פסחים ק"ז ע"א: מגמות באיסור אכילה בערב הפסח

משנה :

"ערב פסחים לא יאכל אדם עד שתחשך"

גמרא:

                רבי אסי –             מטבל (צורת אכילה) במיני תרגימא (פירות ובשר)

                רבי יצחק -            מטביל בירקי

                ברייתא: השמש (מבשל האוכל) מטביל בבני מעיין (=בשר מבושל)

                רשב"ם – שלא יהיה לו צער-אוכל ונותן לאורחים לטעום מהאוכל.

סיבה א': כל הדברים שנמנו לעיל אינם משביעים , ולא ימנעו ממנו לערב לאכול מצה לתיאבון.

                מדברים אילו נלמד כי מגמת הגמרא לומר כי הותר לאכול דברים שאינם משביעים שלא

יעכבו לאכול מצה לתיאבון ,ואולם עדיף שלא לאכול כלל,וכן נראית שיטת רש"י.

סיבה ב': ניתן להבין כי האמוראים הביאו עצמם לידי אכילה מועטת כיוון שאכילה מועטת 'פותחת'

את התיאבון ,ויהיה תאב לערב.

מדברים אילו נלמד כי מגמת הגמרא לומר כי עדיף לאכול דברים שאינם משביעים

לכתחילה על מנת לגרור התיאבון ,וכן נראית שיטת רשב"ם.

רבא – היה שותה יין (הרבה) כדי שיגרור תאבונו לערב לאכול מצה לתיאבון.

(הערת התוספות : יין רב –גורר תיאבון ; יין מועט – משביע !)

                רב ששת היה יושב בתענית כל ערב פסח.

                סתירה :לכאורה ,בניגוד למגמת הגמרא , רב ששת אוסר על אכילה בע"פ ?!

                פירכא: רב ששת ,איסתניס הוא (=מפונק), ואם היה אוכל בבקר, לערב לא היה אוכל.

מסקנה : רואים בגמרא שלנו מגמת  צמצום לאיסור אכילה, כשהסיבה המרכזית היא : אכילה מועטת / שתיית יין מרובה תגרור תיאבון ,ותביא לאכילת מצה לתיאבון.

{ שיטת ר' יהודה בן בתירא(ה) בדין זמן קרבן הפסח

בספר שמות,פרק י"ב פסוק ו' נאמר:

"וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין  הָעַרְבָּיִם" 

במסכת זבחים דף י"א עמוד ב' מובאת מחלקת תנאים :

ר' יהושע – "בין הערביים" הוא זמן ש"בין שתי עריבות" –

בין עריבת היום (כשהשמש נוטה למערב)

ובין עריבת הלילה (כהשמש שוקעת,היינו תחילת הלילה).

מסקנה – זמן שחיטת קרבן הפסח הוא מחצות היום-שקיעה.

ר' יהודה בין בתירא – "בין הערביים" הוא זמן שבין שני "ערבים" (זמני חושך) –

בין חשיכה של לילה (לפני זריחה)

ובין חשיכה של לילה (שקיעה).

מסקנה – זמן שחיטת הפסח הוא מזריחת החמה-שקיעה.

(גם ר' יהודה סובר כי לכתחילה ישחט אחר חצות היום,

אולם בדיעבד אם שחט בבקר – יצא ידי חובה) }

גמרא ירושלמי (תצלום מצורף)

                שאלה : האם מותר לאכול מיני כיסנים (מיני מתיקה) ומיני תרגימא (פירות ובשר) בע"פ ?

ר' יהודה נשיאה רחץ וצמא ,שנה לו ר' מנא ברייתא משמו של ר' חייא:

"אסור לאדם לטעום כלום עד שתחשך"

                ר' לוי :"האוכל מצה בע"פ כבא על ארוסתו בבית חמיו...ולוקה"

                ר' יהודה בן בתירה : בין חמץ בין מצה אסור !

                ( 'רבי' לא  היה אוכל ,לא  חמץ ,ולא מצה .... כיוון שהיה איסתניס )

מסקנה : רואים בגמרא ירושלמי מגמה הפוכה לגמרא שלנו והיא: הרחבה מקסימלית לאיסור אכילה (הכל אסור)

מה גורם למגמות השונות בין שני התלמודים ?

מגמת ה'ירושלמי' – לשמר את המנהג מימי ה'מקדש' (שימור המנהג ; געגוע למצב נורמלי ; שמא ייבנה המקדש במהרה) לפיו כל היום מתעסקים בקרבן (היסח הדעת ; שמא יישכח ; שמא יזניח).

מגמת ה'בבלי' – לפתח מנהג חדש התלוי במצווה הקיימת היום ,במקרה שלנו –'מצוות מצה', בעקבותיה מצומצם איסור אכילה בעקבות הצורך להגיע רעב לסעודה, דבר שמוגבר ע"י אכילה הגוררת את התיאבון.

השלמה

הגמרא דנה במעשה רב ששת שלא אכל כל ע"פ, שמא איסור אכילה ממנחה גדולה הוא (שמא יימנע מלעשות הפסח ), ובבקר לא אכל כיוון שסובר כר' יהודה בן בתירא לענין זמן שחיטת הפסח (ולכן לא אכל חמץ בזמן זה).

נראה כי את הדברים ניתן לכוון לדיון במגמות השונות, שהרי בניגוד למגמה של ה'בבלי' לפיה הכל נובע מהמחשבה כיצד לאכול מצה לתיאבון בערב, מביאה הגמרא אפשרות לפיה הכל תלוי אולי ב'קרבן' (שיטת ר' יהודה בן בתירא) ,והאיסור כולל את כל היום.

מגמה זו תגרור מסקנה אחרת בזמן תחילת איסור האכילה (מנחה גדולה) המנוגדת למסקנה הקודמת (מנחה קטנה), וממילא מובן הקשר לסוגיה הראשית (העוסקת בזמן איסור אכילה בע"פ).

למסקנה ,הגמרא מבינה כי גם רב ששת אינו נוהג בניגוד למגמה הכללית ,אלא מנהגו נובע מחולשה בריאותית,ולא ממגמה אחרת .