יוסף משיתא ויקום איש צרורות

לשנות מהמקום הכי נמוך:

יוסף משיתא ויקום איש צרורות

מצורף דף לימוד

מהלך השיעור:

א. נכתוב על הלוח את תחילת המדרש- וירח את ריח בגדיו- אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו. נשאל את התלמידות כיד הן מבינות את הקשר הזה שעושה המדרש בין בגד לבין בגידה.

נדבר על המראה החיצוני המתעתע, על כך שלפעמים מבחוץ מישהו נראה כבוגד אבל בשורש ובעומק הוא טוב- ושאלו הסיפורים שנראה היום. (הכפילות הזו עולה חזק בסיפור הברכות שבהן יעקב מופיע בחיצוניותו כעשו, ולכן גם התעתוע בריח- ריח עיזים חזק ומסריח העולה מעורות גדיי העיזים שהלבישה רבקה על ידי יעקב, שיצחק בראייתו הפנימית מצליח לחוש אותו כריחו של יעקב- ריח גן עדן. )

תחילת המדרש בבראשית רבה: "ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו" אמר רבי יוחנן: אין לך דבר שריחו קשה מן השטף הזה של עזים ואת אמרת "וירח את ריח בגדיו ויברכהו"? אלא, בשעה שנכנס אבינו יעקב אצל אביו נכנסה עמו גן עדן, הדא הוא דא"ל "ראה ריח בני כריח שדה"...

ב. קריאה של הסיפור על יוסף משיתא ולאחריו לימוד בקבוצות קטנות, אסיף ואז הלימוד של יקום בקבוצות בעזרת דפי הלימוד. ננסה לראות מה גרם למהפך בכל אחד מהסיפורים. נעמוד על משמעותה של המנורה בסיפור הראשון- כביטוי לאור, לאמונה ולהשראת שכינה (לא סתם הרומאים הפכו  את לקיחתה לסמל לנצחונם) ולקיחתה ע"י יוסף קשורה לשינוי שחל בו. שני הסיפורים מסתיימים במותו של הגיבור- להדגיש כי זה לא חייב להיות כך ויש מקום גם לתיקון ולתשובה בחיים. אולם כאן יש גם נקודה של מסירות נפש.  האמונה כי בכל אחד טמונה נקודה של טוב ואפילו הרשע והרחוק ביותר (וגם הבוגד בעמו- בשני הסיפורים מדובר על אנשים שהתחברו לרומאים ובגדו בעמם) יכול לזכות לשוב  ולהתעורר לנקודה היהודית הפנימית שבתוכו.

ג. סיכום שני הסיפורים, קריאת הפיסקה מהרב קוק והסברה.

ד. צפייה בסרטון של  הרבי מלובביץ' מדבר עם יהודי מומר- יהודי תמיד נשאר יהודי- ודיון.

הצעה למחנך:

שני הסיפורים המופיעים במדרש שלנו עוסקים בשתי דמויות שדומה כי הגיעו לקצה גבול ההיבדלות הרוחנית-לאומית-אמונית-מוסרית. אנו מופתעים למצוא את כל אחד מהם עובר מהפך מקצה לקצה, מהפך שעליו הוא משלם מחיר כבד עד מאד. ציפינו מרשעים כאלה להמשיך ברשעותם אף בסיטואציות המסופרות במדרש. אין זאת אלא שבכל רשע, ולו מהזן הבוגדני ביותר, רוחשת אמונת אמת ורגש של טוב וקודש. קשה לדעת מה הביא כל אחד מהם למקום הנורא בו היו קודם לכן, אך מה שחשוב עוד יותר הוא מה שהמדרש בוחר לספר – גם מהם עולה ריח טוב של ישראליות שורשית – של בני יעקב. עובדה זו יותר ממה שהיא מלמדת על הדמויות ההיסטוריות יש בה כדי ללמד על עצמנו. אמון מלא בכוחנו, בטהרתנו ובקדושתנו צריך למלא אותנו, כמרחב חיים המאפשר שינוי וצמיחה.

      בשלב הראשון מציג המדרש בפנינו את יוסף משיתא כבוגד המגלה פחות כבוד ורגישות למקדש מהכבוד והרגישות שמגלים השונאים להר הבית, הם אומרים "יכנס מהם ובהם תחילה" והוא נכנס. לשונאים יש כבוד או פחד מהמקדש וליוסף אין. נראה שיוסף משיתא היה כבר מוכר לשונאים כבוגד, לא היה צורך לחפש יהודי שיכנס למקדש, הם אמרו לו להכנס וידעו שיעשה זאת. יוסף משיתא נכנס למקדש ולוקח את המנורה, הוא רוצה להתעשר מהזהב שבה.

      בשלב השני מחדד המדרש את ההבדל שבין יוסף משיתא והשונאים ביחס למקדש. השונאים הם אלו שאומרים ליוסף משיתא שאין לראות במנורה, זהב המעשיר את בעליו - "אמרו לו אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו" - אין להתייחס אל המנורה כחפץ שיש לו ערך כלכלי המנורה היא סמל. היא סמל לישראל להשראת השכינה בתוכם, והיא מסמלת בעיני השונאים את נצחונם על ישראל בשער הניצחון.

      השינוי ביוסף משיתא מתחולל כאשר הוא עצמו נפגש בהבדל שבינו ובין השונאים ביחס למנורה. לאחר שנכנס למקדש, דבר שעורר בו רגשות כמוסים ומחשבות נשכחות, יוצא יוסף משיתא מהמקדש ונוכח ביחסם של השונאים למנורה, למשמע דבריהם מתפרצים מחשבותיו ורגשותיו הפנימיים, ויוסף נפגש עם שפל מדרגתו אך גם עם כוחותיו העצמיים. לא רק מתוך חוסר אמון בשונאים אלא מתוך שינוי פנימי איננו נכנס למקדש. השונאים, אינם מבינים את השינוי החד שחל ביוסף משיתא "נתנו לו מכס שלוש שנים" מנסים לשכנע אותו להכנס למקדש בשביל הון גדול אבל יוסף בשלו "לא דיי שהכעסתי לאלוקי פעם אחת אלא שאכעסנו פעם שניה", אין הוא מתייחס למנורה כלל אלא לחטא. יש בדבריו את כל מרכיבי התשובה: הכרת החטא, חרטה לשעבר וקבלה לעתיד.

      בשלב זה נפגשים השונאים עם יוסף משיתא שונה, הפעם יוסף בוגד בהם. לשונאים היה כבוד מדומה למקדש, הם רצו לשחד יהודי בוגד להכנס ראשון למקדש. ליוסף משיתא יש כבוד יהודי פנימי למקדש, "לא דיי שהכעסתי לאלוקי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה". השונאים נותנים את הבוגד בשולחן של חרשים. הם רואים בזה עונש שהם מענישים אותו על בגידתו בהם, יוסף משיתא רואה בזה עונש וכפרה מהקב"ה על בגידתו במקדש, מסיום זה אנו לומדים על עומק החרטה של יוסף שאינו צועק על יסוריו אלא "וי אוי אוי שהכעסתי לבוראי".

חסרים לנו הצלילים בדברי יקים איש צרורות, קשה להכריע אם פניתו ליוסי בן יועזר בדרכו למות על קידוש ה', היתה קנטרנית או התעניינות אמיתית. יתכן שבשלב הראשון אכן פתח יקים בשאלה קנטרנית הן על יוסי בן יועזר והן על אדוניו (הקב"ה), אך יוסי בן יועזר אינו עונה תשובה קנטרנית, אלא תשובה עניינית (לו היתה נאמרת בתחילה התשובה השניה היתה יוצרת אוירה של התנגחות בין יקים ויוסי בן יועזר) ואז יקים ממשיך בשאלה עניינית שהתשובה עליה נכנסת בו כארס של נחש, יתכן ויוסי בן יועזר לא שיער בתחילה, עד כמה יפעלו דבריו על בן אחותו.

      אם נעיין בתשובתו של יוסי בן יועזר ניווכח שבתשובה הראשונה התייחס יוסי בן יועזר לעצמו, לשכר שיקבל על שעשה את רצונו של מקום, דבריו מתייחסים בפשטות לשכר בגן עדן. שאלתו של יקים "ועשה אדם רצונו יותר ממן"? מלמדת שלא הבין יקים שהדברים מתייחסים לגן עדן. כמתיוון, גן-עדן אינו נמצא בעולם המושגים שלו. אך שאלתו השניה של יקים גורמת ליוסי בן יועזר לענות ליקים תשובה המתייחסת לעולם המושגים שלו, התשובה השניה מתייחסת ליקים עצמו "אם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסין". אין בהבטחה על שכר גדול יותר, כדי לעורר אותו בתשובה. אדם כמו יקים "הרוכב על הסוס", רק המחשבה על יסורין גדולים שיבואו עליו, נכנסת בו כארס של נחש, המתפשט מהר בכל הגוף, וממית.

      היראה שנכנסה בלבו של יקים איננה יראה משתקת, הוא אינו יושב ומחכה ליסורין או מתפלל לביטולם. יקים אמנם אינו מסוגל להשתנות בחייו, אך דרך מיתתו היא פעולה אקטיבית המבטאת השלמה עם היסורין המגיעים לו. התאור המפורט במדרש על המבנה שיקים בונה להביא על עצמו ארבע מיתות ביד, בא להדגיש שתשובתו של יקים איננה רגשית ורגעית, שכן אילו כזאת היתה לא היה מביא על עצמו מיתה בדרך הדורשת כל כך הרבה מחשבה ומקוריות.

      המדרש פתח בדרכו של יוסי בן יועזר לגן עדן ומסתיים בדברי יוסי בן יועזר על יקים "שבשעה קלה קדמני זה לגן עדן". יוסי בן יועזר לא ידע את כל שעבר על יקים, הוא רק ידע שגם יקים שבעולם המושגים שלו לא היה גן עדן, בזכות התשובה מקדים אותו בשעה קלה לגן עדן.

כיוונים להעמקה:

·         לפעמים נדמה כי כבר חצינו את כל הקווים האדומים. עברנו לצד השני. אין לנו יותר סיכוי. הסיפורים הללו מלמדים כי גם הדברים הנוראיים ביותר, עם כל חומרתם וההקפדה להימנע מהם, מתרחשים אך ורק ברובד החיצוני של החיים. שם בפנים רוחשת האמונה המיוחדת לישראל. שום דבר לא יצליח לעקור אותה. כשהיא עומדת מול שאלת להיות או לחדול, היא מתקוממת ופורצת אל הרובד הגלוי. ולעיתים, משפט נוקב בסיטואציה מתאימה יכול לגעת בעצב חשוף שלא ידענו על קיומו, ולהצית מהפך ברגע.

·         מה יכול להזיז אותי מהמצב שלי? האם מהפך מתרחש רק כתוצאה מסיטואציות כאלה? האם אני צריך לחכות למעורר חיצוני, או שמא אני יכול ליצוא את המהפך מתוכי? מה אני יכול ללמוד מכאן על כח האמונה שבי?

·         באופן סמוי מבקש המדרש מאתנו לבחון מחדש את היחס שלנו לרשעי ישראל, אפילו הבוגדניים ביותר, שכן בתוך כל אחד מהם מסתתר ריח גן עדן, שאולי מחכה לי על מנת לשחרר אותו מכלאו ולבסם את העולם.

·         ישנה מורכבות בהבאת המדרש אודות יקום - לכאורה יקום היה יכול לשוב בתשובה, ולא היה עליו להרוג את עצמו. הדבר מורכב בכל הנוגע לגיל ההתבגרות, ויש לשים לב לכך, לדבר ולעדן זאת בכיתה. חשוב שבכיתה יתקיים דיון ותוצענה אפשרויות נוספות לשינוי ולתשובה.