אלישע בן אבויה

אלישע בן אבויה

מהלך השיעור:

א. נפתח בשאלה: האם קרה לכם פעם שעשיתן משהו- אמרתן משהו, עשיתן איזשהו מעשה שהרגשתן אחריו שאת מה שעשיתן אי אפשר לשנות, אי אפשר לתקן? זמן לחשוב, ואז לבקש ממי שמוכנה לשתף- או במקרה או בסיבה למחשבה שלה שזה לא ניתן לשינוי.

ב. נכתוב על הלוח את המשנה מפרקי אבות:

פרקי אבות (ד', כ')

"אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד, למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק."

נשאל את התלמידות מהי התודעה, תפיסת העולם הבאה לידי ביטוי במשנה זו?

ג. נערוך להן הכרות קצרה עם דמותו של אלישע בן אבויה כרקע לסיפורנו

ד. נקרא את הסיפור כולו ואחר נתמקד בתמונת הפתיחה- ההשוואה בין החוץ לפנים של אלישע ורבי מאיר, העולם ממנו כל אחד מגיע והמפגש המדהים והמרגש בין העולמות הללו.

כעת נתמקד בפרשנות לפסוק "טוב אחרית דבר מראשיתו- האם מדובר במ' ההשוואה, היתרון (יותר מראשיתו)או במ' הסיבה (מתוך ראשיתו) כבסיס להבנת תפיסתו של אלישע בן אבויה מול תלמידו רבי מאיר- האם ניתן לתת אמון באפשרות התשובה, באפשרות התיקון והשינוי גם לאחר התרחקות כה גדולה? האם אפשר שיהיה דף חלק גם בזיקנה, שיהיה משהו טוב באחרית למרות נקודת ראשית לא טובה?

ה.  נסיים בדבריו של הרב סולובייצ'יק "שובו בנים שובבים"

אלישע בן אבויה - הרב שהפך ל'אחר'

אלישע בן אבויה גדל במשפחה שהיתה מתבוללת למחצה ואביו הקדיש אותו ללימוד התורה משום שהתרשם מתלמידי החכמים שבאו לסעודת ברית המילה של אלישע.

היה בן הדור השני של התנאים, חי לאחר חורבן בית שני. "תלמיד חבר" של רבי עקיבא.

אמרו עליו (רות רבה, ו) שהיה גדול וחכם בתורה וכשהיה אומר דברי תורה היו כל החכמים שסביבו מתפעמים ונושקים על ראשו למשמע דבריו.

בשלב מסויים בחייו התפקר, עזב את בית המדרש ואת חיי התורה כפר בתורה כולה ואף התחבר לרומאים ושיתף פעולה עימם כנגד היהודים. עוד מסופר עליו שהיה מסית ילדים קטנים מלעסוק בתורה, והיה מלשין על יהודים שהפרו את גזרות הרומאים.

הגמרא (חגיגה טו, א) מספרת כי לאחר שעזב את בית המדרש הלך לזונה ביום השבת. הזונה הביטה בו ואמרה: "וכי אינך אלישע בין אבויה? עקר צנון מערוגתו בשבת ונתן לה אמרה: אחר הוא". ומאז דבק בו הכינוי "אחר"

בגמרא ובמדרש מובאות סיבות שונות לכך שאלישע בן אבויה הגיע לכדי כפירה,

הוא מוזכר כאחד מ"ארבעה שנכנסו לפרדס" כלומר אחד מארבעה חכמים שנכנסו לעולם חכמת הנסתר, למדו את סודות התורה  הנשגבים ביותר וכנראה מתוך רוחנית והפך "מקצץ בנטיעות" כלומר כופר בעיקרי האמונה

כמו כן מוזכר כי הוא היה עד למותו האכזרי של רבי חוצפית המתורגמן שלשונו נכרתה ולמראה מזעזע זה אמר אלישע בן אבויה : זו תורה וזה שכרה? כלומר תחושה של חוסר צדק ושל שכר ועונש לא הוגנים בעולם.

חכמים מספרים כי גם בעת שהיה בבית המדרש "לא פסק זמר יווני מפיו" וספרי מינים כלומר ספרי כפירה היו  נושרים מכיסיו כלומר הוא היה נתון להשפעות שליליות שלא הצליח לעמוד כנגדן.

רבי מאיר היה תלמידו האוהב שדבק בו גם לאחר שכפר באמונה ועזב את דרך התורה וניסה לדבר על ליבו לחזור בתשובה.

אמרותיו מופיעות במסכת אבות ובאבות דרבי נתן.

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ

"יותר מרגשות האיבה, נשארה לדורות הרגשת צער וכאב על שחכם בדרגה כזו יצא מן היהדות, וכן בהרגשה כי 'אחר' היה אומלל גם ביציאתו ובמרידתו, אלא שלא מצא כוח בנפשו לשוב ולחזור אחרי שהרשיע כל כך" 

איתן אברמוביץ':

תמונת הפתיחה של הסיפור מציגה ניגוד חד בין שני גיבוריו: ר' מאיר 'יושב ודורש' בין קירות בית המדרש, ואילו אלישע 'מטייל' במרחב הפתוח של השוק. ניגוד זה הוא דימוי חזק להבדל בין עולמן של דמויות אלו: תורתו של ר' מאיר בונה עבורו מרחב ביתי תחום ומוגן, שהוא יושב בו בנחת; אלישע נפלט מבית זה אך לא נקלט במקום אחר; הוא נותר בחוץ, 'אחר' במהותו, ולכן לא נותר לו אלא לשוטט במרחב. ... במפתיע, ניגוד זה נפרץ כאשר ר' מאיר יוצא מבית המדרש ומצטרף לטיולו של אלישע. ביציאה זו ר' מאיר מבטא את רצונו העז להחזיר את אלישע פנימה, לא להוציא אותו מתחומו אלא להשיב אותו אליו, גם אם לצורך כך הוא נדרש לצאת לקראתו. המדרשים שהוא משמיע באוזניו מדגישים את האפשרות לתקן, לעשות את האחרית טובה יותר מראשיתה, ומבקשים לחמוק מן הניגוד החריף שבין צדיקים לרשעים, גן עדן לגיהנום. אך אלישע מתנגד לדרשנות המיטיבה הזאת ומתעקש על עמדה דטרמיניסטית, שלפיה ראשיתו הפגומה אינה מאפשרת לו לשוב.

דיון זה, שבו ר' מאיר מוציא את שפת בית המדרש לתחומו של אלישע, נקטע בדימוי מרחבי נוסף – תחום שבת, איסור שמקורו בפסוק המהדהד את הדימויים המרחביים של סיפורינו: 'שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי' ( (שמות טז כט. כמו בית המדרש, גם תחום השבת הוא דימוי חריף להבדל בין העולם התחום של ר' מאיר לעולמו הפרוץ של אלישע. אך כעת מתברר שר' מאיר נסחף אחר תנועתו החופשית של אלישע, ואילו אלישע היה מודע כל הזמן לכך שליציאה של ר' מאיר לקראתו יש גבולות ברורים, ובסוף תמיד תגיע הנקודה שבה יחזור ר' מאיר לאחור ואלישע ימשיך לבדו.

האחר ואחורי בית הכנסת

בעמדם על הסף הזה, ר' מאיר מבקש להשיב אתו לאחור את אלישע. אך אלישע כבר תיאר בפניו את האירוע שבו נחסמה דרכו חזרה, אירוע הנעוץ גם הוא בדימוי מרחבי – בת הקול ששמע מאחורי בית המדרש. תיאור זה הוא אולי הדימוי החריף ביותר לאחרותו של אלישע: בגמרא נקבע כי 'אסור לו לאדם שיעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין' (ברכות ח ע"ב), שכן הדבר מבטא ניכור למתרחש בתוכו. המיקום של אלישע בנקודה זו משקף שוב את הניגוד בין עולם התורה התחום לבין המרחב החיצוני שהוא נודד בו. אלישע ניצב סמוך מאוד ללִבה של ההתרחשות הדתית, אך מצדו האחר של מחסום בלתי עביר (בנוסח המובא במדרש קהלת רבה התיאור אף חריף יותר – לא מדובר באחורי בית הכנסת אלא באחורי בית המקדש!). אחורי בית הכנסת הוא תמצית המקום האחר, מקומו של האחר, המקום שממנו אי אפשר לחזור לאחור, כיוון שאבד בו הנתיב המחבר בין העולמות. אם אלישע ממוקם באחורי בית הכנסת, אין הוא יכול עוד לחזור לאחור.

  ...טלית על הקבר

אם כן, ר' מאיר אינו יכול לחרוג מתחומו לעבר אלישע, ואלישע אינו יכול לחזור לאחור. ועם זאת, הסיפור אינו מסתיים במבוי הסתום הזה. אחרי מותו של אלישע, כאשר הוא מפסיק לנוע וסוף־סוף מוצא את מקומו, ר' מאיר יכול לפרוש את טליתו עליו, באקט מכמיר לב של חסות והכלה. הדרשות שלו על דברי בועז לרות כבר אינן מנסות להחזיר את אלישע לאחור; כעת, כאשר הוא כבר אינו מהלך ומערער על הגבול בין הפנים לחוץ, ר' מאיר יכול לקבל את אלישע באשר הוא שם.  

הרב יהודה איזנברג:

בדברים אלה מסתימת השיחה בין השניים, אך דברים הרבה נותרים בלתי ברורים בה. מה פשר "ההתגלות" שהייתה לו, לאלישע, ליד בית קודש הקדשים? אלישע בן אבויה לא עבר מימיו ליד בית קודש הקודשים. בית המקדש חרב כשבעים שנה לפני זמנו. כבר רבי עקיבא, שקדם לו, ראה שועל יוצא מבית קודש הקודשים (מכות כ"ד, ב'). הימים ימי גזרות אדרינוס, ואלישע בן אבויה בגד באחיו, והיה יועץ לרומאים בשעת גזרות השמד כיצד לכפות על היהודים לעבור על דתם. ירושלים הפכה להיות עיר אלילית: במקום המקדש בונים היכל ליופיטר ופסל לאדריאנוס, והכניסה לירושלים אסורה ליהודים. אלישע בן אבויה, כמשתף פעולה עם הרומאים, יכול להיות בירושלים. וכשמגיע יום הכיפורים, יצא אלישע לטייל כשהוא רכוב על סוסו. הרהוריו ופרסות סוסו מביאים אותו לקרבת בית המקדש. ושם, ביום הכיפורים, כשהוא רוכב על סוס וניצב מול בית קודש הקודשים, שם חוזר אלישע ונאבק עם נפשו. והוא שומע בת קול המחזקת את עמדתו, ומשאירה אותו במקומו. אך לא את דבר אלוהים שומע אלישע מבית קודש הקודשים. הוא שומע את הד קולם של "ספרי המינים" שנשרו מחיקו בהיותו בבית המדרש. הוא שומע את דברי אריסטו

אהוד בנאי:

שבת בטבריה.רבי מאיר,אחד מגדולי התנאים וגדול הדרשנים,דורש את דרשתו השבועית אחרי תפילת הבקר.כמו בכל שבת קהל מאזינים רב ממלא את בית הכנסת.לפתע נשמע קול רחש בקהל.אלישע בן אבויה המכונה "אחר" מגיע רכוב על סוסו אל הרחבה שלפני בית הכנסת.רבי מאיר יורד מהדוכן ויוצא אליו. השניים הולכים ומשוחחים,רבי מאיר ברגל.אלישע בן אבויה על סוסו, כשהקהל צופה בהם בהשתאות.
זה קרה לפני הרבה מאוד שנים,כמעט אלפיים.אם ננסה להעביר את ההתרחשות לזמננו,הרי זה כמו שבאמצע דרשת השבת של הרב עובדיה יוסף, יגיע במכונית ספורט אל בית הכנסת רב ידוע שחזר בשאלה,ועם סיגריה בידו הוא יצפור,והרב עובדיה יעזוב את דרשתו באמצע ייצא אליו החוצה,ובזמן שההוא נוסע לו לאט במכוניתו הרב ילך לידו והם ישוחחו.תמונה מפליאה .

שובו בנים שובבים

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, חמש דרשות, מטל השמים ומשמני הארץ, עמ' 124- 127

מאמינים אנו, כי יהודי, אעפ"י שהוא שקוע עמוק- עמוק בחטא, בגסות ובחומריות, עדיין נשאר נר ה' נשמת אדם דולק בקרבו, ואסור לשלול ממישהו את היכולת לשוב בתשובה.

חז"ל מספרים כי רבי מאיר ביקש מ"אחר", בשעה שהלה רכב על סוסו בשבת, "אף אתה חזור בך", ו"אחר", 
לפי ש"ס בבלי, ענה לו: "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים" - חוץ מ"אחר", 
ולפי הירושלמי: "שפעם אחת רוכב הייתי על הסוס ביום הכיפורים שחל להיות בשבת אחורי בית קודש הקדשים ושמעתי בת קול "שובו בנים שובבים" - חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי". 
וכי סבורים אתם, כי "אחר" אכן שמע מה ששמע והבין לנכון את הבת-קול? חס ושלום! הייתכן שהבת-קול תפסוק בניגוד ליסודותיה של אמונת היהדות, נגד ההלכה של "אפילו כפר בעיקר כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, מקבלין אותו, שנאמר: "תשב אנוש עד דכא" - עד דכדוכה של נפש"? 
כיצד יכלה הבת-קול לדחות את התנא הגדול שהציץ ונפגע? 
אולם שמע בת-קול, וכך סיפר לתלמידו החביב רבי מאיר. "אחר" לא היה משקר לו. אם כן, מה רצתה הבת-קול ממנו, מהתנא המסוכסך עמוקות והתועה הטרגי? 
ועוד משהו עלינו לשאול:
ממה נפשך, אם לא היה ברצון הבת-קול ש"אחר" יעשה תשובה, למה בכלל לטפל בו? למה פתחה הבת-קול במילים מעודדות "שובו בנים שובבים" וחתמה בגזירה הנוראה "חוץ"? הלא הבת-קול לא רצתה חס וחלילה להתגרות בתנא התועה? 
נדמה לי, כי את תוכנה האמיתי של הבת-קול נוכל למצוא בשינוי הנוסחאות בין הבבלי והירושלמי. 
איך פנה הבת-קול אל החוטא? 
מה שם קרא לו הבת-קול? אלישע בן אבויה, בשמו הנכון, או "אחר" הכינוי שלו? 
התשובה היא פשוטה מאוד. 
המילים של רוך ואהבה, "שובו בנים שובבים" בוודאי היו מופנים אל אלישע בן אבויה. הבת-קול קראה לו, התחננה לפניו, משכה אותו אליה, אותו פינקה השכינה כאם אשר בכל הנסיבות מלמדת זכות על בנה. המילה החריפה "חוץ" התייחסה אל "אחר" ולא לאלישע בן אבויה. 
הבבלי מוסר את הנוסח המדויק של הבת-קול. השכינה עוררה ומשכה אליה את אלישע בן אבויה, אך דחפה והרחיקה ממנה את "אחר". מדוע? 
מפני שהתנא האמיתי, החכם מחכמי ישראל אשר רבי מביא מתורתו בפרקי אבות - מעולם לא חטא, מעולם לא בגד בכנסת ישראל, מעולם לא התחבר לרומאים, מעולם לא רצה לנתק ילדים יהודים מתורה ויראת שמים. מישהו אחר בגד; אישיות אחרת, "אחר". הבגידה באה באורח מוזר. 
בבוקר לא עבות אחד לא הכיר אלישע בן אבויה את עצמו; טעות פטלית טעה בנוגע לעצמו. גלגול, נשמה שחורה ומכוערת נכנסה בו, הקסימה אותו ושכנעה אותו כי אין הוא תלמידם של חכמי המסורה, כי שונא הוא את כל הקדוש, כי כנסת ישראל איננה אמו, כי עתידה איננו שלו. 
לפתע נלכד אלישע בן אבויה ברשתו של "אחר", שהתחזה כתנא לשעבר. 
ה"אחר" הזה ברח מבית-המדרש. 
מכיסיו של "אחר" זה היו נושרים ספרי מינים, 
ה"אחר" הזה חילל את השבת ולעג לכל היקר והקדוש. 
אולם אלישע בן אבויה האמיתי, חבוי במעמקי האישיות, מעולם לא בגד בקב"ה ובכנסת ישראל. הוא רק שבוי היה באישיות זרה, ב"אחר". פעם אחת, ביום-הכיפורים שחל להיות בשבת, נשתגע "אחר", עלה על סוסו בפרהסיא ודהר במהירות הבזק דרך ישובים יהודיים. קול דהרתו הדהד ברחובות הערים והעיירות הריקים בארץ ישראל. יהודים הביטו בהשתוממות דרך חלונות בית המדרש - מי הוא גס-הרוח המפריע את המנוחה של שבת שבתון? - שאלו משתאים ומבוהלים האחד את השני. 
פתאום קרה משהו מופלא. בנפשו של התנא המסוכסך-הטרגי, באישיותו המוקסמת, נתעורר אלישע בן אבויה. נשמה נהדרת, שהייתה רדומה במעמקי הנפש, נתעוררה. התקוממה לרגע, ודחפה את ידו של "אחר" שיכוון את הסוס כלפי קודש הקודשים.

מה פתאום יעבור על פני קודש הקודשים כשהוא רוכב על סוסו, דווקא ביום-הכיפורים שהוא מחללו בפרהסיא?
"אחר" בעצמו התפלא מדוע הוא נמשך לקודש הקודשים בדיוק באותו יום הקשור ומהודק למקום הקדוש. פתאום התחילה הנשמה השבויה, בת מלך האסורה ברהטים, לדרוש ממנו שיכירה: "הכר נא, הכתנת בנך היא"; 
אלישע: הזדהה איתי, עם כל העבר, עם רבותיך, עם חבריך. בוא אלי, הרחק מאתך את ה"אחר" - "אחר" אינו אתה, הוא השטן בעצמו! חזור בך, "שובו בנים שובבים, שובה ישראל"! הלא עיניך רואות כי נמשך אתה כבאבן שואבת אל קודש הקודשים. 
אלישע, יום הכיפורים היום, הקב"ה ממתין ומצפה לכל אחד שיבוא אליו; 
אלישע, האינך שומע את הבת-קול המתחננת לפניך שתעשה תשובה? 
אתה דוהר כעת על יד קודש הקודשים- הזוכר אתה איך שהרבי היה מספר על עבודתו של הכהן הגדול, איך היה שר את ניגון הווידוי של הכהן הגדול? 
אלישע, הכר את עצמך, האזינה לבת קול: "שובו בנים שובבים, שובה ישראל"! 
לרגע קט עיכב אלישע בן אבויה את סוסו ובת קול הגיע לאוזניו: "שובו בנים שובבים, שובה ישראל" - חוץ מ"אחר". כוונת הבת-קול הייתה כי אלישע ישליך מעליו את "אחר", את האישיות הזרה, יסתייג מזהות השקר שלו, בוא אלי, בן שובב; השאר את "אחר בחוץ!... 
אולם הגורל הטרגי גרם לזה, כי אלישע בן אבויה טעה ובמקום "חוץ מ"אחר" שמע את שמו בפירוש: "חוץ מאלישע בן אבויה", כפי גרסת הירושלמי. הוא סבר, כי "אחר" והוא זהים וכי הוא, אלישע בן אבויה, איננו יכול להשאיר את "אחר" לבדו. הצליף בשוט על סוסו ונעלם, ובאותו רגע נעלמה דמותו של התנא הגדול, שלא הכיר את עצמו. הירושלמי מסיים: "שידע את כוחי ומרד בי". 
יודעים אתם מדוע מרד אלישע בן אבויה בבורא העולם, למרות היותו גדול כל-כך בתורה? מפני שהתנא לא הבין את כוחו הוא ובגד בעצמו; לא ידע את כוחו ומרד בעצמו. אי ידיעת עצמו והערכה לא נכונה של אישיותו גרמו לחטא הטרגי.