לא נפקא מרשות נותן, הכא נמי בהפקר. וכיון שכן ביטול חמץ לר' יוסי היכי מהני מדין הפקר, והא לא אתי לרשות זוכה.

אלא היינו טעמא משום דנהי דמאי דהוי ברשותיה דאיניש לא מצי מפקר ליה כי האי גוונא, חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ומשום הכי בגילוי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל, סגי.

רמב"ן: ...אלא כך אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה, והיתר זה מדברי ר' ישמעאל הוא דאמר (פסחים ו ע"ב) "שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו". לומר דכיון שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו, ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה "לך", בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום, אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין, מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו. לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו [שלא] יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך" כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו....

ואפשר ונכון הוא לומר כדברי רש"י דנפקא לן ממדרש "תשביתו", דהכי קאמר רחמנא "תשביתו" אותו משאור "ולא ייראה שאור", אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו, מדלא כתיב "תבערו" או "תשרפו", שהרי בשאר איסורים ביעורן כתיב בהן, כענין שפירש בענין עבודה זרה (סנהדרין נה ע"א) השחת ושרוף וכלה. מ"מ ביטול כשמו, שיבטלו בלבו מתורת חמץ ואינו רוצה בקיומו. וכך הוא משמעות השבתה בכל מקום כענין "ולא תשבית מלח ברית אלהיך" (ויקרא ב, יג) - לא תבטל. וכן נמי משמעות שביתה - ביטול [מלאכה], וכן אונקלוס מתרגם "תבטלון חמירא" (שמות יב, טו).

תלמוד ירושלמי ברכות ד, ב: "רבי תנחום בר איסכולסטיקא מצלי: יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתשבור ותשבית עולו של יצר הרע מלבינו, שכך בראתנו לעשות רצונך, ואנו חייבים לעשות רצונך. אַתְּ חָפֵץ ואנו חפיצים. ומי מעכב? שאור שבעיסה. גלוי וידוע לפניך שאין בנו כח לעמוד בו. אלא יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתשביתהו מעלינו ותכניעהו, ונעשה רצונך כרצונינו בלבב שלם".

ר' שלמה קרליבך: "שורש מקומי הוא החמץ שלי מתוך שהקב"ה מאיר לי, אני מכיר מחדש את מקומי ושורשי, ואז גם ברור לי פתאום איפה חתיכת החמץ הקטנה, איפה הדבר הטפשי שמעקב אותי מלהיות איפה שאני צריך להיות.....אני קורא שוב בבית יעקב "ולזה אנו מחמירין בזה החג כל כך בביעור חמץ ומדקדקין בו עד אין שיעור- שמאחר שה' יתברך עוסק לגלות לנו אור כזה מחויבים אנחנו לבער בעצמנו בכל היכולת, עד מקום שידינו מגעת, שלא יהא שום אחיזה לחיצוניים ומי שאינו ראוי" כי כשהקב"ה רוצה לתת לי משהו כל כך שמימי כל כך יפה אני ממש חייב לבער כל פירור של חמץ כדי לעמוד לגמרי בפנים שלא תהא שום אחיזה לחיצוניים" 

שאלות לעיון

1.      מדוע צריך בדיקה וביטול לדעתכם?

2.      מה שורש המחלוקת בין רש"י לתוס'?

3.      לאיזה כיוון נוטה רבינו ניסים? מה הוא מחדש על מחלוקת רש"י ותוס'?

4.      מה הקושיה שמפריעה לרמב"ן? איך הוא מתרץ אותה?

5.      האם המחלוקת של רש"י ותוס' היא רק פרשנית? או שהיא גם מהותית? (אם כן אז מה המחלוקת)

תורף החידוש הלמדני:

למעשה, אין פה ממש חידוש למדני, אלא פריסה בהירה של שיטות הראשונים בסוגיה והבנת שורשי המחלוקות ביניהם. החידוש שקיים פה הוא בהצעה להבין את המחלוקת בין רש"י ותוס' לא רק כמחלוקת פרשנית (מהי השבתה האמורה בתורה) אלא כמחלוקת עקרונית מהי דרך ההתמודדות העיקרית עם החמץ ( לפי תוס' ההתמודדות היא יותר קונקרטית ופרקטית ולפי רש"י ההתמודדות היא בלב- החמץ מושבת על ידי פעולה מאד מופשטת- כמובן שתוס' יסביר את הביטול בצורה הלכתית- פרקטית- הפקר. רש"י אפילו לא נזקק להפקר בשביל לסלק את החמץ מהעולם, מספיק לו ביטול בלב והחמץ נעלם. )

הצעה לשיעור:

הסוגייה המקורית מיועדת לבחינת בגרות והיא עוסקת בשלשה קטעים שונים מהגמרא (עמודים ב', ד', ו') ובפירוש הראשונים את הקטעים הללו. במערך הזה אנסה למקד את התלמידים בנושא אחד שהוא מצוות "תשביתו" כפי שהוא מוצג בגמרא ובראשונים[1].

נפתח בשיעור קצרצר שלפני סדר. נפתח בשאלה קצרה " מדוע אנחנו בודקים חמץ לאור הנר ומייד לאחר מכן מבטלים אותו" למה צריך שתי פעולות? האם לא סומכים על אחת או שלכל אחת יש משמעות אחרת. נחלק דפי מקורות והכוונה לסדר ונצא ללימוד בזוגות (להערכתי, בכיתה ממוצעת מדובר במשך של כשעה ורבע, כמובן שכל ר"מ ומורה בכיתתו יעשה את ההתאמות הנדרשות).

הלימוד בסדר יעסוק ב: קריאת פשט של הפסוקים העוסקים בנושא (שמות יב', טו-יט)  הבנה בסיסית של המימרא בדף ד: ובמימרא של רב יהודה בדף ו:

מלבד זאת ננסה לגעת ברש"י ותוס' והמחלוקת שביניהם כשהתלמידים המתקדמים ימשיכו אל עבר הר"ן והרמב"ן.

לאחר הסדר נתכנס לשיעור ונפתח בשאלות קצרות על פשט הפסוקים והמשנה.

כפתיחה ניתן נשאל את התלמידים מה לדעתם אומרת המילה "תשביתו" בתורה?

נשאל את התלמידים שאלת מפתח: מהי מצוות תשביתו לפי רש"י ולפי תוס' ומדוע? וכן איך יסביר התוס' את הביטול המופיע בגמ'? (חשוב להדגיש שלפי כולם יש בדיקה וביטול אלא שהשאלה מה היא המצווה האקטיבית "תשביתו" הכתובה בתורה)

נדגיש את אופן הקריאה של כל אחת משהשיטות את הציווי 'תשביתו' בתורה (לפי רש"י המצווה היא בלב ולפי תוס' לשרוף)

כמובן שנקרא את רש"י ותוס' בכיתה וננסה להבין כל משפט כי הם הבסיס לדעות הראשונים שיבואו אחר כך ולכן צריך לשלוט בהם היטב.

בשלב האחרון נעבור לרמב"ן ולר"ן ונראה כיצד הם דומים ושונים לרש"י ולתוס'.

לסיכום נעמוד על כך שיש דרכים רבות לפרש את הסוגייה וכל אחת שמה דגש אחר על ההתמודדות עם החמץ בחג הפסח.

תהליך הפנמתי:

בשביל לפתח את מה שלמדנו עד כה נביא שני מקורות אחד מהירושלמי ואחד מר' שלמה קרליבך כאשר כל אחד מהם מבטא אחת מהשיטות שלמדנו (רש"י ותוס') בצורה קיומית לעבודת הלב.   הנחת היסוד של התהליך הוא  שהחמץ הוא הדבר שחוצץ ביני לבין הקב"ה או ביני לבין עצמי. זה יכול להיות דבר קטן או גדול אבל בשביל התהליך אבקש מהתלמידים לבחור דבר ספציפי בשביל לכוון את העבודה. כפתיחה נקרא את המקור של ר' שלמה שמתמודד עם החמץ על ידי ביעור דהיינו חתירה אינטנסיבית לסלק את הרע (חמץ) שנמצא בי. לעומתו נביא את רבי תנחום שדווקא מדגיש את חוסר היכולת של האדם לבער את החמץ והוא מתפלל אל ה' שיבער את החמץ בשבילו (התמודדות זו עם החמץ דומה לשיטת רש"י שהביטול וההשלכה של החמץ ממני היא האפשרות הנכונה יותר כי בצורה אי אפשר להיכנס בחמץ "ראש בראש"[3]). כמובן שר' שלמה מדבר על בדיקה ואנחנו עוסקים בביטול אבל בכל זאת הוא מבטא יפה את הצד הפעיל- תקיף ביחס לחמץ. שני המקורות מציגים דרכים שונות להתמודד עם המחסומים שלנו בעבודת ה'. אלא שר' שלמה דורש מהאדם ל"חפש בנרות" ובעצם לרדוף אחרי שורש הבעיה ולבער אותה. ר' תנחום מתמודד עם הבעיה על ידי ביטול,  הוא פשוט משחרר ומשיל אותה מעליו על ידי פנייה לה'.

תהליך הפנמה

 נקרא את הירושלמי ואת ר' שלמה ונשאל  את התלמידים למי כל אחד דומה מהראשונים שראינו בשיעור הקודם (אפשר לעשות תזכורת לפני זה כדי להכניס לעניינים )

נעבור לשלב היצירה המתחלק לשנייים[4]

1.      כל תלמיד יזהה דבר אחד בחייו שהוא מעין 'חמץ', כלומר, משהו המונע ממנו להתקרב לה' או אל עצמו. אחרי זה נבקש מהתלמידים להיזכר בסיפור או סיטואציה הקשורים לאותו חמץ. אחרי שהסיטואציה ברורה ונוכחת יש לכתוב על דף את הסיטואציה. אחרי שהסיטואציה כתובה כל אחד יקרא  לעצמו את מה שכתב ורק אז נעבור לשלב הבא.

לאחר שכולם סיימו נכתוב על הלוח את השלב הבא

2.      בשלב השני כל אחד יכתוב תפילה קצרה שתסייע לו להתמודד עם החמץ באחת מהדרכים שהצגנו (או ביעור או ביטול) תכלית התפילה היא שאותו חמץ לא יהיה בך יותר בכלל.  אפשר להשתמש בנוסח הביטול "כל חמירא דאיכא ברשותי ...ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא"

   לסיכום נבקש מהתלמידים לקרוא לפני כולם (כמובן תלוי באווירה וברמת הפתיחות )

הרחבות

עד עכשיו הצגתי את הדברים בצורה מאד דיכוטומית, בדיקה מול ביטול. עשיתי את זה בשביל לחדד את ההבדל ביניהם ואת המשמעות המיוחדת של כל אחד. אבל כמובן שבגמרא הם הולכים ביחד ומשלימים אחד את השני ("הבודק צריך שיבטל"). בתהליך ארוך יותר עם כיתה אני חושב שאפשר לפתח את הרעיון על ידי המקור הבא (המופיע גם הוא כ'הרחבה' בחוברת המקורות לבגרות):

הרב אריה לייב, האדמו"ר מגור, שפת אמת, ויקרא - פרשת צו [תרמ"ד]

ענין ביעור חמץ דכתיב: "תשביתו שאור" (שמות יב, טו) פירש רש"י (פסחים ד ע"ב) תבטלו. ובאמת אמרו "אין ביעור חמץ אלא שריפה" (פסחים כא ע"א) כמו שהקשו התוס' שם (ד"ה מדאורייתא) על רש"י. אכן הרמז, כי זה הביטול בלב מרוב התלהבות הרצון להשם יתברך נשרף ומתבטל המחשבה זרה, כענין "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות ב, ד). מפני רצונו דייקא. מרוב אהבה ודביקות וכלות הנפש לעשות רצון השם יתברך, עד שכל הרצונות יתבטלו "כְּהִמֵּס דונג מפני אש" (תהילים סח, ג). ובוודאי בימים אלו קודם פסח מתחדש אהבה ורצון בלבות בני ישראל שהם הימים שבחר בנו השם יתברך ועשו בני ישראל מצווה הראשונה בשמחה. לכן עדיין בימים הללו מתעורר אהבת בני ישראל להשם יתברך, לכן בכח זה יכולין להשבית ולבטל החמץ.

לתשומת לב:

חשוב, על אף המערך ההפנמתי המוצע כאן, להבהיר לתלמידים שה'חמץ' שמדובר בו הוא חמץ ממשי, והסוגיה לא עוסקת ב'יצר הרע' או במפריעים שונים שבלב. ההצעה להפנמה חורגת מהסוגיה כאן, ומנסה ללכת בעקבות הירושלמי ומימרת רבי תנחום, המשווים כבר הם היבט פנימי-אגדתי לחמץ הממשי.