פסחים ק"ח ע"ב: מקומם של התינוקות בליל הסדר

מקורות

המקורות למערך הם מסוגיות הפרק העשירי -

דף קח, ב "תנו רבנן הכל חייבין..." – קט, א "...כדי שיאכילו את בניהם";

דף קטו, ב "למה עוקרין את השולחן... פטרתן מלומר מה נשתנה"

 

ההצעה המופיעה כאן כוללת לימוד של קטעי גמרא מהפרק העשירי, תוך עיבוי והרחבה שלהם, בקבוצות.

כמובן שניתן לקחת את הרעיון המרכזי וליישם אותו גם אחרי לימוד בכיתה, או ללא ההרחבות, אם כי מוצע לראות את כלל המקורות כמכלול, על מנת לאפשר את עושר הדעת ורוחב המקורות.

 

שם הסוגיא – "לב אבות על בנים: כדי שלא יישנו, כדי שישאלו"

 

הרקע לסוגיא

הסוגיא שאציג במערך זה בנויה משני קטעי גמרא העוסקים בדברים הנעשים בליל הסדר בשביל ה"תינוקות". הקטע הראשון (קח, ב – קט, א) ממשיך רצף דיונים במצוות ארבע כוסות, ופותח במחלוקת ר' יהודה וחכמים על  חובתם של התינוקות בשתיית יין של ארבע כוסות בליל הסדר. לאחר דברי ר' יהודה ממשיכה הגמרא להביא מנהגים נוספים שקבעו התנאים בנוגע לתינוקות בערב פסח וליל הסדר. הקטע השני (קטו, ב) שייך לסוגיות העוסקות במהלך ליל הסדר, בטיבול הראשון (כרפס) ובהבאת קערת הסדר לפני העורך. הדיון הרלוונטי לענייננו עוסק במנהג עקירת השולחן מלפני עורך הסדר, ושואל לטעמו.

 

תמצית הסוגיא

בקטעי הגמרא האלו מצויים ארבעה מנהגים שמושאם הוא התינוקות; ודרך ארבעתם ננסה לבחון את המקום של הילד בליל הסדר, ואת היחס של ההלכה אליו.

הקטע הראשון מציג שלוש שיטות תנאים המתייחסות לתינוקות בליל הסדר ובערב הפסח:

א.      ר' יהודה שסובר שאין משמעות להשקאת התינוקות ביין של ד' כוסות, ובמקום זה מציע לחלק להם קליות ואגוזים "כדי שלא יישנו – וישאלו". הגמרא ממשיכה ומספרת על ר' עקיבא שהיה נוהג לחלק לתינוקות קליות ואגוזים בערב פסח (וייתכן שר' יהודה למד את עיקר דבריו ממנהגו של ר' עקיבא רבו)

ב.      ר' אליעזר הקובע ש"חוטפין מצות" בליל הסדר כדי שהתינוקות לא יישנו

ג.        ר' עקיבא שלא הפסיק אף פעם את הלימוד בבית המדרש, חוץ מערב פסח וערב יוה"כ, ובערב פסח הוא הפסיק את הלימוד כדי בשביל התינוקות, "שלא יישנו"

 

הקטע השני עוסק במנהג עקירת השולחן מלפני עורך הסדר. הנימוק שמביאה הגמרא למנהג זה הוא "כדי שיכירו תינוקות וישאלו". בהמשך מביאה הגמרא סיפור על אביי שישב בבית רבה דודו (שאימץ אותו לבן) ותמה על עקירת השולחן שהתרחשה מול עיניו, ורבה אמר לו שהוא פטר את המסובין מהצורך לשאול את שאלות "מה נשתנה".

 

מקורות, שאלות לעיון, החידוש הלמדני, הרחבות

הלימוד שאני מתכנן מתחלק לקבוצות, ולכן אפרוש קודם כל את מהלך הלימוד הכללי, ואח"כ, בפירוט שלו, אציג את המקורות, את השאלות לעיון, את תורף החידוש הלמדני, ואת המקורות להרחבה. לאחר מכן אציג את המהלך ההפנמתי (חלקו כבר משולב במהלך הלימוד עצמו). בסעיף זה אציג בקצרה את עיקרי התובנות הלמדניות:

א.      חז"ל מציגים בסוגיות "ערבי פסחים" מנהגים שונים המכוונים כלפי התינוקות והילדים; לטענתי, מכל מנהג ניתן ללמוד על תפישת מקומו של הילד בליל הסדר, ומתוך כך גם לעמוד על תפישות יסוד של "הלילה הזה" ושל מצוות סיפור יציאת מצרים

ב.      הגמרא מזכירה שתי מטרות עיקריות של מנהגים אלו: "כדי שלא יישנו", וכדי "שישאלו" (לפעמים המנהג עונה על שתי המטרות האלו). בחינה מדוקדקת של פירושו של כל מנהג – לאור מקבילות שונות מחז"ל או לאור פירושי הראשונים והאחרונים למנהגים אלו – מחדד את שתי המטרות האלו, וחושף בהן אלמנטים שונים ומגוונים המכוונים כלפי הילד בליל הסדר. האלמנטים שנחשפים מהווים הצעות שונות ומגוונת לעיצובו של ליל הסדר, וחשוב מאוד להכיר אותן ולהכיר את השפעתם על הלכות הלילה הזה.

ג.        ניתן להציע חילוק יסודי בשאלת מקומו של הילד בליל הסדר: האם אנחנו רוצים שיהיה שותף שווה בליל הסדר, כמו שאר המבוגרים (ולכן נעשה הכל כדי להשאיר אותו עירני, ואף נעורר אותו להשתתף – כמו שאר המסובים – ע"י שאלות, שהן הכלי של הילד להיות שותף); או שמא הילד עומד במרכז ליל הסדר, והוא שחקן מפתח בליל הסדר ובמצוות סיפור יציאת מצרים. ניתן לראות שהאלמנטים השונים שנחשוף בתוך מנהגי ה"תינוקות" נוטים בחלקם לכיוון הראשון, ובחלקם לכיוון השני.

 

הצעה למהלך הפנמתי בסוגיא

אציג את המהלך ההפנמתי לאחר הצגת המהלך הלימודי:

 

מהלך הלימוד

 

1.      פתיחה

כדי לפתוח את העניין ואת הלב למפגש עם ההלכות המתייחסות לילדים בליל הסדר, נפנה ראשית לפסוק בתורה המתייחס לעניין זה. "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (מומלץ להציג על הלוח את הפסוק). נערוך סבב בין התלמידים כשהפסוק דיון קצר על הפסוק בזמן שהוא עומד מול עיניהם: למה המצווה מנוסחת בלשון "והגדת", ולמה ההגדה מיועדת דווקא לבן? מה הוא ה"זה" שלך שאותו אתה 'מגיד' לבנך? הייתי ממליץ להכווין לשאלה מורכבת יותר: לאור הפסוק – האם ההגדה היא סיפור במילים, או שהיא רחבה ונתונה לפרשנות ולעיצוב מקורי, בהשראת "זה" שהתורה סותמת ולא מפרשת אותו? [המטרה היא להעלות תחושות ראשוניות של התלמידים במפגש עם מצוות ההגדה לבן, שילוו אותן אח"כ במפגש עם מנהגי ליל הסדר הקשורים והנובעים ממצוות "והגדת לבנך"].

כעת נעיין עיון ראשוני: נקרא את הסוגיא (על שני חלקיה), כדי שכולם יכירו את ארבעת המנהגים. לאחר העיון הראשוני נשלח את הכיתה ללימוד עצמי.

 

2.      עיון בקבוצות

נתחלק ל-4 קבוצות, כאשר כל קבוצה עוסקת ולומדת אחד מארבעת המנהגים המוזכרים בסוגיא [בגלל שיש ארבעה מנהגים, ולכל אחד מהם מקורות שונים לעיון, לימוד של כלל הכיתה את כל המקורות ייצור עומס ויטשטש את החדות. לכן נתחלק לקבוצות, ובסופו של העיון בקבוצות כל קבוצה תציג את שלמה ועיינה לכלל הכיתה]. כל קבוצה מקבלת דף עבודה (המוצג להלן), ותעבוד עליו במהלך הסדר (או בלימוד בקבוצות בכיתה); לאחר העבודה העצמית בסדר יהיה שיעור שאוסף את הדברים ומעמיק בהם.

 

3.      אסיף וחידוד של העבודה שנעשתה בקבוצה

הכיתה מתכנסת, וכל קבוצה עולה בתורה להציג את מה שלמדה ואספה במהלך הסדר. חשוב לדרוש שהצגת הדברים תכיל שלוש נקודות:

א.      פירוש הקטע בגמרא שהיא קבלה; מהו בעצם המנהג הנידון?

ב.      מהי תכלית המנהג, ומה אנחנו לומדים מתכלית זו לגבי מקומם של הילדים בליל הסדר?

ג.        לבטא, בצורה כלשהי, את החוויה שעברה הקבוצה בעת הלימוד

מומלץ שהצגת הדברים תיעשה ע"י אחדות תוכן וצורה. לקראת סוף הלימוד העצמי יש לעבור בין הקבוצות, לראות שהם מגיעות למסקנות ולתובנות, ולהכווין אותם לתכנן את הצגת הדברים באופן מותאם לתוכן הנלמד. יש להציע בפני התלמידים מגוון אפשרויות: הצגה, ציור, הקראה תיאטרלית וכד'; העיקר ששלושת הנקודות הנ"ל יעלו בהצגת הדברים בפני שאר הכיתה.

לאחר כל אחת מן ההצגות, המורה יוסיף דגשים משלו [הערות ודגשים לתשומת לב מובאים כאן לאחר כל דף עבודה], יחדד את הנקודות שהקבוצה העלתה לכדי רעיון מרכזי (אחד או שניים), ויעמיק עם הכיתה בהבנת משמעותו [סיכום הרעיונות שאני הפקתי יוצג אחרי דפי המקורות].

 

דפי המקורות לפי קבוצות מצורף כאן

 

תמצות הכיוונים העולים מהעיון בקבוצות (הצעה שלי):

 

קבוצה א':

א.      פיתוי הילדים להשתתף בהתרחשות ["קליות ואגוזים"]; משיכת לב הילדים אחרי עורך הסדר [משה רבנו]

ב.      המבוגר פונה אל הקטן ופותח לו דלת במתיקות [רבי עקיבא, הר' יואל בן נון].

ג.        שיטת חכמים – המבוגר פונה אל הילד כמבוגר [תינוקות חייבים ביין].

 

קבוצה ב':

א.      המבוגר כילד [הינדיק]; משחק, שעשוע, גניבה ומתח [רמב"ם, חק יעקב]

ב.      מוזרות ושיגעון ["כדי שישאלו"; שבירת הסדר הרגיל, "חוטפין"]

 

קבוצה ג':

א.      לילה לבן [רש"י]

ב.      תורה חדשה [תוס'; הלילה לא לומדים תורה, הלילה מדברים]

 

קבוצה ד':

א.      לדבר אל הילד כשווה [הרב שג"ר];

ב.      שהילד דווקא ישאל, שיוביל ויניע את הסדר [תוספות]

 

חזרה למהלך הלימוד:

 

4.      לאחר סיכום לימוד המנהגים השונים ביחס לילדים בליל הסדר, נעבור לשלב האחרון: התמקדות בשאלת מקומו של הילד בליל הסדר. [השלב הזה נעשה באמצעות הרצאת דברים פרונטאלית וקריאה משותפת של מקורות המעמיקים בנקודה זו]

ראינו הרבה אלמנטים ורעיונות במפגש עם הילד בליל הסדר. ננסה לארגן אותם על קשת, כשבקצה אחד נמצא הניסיון למשוך את הילד אל עולם המבוגרים, ובקצה השני נמצאת פנייה אל הילד כמרכז וכמפתח ל"לילה הזה" [יש להציב את שני הקצוות וביחד עם התלמידים, תוך כדי דיון, לשבץ על הסקאלה את המנהגים השונים שפגשנו].

[הצעה שלי (זהו עיקר החידוש הלמדני שלי בסוגיא)]: בקצה האחד ניתן להציב את שיטת חכמים החולקים על ר' יהודה: הפנייה אל הילד נעשית דרך המבוגרות באמצעות השוואתו לכולם בארבעת הכוסות. בסמוך אליהם נמצאים גם דברי ר' יהודה עצמם (ור' עקיבא), שגם הם פונים אל הילד בתנועה "מבוגרת" – הם מפתים אותו להיכנס אל ההתרחשות של ליל הסדר באמצעות הקליות והאגוזים (הם אמנם מכירים בילדותו של הילד בפנייתם אליו; אך רוצים להזמינו אל ההתרחשות הבוגרת יותר, ולשם כך נועד הפיתוי). גם פירושו של רש"י למנהגו של ר"ע, "הגיע עת לעמוד מבית המדרש", נמצא באזור זה – הרצון לאתגר את הילדים בערות עד מאוחר מכניסה אותם באחת לעולם המבוגרים, מזמינה אותם לחוויה שלא שייכת לעולמם הילדותי. אם נתרחק מעט לכיוון השני, נוכל להציב את דברי הרב שג"ר על אמצע הסקאלה: הוא מפרש את שאלות הילד כחלק מאווירת השיח של ליל הסדר, המאגד את כל בני הבית כשותפים שווים וראויים בשיח. יש כאן מצד אחד פנייה אליו באשר הוא שם, כילד; ומצד שני, הוא שותף של ממש בשיח הכללי, המבוגר. מעט הלאה נמצאים פירושי הרמב"ם וה'חק יעקב' ל"חוטפין מצות" – השעשוע והמשחק בהחלט משתפים את המבוגרים בעולמו של הילד, ואף פונים אליו מתוך ילדותיות מסוימת של המבוגרים. בקצה הסקאלה עומדים פירושי התוספות: הן בדרישה ליצירת לילה נקי מהלימוד השגרתי, לילה בו "עומדים" מבית המדרש ומתפנים לשיח משפחתי, הפונה אל התינוקות שישנים בד"כ בשעה זו; והלאה משם עומד פירושם לסיפורו של אביי, שממנו עולה שהילד מחזיק את המפתח לליל הסדר, ועליו דווקא מוטל לשאול את שאלות הליבה שיהוו בסיס לכל סיפור יציאת מצרים.

מה הקשר בין תפישות אלו של הילד, לסיפור יציאת מצרים ולליל הסדר?

כפי שפתחנו, התורה מצווה לספר את סיפור יציאת מצרים בליל הפסח ("ביום ההוא") דווקא לילדים. זכירת העלילות הגדולות, הניסים הנפלאים, זכירת המאורע המכונן ביותר בזהותו של עם ישראל, שיש מצווה לזכרו ולהגות בו – מיועדת ומופנה כלפי הילדים. נקודה משמעותית להבנת המצווה, והיא חלק משמעותי בה. הגוונים השונים של הפנייה אל הילד נעוצות בהבנת המצווה מחד, ובהבנת מקומו ומהותו של הילד בעולם מאידך. הקצה הראשון של הקשת, זה המזמין את הילד אל עולם המבוגרים, רואה בסיפור יציאת מצרים "טקס חניכה" – הילד התמים נכנס בלילה זה אל עולם המבוגרים, ונעשה שותף מלא בחוויית ההיות לעם, בחוויית הגאולה והנס. אולם שורשיה נעוצים גם בתפיסות מסוימות של מקומו של הילד בחברה – הילד הוא מבוגר בפוטנציאל, הוא עוד לא צעד אל העולם שבו מתרחשים הדברים באמת – ובלילה זה אנחנו מזמינים אותו לצאת מילדותו אל העולם המבוגר והמעמיק יותר (אין כאן שלילה של הילדותיות; יש כאן הזמנה לצעוד מתוכה לעבר עלם מעמיק ומורכב יותר, בבחינת "טקס חניכה" של כל ילד, בכל גיל). נראה שדבריו הבאים של הרב שג"ר מבארים תפישה זו בצורה יפה [את המקור הזה יש לקרוא ביחד עם התלמידים]:

ההוויה היהודית היא מסורת. המסר מועבר בהשתתפותו המלאה של הילד ובהיותו חלק ממנו ושותף לו. מצוות סיפור יציאת מצרים מדגימה זאת [...] המצווה לספר את הסיפור בדרך של שאלה ותשובה, וכן ההלכות המכוונות לכך שלא יישנו הילדים, והשינויים מן המקובל בעת הסעודה, נועדות להעלות אצל הילד שאלה ספונטנית; שאלה זו היא בעצם השותפות בעניין. הסיפור לא יועבר הלאה אל הבן אלא אם כן יש לבן שייכות למלאות ולעניין האופפים אותו [...] המסר מועבר לא רק בהשתתפותו מלאת העניין של הילד, אלא גם באמצעות היותו של הילד חלק מהמסר עצמו [...]

כאמור, השאלה הספונטאנית של הבן בסיפור ליל הסדר נדרשת מפני שהנחלת המסורת מחייבת שותפות. אך השאלה של הבן יוצרת דבר מה נוסף: אין זה שיח של שווה עם שווה, אלא זה שיח לא שקול – של "שואל" ו"עונה"; שיח שבעצם מעצים את סמכות האב. האב לא מעביר רק מסורת ותרבות – דמותו היא המסורת! [...] השאלה העיקרית היא האם אני מזדהה עם דמות האב שהיא היא המסורת והזהות העצמית שלי

(זמן של חירות, עמ' 123-124)

 

מן העבר השני, כאמור, עומדת התפישה שבה הילד מחזיק – בעצם ילדותו – מפתח חשוב מאוד להתרחשות של ליל הסדר. נמחיש זאת באמצעות שני מקורות המתייחסים ליתרונו של הילד על פני המבוגר:

אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק

(מסכת אבות פרק ד משנה כ)

 

ללימודו של הילד יש איכות עמוקה הרבה יותר מאשר המבוגר. החידוש, הרעננות, הפלא שבתפיסת דבר חדש בתוך תודעה שעוד לא נחרט בה דבר מעולם – יש בה עוצמה בלתי רגילה, שהמבוגר לעולם לא ישיג. אפשר שבגלל זה התורה מכוונת את לימוד ואת סיפור יציאת מצרים דווקא אל הילד; המבוגר כבר שמע את הסיפור, ולעולם לא יחווה אותו ויתפוש אותו בצורה עמוקה ומיוחדת כמו שהילד יחווה. כמובן שגם המבוגר משתתף בסיפור יציאת מצרים ובהתרחשות של ליל הסדר; אולם מרכז ההתרחשות מופנית כלפי הילדים, כלפי הלימוד החדש והעמוק שזה עתה נחרט בתודעתו של הילד, ומחולל בו פלאים.

היכולת הלימודית של הילד נותנת איכות עמוקה גם לשאר הנוכחים; הלימוד הרענן והחדש משפיע ומאציל גם על אלו שהדיו נכתבת אצלם על נייר מחוק. ולכן ההתכווננות אל הילד חשובה והכרחית גם ללימוד ולקיום מצוות סיפור יציאת מצרים של המבוגרים עצמם. שיטת התוספות בפירוש סיפורו של אביי ממחישה זאת היטב: נעשה הכל כדי לגרום לילד לתמוה ולשאול, כדי שאת שאלות הליבה, המניעות את ליל הסדר והמולידות את הסיפור – הוא ישאל, ובשאלתו הוא יאציל אלינו מתודעתו הילדותית כדי להוליד אצל כל הנוכחים לימוד מחודש ורענן. גם עיצוב ליל הסדר כלילה שבו "הגיעה את לעמוד מבית המדרש", זמן שבו מפסיקים מפעולת הלימוד השגרתית ופונים ללימוד מסוג אחר, להידברות ולשיח עם הילד – מושתת על ההבנה הזו.

אולי ניתן להוסיף על דברים אלו לאור הדברים הבאים, המתייחסים לתפיסות פילוסופיות של הילדות:

מנקודת מבטו של רוסו, מצבו של האדם בתקופת הילדות משמש מעין אידיאל מכונן: הילדות אינה רק קודמת לבגרות, אלא היא נעלה עליה...הילדות אצל רוסו היא מעין ייצוג של המצב הטבעי, היא מבטאת את הטוב הראשוני של האדם, את האנושיות הטבעית שלו

(עמוס הופמן, מתוך: מבוא לאמיל, או: על החינוך מאת ז'אן ז'אק רוסו, עמ' 42-43)

 

המפגש עם הילד מחזיר את המבוגרים לילדותם שלהם, לחוויות ראשוניות וקמאיות שאין חוויות שישוו להן בעומקן ובאיכותן. מנקודת מבטנו היהודית, השיבה את הילדות מחזירה אותנו לימי נעורינו במדבר, להליכה כתינוק בידי אבינו הקב"ה הנושא אותנו על כפיו, מוציא אותנו ממצרים ומביא אותנו אל גאולתנו בארצנו הקדושה.

[ניתן להרחיב בנקודה זו עוד רבות. כאן מסתיים המהלך הלימודי, ונעבור לאקטים המכוונים להפנמה]

 

5.      עבודת הפנמה

[כאן אציע כמה תרגילים שניתן לבצע בסוף השיעור. את הרציונאל של המהלך ההפנמתי של המהלך כולו אסביר לאחריהם]

 

תרגיל הפנמה 1: כתיבה יוצרת

בשיעור נפגשנו עם אפשרויות רבות למימוש ולפיתוח מצוות "והגדת לבנך"; נפגשנו עם מנהגי התנאים המכוונים אל ה"תינוקות" בליל הסדר, פירשנו אותם באופנים שונים והעמקנו ביסודותיהם. בחר את המנהג/עיקרון שהכי אהבת, מתוך מה שנפגשנו איתו בסוגיא, ותאר את חווית המפגש איתו מפיו של ילד שזה עתה התעורר משנתו בבוקר הפסח, אחרי ליל הסדר.

 

למי שמתקשה, מוצע תרגיל "רך" יותר: חזור אל חוויות ילדות שלך מליל הסדר (זה יכול להיות גם מהשנה שעברה...), ותאר כיצד הרגשת את הפנייה אליך – כילד – בלילה זה. מה הותירה בך הפנייה הזו?

 

תרגיל הפנמה 2: ציור

נסה לצייר קשר "דתי" בין אב לבנו. תוכל להיעזר בכיוונים שפגשנו בהם בשיעור, אך אין חובה להתייחס למנהגי ליל הסדר דווקא. חשוב על הציפיות של האב מהבן ושל הבן מהאב; על הרגשות העוברים באוויר; ועל שדה ההתרחשות ביניהם – עולם התורה והמצוות, ונסה להביעם בציורך.

 

הרציונאל של המהלך ההפנמתי:

לאורך מהלך הלימוד, התלמיד נדרש מדי פעם להביט אל נפשו פנימה, להרים את עיניו מהספר/הפסוק/הסוגיא/ הטקסט ולהתבונן בעצמו: מה הוא מרגיש כלפי הדברים, מה הם מעוררים בו, מה מהם הוא לוקח אל עצמו פנימה. כבר בראשית השיעור מתבקש התלמיד לבטא את הרהורי ליבו על הפסוק "והגדת לבנך", על המקור היסודי לסיפור יציאת מצרים. בשלב הלימוד הקבוצתי התבקשה כל קבוצה, בשלבים שונים, לעמת בין המנהג אותו היא חוקרת, לבין מנהגים דומים שהתלמידים מכירים מביתם או מהמציאות הריאלית של ימינו. בשלב הצגת פירות הלימוד התבקשו הקבוצות לבטא לא רק את ה"חומר" שלמדו, אלא לבטא גם את החוויה שעלתה בהם בזמן המפגש עם החומר הנלמד. לאחר סיכום השיעור וסיום הלימוד העיוני, מתבקש כל תלמיד לבצע שתי מטלות שונות, האחת מטלת כתיבה יוצרת והשנייה מטלת ציור – בכדי להביע באופנים שונים את הבנתו ה"פנימית" את רעיונות השיעור, הן באופן פרטני – בליל הסדר, והן באופן הרחב – בעולם יחסי אב ובנו בעולם התורה והמצוות. מטלת הכתיבה נועדה למלל את המפגש עם מנהגי ליל הסדר ועם מקומו של הילד בסיפור יציאת מצרים; ואילו מטלת הציור נועדה לעורר ביטויים פנימיים של קשר אב-בן בעולם המצוות, באופן משוחרר ויצירתי – מה שבעצמו ייצור תחושות ותובנות חדשות בנפש המצייר, כשיביט ברחשי לבו שהעלה על הדף.

[הערה נוספת. מהלך השיעורים כולו סובב סביב שאלות חינוך, לימוד, ופנייה אל הילד במטרה ללמדו (או ללמוד ממנו). אופי העיצוב של המהלך – הן באקטים הלימודיים והן באקטים ההפנמתיים – ניסה לחתור לאחדות של תוכן וצורה, שאופי הלמידה יתאים בעצם לתכנים שאיתם נפגשנו – המנהגים הפונים אל הילדים בליל הסדר. אפשר, בסופו של הלימוד, להפנות את תשומת לבם של התלמידים לנקודה הזאת – אולי היא תבהיר להם גם מה הם עברו בעצמם. אני מעלה את זה כאופציה בלבד מפני שאני חושב שכדאי להשאיר את הנקודה הזו כמהלך בלתי מודע ומפורש, שהתלמידים יחושו אותו ויעברו אותו אבל לא יהיו מודעים שהם עוברים מהלך בעל אופי שכזה – כך לדעתי תהיה לדברים השפעה עמוקה יותר, דווקא בלי שיהיו מפורשים וגלויים. מאידך, חשוב שהמורה יהיה מודע לאחדות התוכן והצורה הזו כדי שיבחר ליישם אותה כפי דרכו]

 

 

תשומת לב:

המערך עוסק במקומו של הילד. כמובן שעיסוקנו עם התלמידים הוא מבעד לעיניים שלהם – ויש לשים לב לכך שלא כל האבות ולא בכל הבתים מקומו של הילד מוערך באופן דומה.

ייתכן ונכון להזמין את התלמידים לשתף אודות המתרחש בשולחן ביתם בליל הסדר עוד טרם הכניסה לסוגיה, על מנת לדעת אל נכון מה צפוי לנו בלימוד הסוגיה.

לחילופין, ניתן להפוך חלק מלימוד זה ללימוד משותף לתלמידים והוריהם שיוזמנו לבית הספר/ לישיבה, בוודאי עם מדובר בלימוד המכוון לפני ליל הסדר ממש.