רבי תנחומא והגשמים

מהלך השיעור:

א. הגיע י"ט בחשוון, חלפו כמעט שבועיים מאז שהתחלנו לבקש גשמים, וגשם- אין. מה אפשר לעשות כדי שירד גשם?

ב. הסיפור שנלמד היום, מציע תשובה לשאלה הזו, שבה דנו כעת, והיא תשובה מפתיעה וחשובה...

ג. קריאת הסיפור

ד. מאפיין בולט של הסיפור שלנו הוא שהוא קצר מאד וכמעט כל מילה בו טעונה במשמעות. ננסה לדייק במילים- למה נבחרה מילה זו ולא אחרת? נבקש מהתלמידות להצביע על מילים שנראות להן משמעותיות, שאומרות דבר מה.

ה. נעבור ללימוד בזוגות בעזרת השאלות המכוונות

ו.  אסיף ועמידה על הנקודות המרכזיות בסיפור.

ז. חלוקה לארבע קבוצות, כל קבוצה מכינה כרזה המיועדת לעיטור קירות בית המדרש של רבי תנחומא, לאור לימודנו.

רבי תנחומא והגשמים

המדרש פותח בכך שישראל נצרכו לתענית. הדבר שאותו הם באמת הצטרכו הוא גשם, אלא שהם "דילגו" מיד אל התגובה האוטומטית- אם אין גשם נגזור תענית, נצום, וירד גשם.

הם באים בדרישה לרבי תנחומא שיגזור תענית. רבי תנחומא יודע שהדברים לא כל כך פשוטים, ושאין לתענית שום משמעות אם היא לא נעשית יחד עם שינוי פנימי, אך הוא משתף עמם פעולה כדי שהם יבינו בעצמם שלא זו הדרך. לאחר שלושה ימי תענית הגשם עדיין לא מגיע.

רבי תנחומא עומד לפני אנשי עירו ואומר להם: "בני, התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים" רבי תנחומא מנסה לומר לאנשי עירו מסר עמוק בקשר לגשם: החיסרון שלכם יתמלא רק אם תתמלאו קודם בעצמכם. היובש החיצוני, הבצורת, היא עדות ליובש פנימי אצלכם בלב, ביחסים שלכם אחד עם השני. אם תתמלאו מבפנים- תזכו גם להתמלאות חיצונית שתגיע ע"י הגשם שירד משמים. אם אתם תהיו רחמנים, אתם תעוררו את הרחמים של ה' אליכם.

אך אנשי העיר לא שומכעים את עומק המסר, ומפרשים אותו, בדומה לתענית, כמעשה דתי- טכני, ללא כוונת הלב. הם יוצאים מהדרשה ופוצחים ב"מבצע צדקה" "מחלקים צדקה לענייהם" הם לא מתמלאים ברחמים, אין כאן פתיחה של הלב, חיפוש אחר חסד אמיתי, אלא מחלקים (ולא נותנים) צדקה ל"ענייהם" העניים שלהם. עניי המחמד שלהם, האנשים האוטומטיים שאצלם הולכים לעשות תמיד את ההתנדבויות של הסניף... הם לא באמת פותחים את ליבם ואת עיניהם לראות מי זקוק לרחמים.

ואז, תוך כדי "מבצע הצדקה" הם רואים אדם נותן סכום כסף לגרושתו. זוהי סיטואציה הניתנת לפרשנות, אולם הם מיד מפרשים אותה כעבירה. אם הוא נותן לגרושתו כסף מן הסתם מתרחש ביניהם דבר לא ראוי, הוא כנראה נותן לה את הכסף כתשלום על יחסי מין אסורים שהתקיימו ביניהם.

כל אנשי העיר (שמתנהלים לאורך כל הסיפור כחטיבה אחת - "הציבור" שכביכול עושה תהליך של תשובה יחד, ולא כאנשים פרטיים שכל אחד מהם צריך לעשות תהליך של תיקון דרכיו עם עצמו) הולכים מיחד לרבי תנחומא ואומרים לו- למה לנו לשבת פה בבית המדרש אם כזו עבירה נעשית בתוכנו? רבי תנחומא מנסה לברר מה הם ראו, ושולח שיביאו את אותם גרוש וגרושה לפניו. הוא שואל אותו מדוע נתן לה מעות והגרוש אומר את המשפט המרגש: "רבי, ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים" הנה האדם, שלמרות שככל הנראה לא שמע את דרשתו של רבי תנחומא, הוא היחיד שעשה את מה שהרב דיבר עליו- פתח את ליבו והתמלא ברחמים. הוא באמת ראה את מי שנמצא סביבו. הוא היה מוכל לעזור למי שנמצא בצרה, גם אם זו גרושתו, שהוא אינו מחוייב כלפיה ואולי אפילו מערכת היחסים ביניהם עכורה. לבני העיר לא היתה עין טובה על אותו אדם הם מיד פירשו את מעשיו כעבירה, ופרשנות זו יותר מכל מעידה עליהם, על כך שבליבם אין רחמנות. במקום להתמלא ברחמים הם מחפשים על מי להטיל את האשמה בכך שהגשם אינו בא, ושהתענית לא פעלה. עין טובה מביאה לפרשנות טובה ומעשים טובים

בעקבות הבאת הגרוש וגרושתו לפני כל הציבור בבית המדרש של רבי תנחומא, עובר כל הציבור תהליך של שינוי אמיתי והבנה מה לא היה בסדר במעשיהם עד כה. רק עכשיו, אחרי שכל הציבור למד את השיעור שהוא היה צריך ללמוד, והבין את עומק טעותו בכך שלא באמת הבין על מה דיבר רק תנחומא כשקרא להם להתמלא ברחמים אלו על אלו, כעת כשליבם נפתח, אפשר להתפלל. רק כעת, אחרי שיש מבט אמיתי בין בני האדם שעל הארץ, יכול רבי תנחומא להרים את מבטו אל השמיים בתפילה ולבקש מריבונו של עולם לרחם על עמו ולהוריד גשמים.

ואכן, מיד יורדים הגשמים ונתרווה העולם.

שמואל פאוסט על הסיפור 

המדרש בוחר לפתוח באמרה שבתקופת רבי תנחומא הציבור נדרש לתענית. הוא אינו כותב את הדבר שהציבור באמת היה צריך- גשם. בכך מבליט המדרש עד כמה התנהלותו של הציבור מתאפיינת לעיתים במעשים חיצוניים הנדרשים לכאורה על ידי ההלכה על מנת שירדו גשמים (או למען דברים אחרים) במקום בשינוי מהותי פנימי היורד לעומק הבירור של החיים, בעיותיהם ומה שזקוק שיפור, תיקון וקרבת אלוקים ואדם. זו אולי הסיבה לכך שרבי תנחומא נמנע כשלעצמו לגזור תענית. כמנהיג הוא מבקש בדרשתו להביא את הציבור למבט עומק אל עצמם ואל הזולת. קל יותר לבצע שינוי בתחום שבין אדם למקום, שכן הוא תחום ברור, יש בו שפע של מעשים, והחשוב ביותר – הוא תלוי בי ורק בי. אין אני עומד מול בשר ודם שיש לו פנים, תגובות, כעסים תסכולים ואכזבות. רבי תנחומא דורש "להתמלא ברחמים", ולא "לעשות רחמים". אולם הציבור פונה ישר להיבט המעשי ומעמיד את קופות הצדקה שמשום מה היו נעולות "לענייהם" עד כה. האם מתן צדקה לעניי העיר אינו מן הדברים הראשונים שציבור עושה כשהוא מבקש לתקן את דרכיו (ומה גם שצדקה אינה מתמצה בהעברת המטבע מרשות הנותן לרשות המקבל, אלא בעיקר במתן הלב, ובשותפות אמת בצרה ובמצוקה. מדוע חיכה הציבור עד כה על מנת לעשות כן? שמא ניתן לראות קשר בין להיטותו של הציבור לגשם הנצרך לו ובין אטימותו לזולת. את זאת מבקש רבי תנחומא לשנות.

תגובת הציבור למעשה שראו עיניהם מלמדת כי עדיין לא חדר השינוי לעומק הלב. הציבור מחפש להסיר ממנו את האשמה בדבר עצירת הגשמים, ומטיל אותה על הראשון הנראה לנגד עיניהם כאשם בכך, על אף שפרשנות מקשיבה, מתחשבת ורגישה דיה הייתה מעמידה אותם דווקא על צדקותו של זה, כפי שאכן ארע בסוף הסיפור. באופן מפתיע דווקא מעשה הגרוש לגרושתו, מעשה שנבע מכך "שהתמלאתי עליה רחמים"- שזו בדיוק הלשון שרבי תנחומא נקט בדרשתו, הוא זה שפותח את הפתח להסרת עיכוב הגשמים. הוא זה שהפנים את דברי רבי תנחומא לעומק, ועל אף שיתכן שהגרושין לא היו פשוטים, ושהיו מורכבויות בין השניים, והוא לא היה חייב לה מזונות למרות זאת הוא מרחם עליה, ולמרות שזה נראה לא בסדר הוא נותן לה את המעות...

• על אף שמעורבים בסיפורנו שלושת מרכיבי ביטול רוע הגזירה: תשובה תפילה וצדקה, מתברר כי על מנת שיפעלו באמת להסרת רוע הגזירה עליהם להיות מלאים בתוכן נפשי ושינוי מהותי – "להתמלא ברחמים".

• מקומו של היחיד בתהליך התשובה הציבורי.

• המשקל והאיזון בין מערכת הערכים שבין אדם למקום למערכת הערכים שבין אדם לחברו.

• עין טובה – עין שרואה את הטוב, מפרשת את המציאות לטובה ומביאה לידי מעשה טוב.

• ניתן לעבור שינוי אולם כל כולו ממוקם בשטח החיצוני של החיים, אולם שינוי פנימי דורש עוד יותר. כיצד נזהה את המקום הנכון עבורנו לעבור בו את השינוי?

• הקשר שאמור להיות בין המעשים (הריטואלים) שאנו מצווים עליהם לבין הלב, והמעשים שלנו.