פסחים, דף ד' ע"א: בדיקת חמץ וביטול חמץ

מסכת פסחים דף ד ע"א – ד ע"ב 

רקע

לאחר בירור ארוך שנמשך מתחילת המסכת לגבי משמעות הביטוי "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ", הגמרא ניגשת כעת ישירות לעניין הבדיקה ושואלת – מדוע בליל י"ד? שתי תשובות ניתנות: בשעה שבנ"א מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה.

בעקבות זאת אביי אוסר על ת"ח ללמוד לפני בדיקת חמץ בליל י"ד בניסן.

לאחר מכן הגמ' מביאה שתי שאלות שנשאל ר"נ ב"י הקשורות לבדיקת חמץ בי"ד:

א.      המשכיר בית לחברו בי"ד, על מי לבדוק?

ב.      המשכיר בית לחברו בי"ד, חזקו בדוק או לא?

השאלה הראשונה נענית על ידי ברייתא הקובעת שמי שהדירה ברשותו כאשר חל י"ד – עליו חובת הבדיקה.

בנוגע לשאלה השנייה מסקנת הגמרא היא שחזקתו בדוק, ואפילו כאשר מוחזק שלא בדק, מאמינים לכל עד (גם אישה ועבד) שבדק, משום שבדיקת חמץ מדרבנן (!).

מקורות

הגמרא, רש"י, ותוס' ד"ה "על המשכיר לבדוק" וד"ה "מדאורייתא".

בנוסף – הגמרא בדף ו ע"ב "אמר רב יהודה... הבודק צריך שיבטל", ורש"י ד"ה "ודעתו עליה".

שאלות לעיון

1.      מהו אופיה של מצות בדיקת חמץ לאור תשובת הגמ' "בשעה שבנ"א מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה"?

2.      כיצד נובעת המימרא של אביי (הלכך..) ממה שנאמר קודם לכן? וממה בדיוק היא נובעת?

3.      איך אתה מבין את הנימוקים שמציעה הגמ' לכך שחובת הבדיקה על המשכיר/ השוכר? (החמץ שלו, האיסור ברשותו)

4.      כאיזו אפשרות הכריעה הגמרא?

5.      מה משותף לבדיקת חמץ ולמזוזה? ומה מבדיל ביניהם?

6.      מדוע לדעתך בדיקת חמץ היא מדרבנן?

7.      כיצד רש"י ותוס' מבינים זאת ומה ההבדל ביניהם?

8.      עיין בגמ' בדף ז'. האם עפ"י רב יהודה בשם רב בדיקת חמץ היא מדרבנן?

9.      עיין ברש"י שם ד"ה ודעתו עלויה", ובתוס'. מה ההבדל ביניהם? מהי קושיית התוס' על רש"י? מדוע לדעתך רש"י פירש כך?

תורף החידוש

הסוגיא שלנו משקפת מהפכה בתפיסת מצוות 'ביעור חמץ'. המימרא של רב יהודה בשם רב בדף ז', המצמידה את ביטול חמץ לבדיקה (הבודק צריך שיבטל) נראית כמשמרת את הציווי העיקרי המופיע במשנה – לבדוק את החמץ, אך בסוגייתנו נראה שביטול החמץ הוא הדבר העיקרי, והבדיקה היא רק דין דרבנן נלווה. נראה שלכן רש"י מחדש – שהמילה "תשביתו" מכוונת לביטול ולאו דווקא לבדיקה (הוא חוזר לזה בשתי הסוגיות). החידוש הזה מראה שהביטול מקורו כבר בפסוקים, והוא תואם את אמירת הגמרא "מדאורייתא בביטול בעלמא סגי". לעומתו התוספות מסבירים שהביטול מספיק מדאורייתא פשוט משום שהוא עוקף את הביעור בפועל ומייתר אותו. בביטול האדם מפקיר את החמץ, על פי כללי ההלכה, והחמץ שכבר איננו שלו מותר לראותו בפסח. ביטול החמץ יוצר התייחסות מופשטת יותר לחמץ: יכול להיות בית מלא חמץ "מבוטל" בלי שעוברים עליו בבל יראה ובל ימצא, משום שהוא "הושבת" (לשיטת רש"י), או הופקר (לשיטת התוס'). הביטול שם במוקד את הזיקה של האדם עצמו לחמץ שלו, ומתעלם מההשלכות לגבי הסביבה והבית.

עם זאת, הגמרא שלנו נותנת מקום של כבוד לבדיקת החמץ, בייחוד בתחילת הסוגיא. התשובה "בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם" ועניין הנר, נותנים לבדיקה מעמד של אירוע מצוותי, מעין טקס פולחני. הלשון מזכירה את  הברייתות על קריאת שמע של ערבית, ומחברת את המצווה לבית. ההשוואה למזוזה מעצימה את ההקשרים האלו – היא מתקשרת לקריאת שמע ולקדושה השורה על הבית.

כמו כן, בדיקת החמץ יוצרת זמן חדש בהקשר של הפסח: מלבד ט"ו, ויום י"ד (זמן שחיטת הפסח) – נוסף לנו ליל י"ד כזמן בעל משמעות. הביטוי החזק ביותר לכך הוא בלשון "אם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר".. י"ד מקבל תוקף של מועד בפני עצמו, מועד שבמוקד שלו – ניקיון הבית מהחמץ "בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם".

ניתן, אם כן, לשרטט ציר בעל שני קצוות: בקצה אחד בדיקת חמץ הקשורה לליל י"ד ולבית, ומצד שני ביטול החמץ, הקשור לזיקה האישית לחמץ (לכן המהלך של הגמרא הוא לא להצמיד את הביטול לבדיקה, אלא לקרב אותו ככל האפשר לזמן איסור החמץ בחצות היום של י"ד, ראה הסוגיא בסוף ו' ע"ב – ז ע"א).

הבעיות שנשאל רנב"י מובנות על רקע זה: השאלה על מי לבדוק בית שהושכר בי"ד מעמידה בדיוק את השאלה הזו – האם עיקר האיסור הוא של בעל החמץ (המשכיר), אף על פי שכבר אינו גר שם וזה איננו ביתו, או שהמוקד של בדיקת חמץ הוא הבית ולכן מי שיושב בו (השוכר) יהיה אחראי לכך. הגמרא קובעת את חלות י"ד כתאריך המחייב בבדיקת חמץ, ומאחר והבדיקה עניינה המרחב והבית, מי שהמפתחות בידו ברגע זה – עליו חובת הבדיקה.

הבעיה השנייה מעבירה אותנו לכיוון הביטול, בכך שהיא מקלה בבדיקה. חזקת הבתים בי"ד שהם בדוקים, ובדיקה זו היא רק מדרבנן.

לסיכום, הסוגיא בונה את ההכנות לקראת ביעור החמץ, ראשית דרך הבדיקה ולאחר מכן דרך הביטול, שמסתבר שהינו בעל מעמד גבוה יותר של דאורייתא. אך דווקא ב"שחרור" הבדיקה ממעמד של חובה מדאורייתא, היא מקבלת מעמד מיוחד של טקס ניקיון הבית מחמץ, בנוכחות כל המשפחה.

וורט לסיום – סוגייתנו מתחילה עם השלכה לגבי לימוד תורה במימרא של אביי, שאסור לשבת בבית המדרש וללמוד בלילה שבין י"ג וי"ד. כאן הבית והמשפחה דוחים את בית המדרש והתורה. הבדיקה צריכה להתקיים בפועל ממש, בעולם המעשה. לעומת זאת הסוגיא בדף ז' מסתיימת בתיאור התלמיד היושב לפני רבו – שלא יכול לקום וללכת ועל כן מבטל בלבו, מתוך בית המדרש, בלי להיפרד מהתורה ומהרב. הביטול הוא בתוך לב האדם ואיננו מצריך עזיבת התורה ומפגש ממשי עם הבית. אולי במובן זה ביטול החמץ הוא על ידי התורה בעצמה...

מערך הפנמתי

לאחר לימוד המקורות ודיון בשאלות שהובאו למעלה תוך הדגשת היחס בין בדיקת חמץ לביטול חמץ:

א.      שאלות.

כל תלמיד צריך לענות בכתב על כל השאלות, לאחר מכן ישתפו את הכיתה. צריך לתת כמה דקות של שקט ומחשבה לכתיבת התשובות. 

1.      בהכנות לפסח שחווית בחייך, מתי חשת שאתה 'מבער את החמץ'? בביטול או בבדיקה (או לא בשניהם...) מדוע?

2.      אדם שיכול לקיים (תאורטית) רק את אחד מהדינים הללו, בדיקה או ביטול, איזה מהם יקיים לדעתך? הסבר את בחירתך. מהו היחס לחמץ ולביעורו שהנחה אותך בבחירתך?

3.      איך יראה חג הפסח לאור הבחירה הזו?

            [המורה יאסוף את התשובות על הלוח בשתי עמודות. בראש אחת יהיה כתוב "בדיקה", ובראש השנייה – "ביטול". מתוך הנימוקים שיעלו התלמידים המורה יאסוף מאפיינים של המצוות האלו וימחיש את ההבדלים ביניהם – מוחשי/ רוחני, פרטי/ משפחתי, וכולי.]    

ב. כתיבה יוצרת:

נסו לדמיין אדם בעולם בו אין ביטול חמץ בלב. חישבו על אופיה של בדיקת החמץ עבור אדם שכזה.

כעת, נסו לדמיין שאדם זה מגיע לביתנו, ואנו משתפים אותו במעמד של בדיקת החמץ שלנו, כשאפשרות הביטול (לשיטת רש"י ותוס' גם יחד, וגם אפשרות מכירת החמץ...) מוכרת והיא 'דאורייתא'.

כיתבו מכתב שכותב האדם הנ"ל לחבריו בעולם האחר, ובו תיאור הבדיקה ותגובתו הרגשית.­