די מחסורו

כפתיחה לשיעור העלינו את השאלה הפשוטה ביחס לפסוק "די מחסורו אשר יחסר לו" –

• מהו מחסור? מהם הדברים שכלולים בהגדרה של "די מחסורו"?

את התשובות רשמתי על הלוח בשתי קבוצות: קיום בסיסי (אוכל, מים, ביגוד, תרופות, בית) ומותרות (פלאפון, מחשב, טלוויזיה, מותגים, אוכל משובח, בילויים, ועוד ועוד). המסקנה שעולה מתרגיל זה היא שניתן לחשוב על 'מחסור' במובן אובייקטיבי, אבל הגבול בין שתי הקטגוריות לא לגמרי ברור. האם פלאפון הוא מותרות? מה עם סמרטפון? מה עם בגדים יפים? 

לאחר מכן התחלקנו ל-3 קבוצות, וכל קבוצה למדה מקור אחר מהמקורות הבאים: תוספתא פאה ד,י; בבלי כתובות סז ע"ב; תוספתא פאה ד,יא-יב. כל קבוצה צריכה לקרוא, להבין ולסכם את המקור שלה לאור השאלה שפתחנו בה: מהו מחסור? 

איסוף המקורות מהקבוצות נעשה בפורום של הכיתה, וסיכמנו על הלוח בתמצות את שלושת המקורות.

במהלך הדיון ניתן להוסיף הערות מהמקורות האחרים: רש"ר הירש - שמסביר בצורה קצרה וקולעת את הרעיון של "אפילו סוס ואפילו עבד". ואת שני המקורות משיטה מקובצת כתוספת לדיון במקורות חז"ל. 

הסיכום נראה כך, באופן כללי: 

1. התורה אומרת "אשר יחסר לו", והכוונה למחסור סובייקטיבי. עשיר שהייתה לו יאכטה והוא כבר לא יכול

2. הגמרא מציגה עמדה קצת שונה - העני שמת אחרי שגלגל עם ר' נחמיה בעדשים - לפי הגמרא הוא היה מפונק מידי ולכן הוא אשם במיתתו. כאן מוצגת ביקורת על הגישה הקיצונית של 'אפילו סוס ועבד'. 

3. התוספתא מביאה פתרונות נוספים לעשיר שירד מנכסיו - שאינם בדיוק צדקה. מנגנון של הלוואות, מתנה ומשכון. די דומה לבנק של היום. 

קבוצה 1: תוספתא מסכת פאה (ליברמן) פרק ד הלכה י

היה משתמש בכלי מילת, נותנין לו כלי מילת.

מעה נותנין לו מעה.

עיסה נותנין לו עיסה.

פת נותנין לו פת.

להאכילו בתוך פיו מאכילין אותו בתוך פיו.

 שנאמר: "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו, ח). אפילו עבד, אפילו סוס.

              "לו" זו אשה, שנאמר: "אעשה לו עזר כנגדו".

מעשה בהלל הזקן שלקח לעני אחד בן טובים סוס שהיה מתעמל בו, ועבד שהיה משמשו.

שוב מעשה באנשי הגליל שהיו מעלין לזקן אחד ליטרא בשר בציפורי בכל יום. (ליטרא בשר בכל יום- מאכל של עשירים: תוספתא ערכין ד, כז; תענית ל ע"א)

קבוצה 2: תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סז עמוד ב

תנו רבנן: "די מחסורו" (דברים טו, ח) - אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו.                                                  

                 "אשר יחסר לו" (דברים שם) - אפילו סוס לרכוב עליו, ועבד לרוץ לפניו.

אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד, סוס לרכוב עליו, ועבד לרוץ לפניו.

 פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין.

...ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה (אותו אדם שבא לפניה ר' נחמיה).  אמר ליה: במה אתה סועד?

אמר ליה: בבשר שמן ויין ישן.

רצונך שתגלגל עמי בעדשים? גלגל עמו בעדשים ומת.

אמר: אוי לו לזה שהרגו נחמיה!

אדרבה, אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה! (היה צריך לומר אוי לו לנחמיה שהרג את אותו אדם)

אלא, איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי. (אלא אותו אדם לא היה לו לפנק את עצמו כל כך)

קבוצה 3: תוספתא מסכת פאה (ליברמן) פרק ד הלכות יא- יב

היה משתמש בכלי זהב מוכרן ומשתמש בכלי כסף בכלי כסף מוכרן ומשתמש בכלי נחשת בכלי נחשת מוכרן ומשתמש בכלי זכוכית...

האומר איני מתפרנס משל אחרים, שוקדין עליו ומפרנסין אותו ונותנין לו לשום מלוה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה. דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: נותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונותנין לו לשום מלוה.

ר' שמעון אומר: אומרין לו הבא משכון כדי לגוס את דעתו.

מקורות נוספים:

גאונים, שיטה מקובצת, כתובות שם

הני מעשיות בעני בן טובים, בעני שאינו מפורסם בעניות, שעושים לו כבוד כדי שלא יתפרסם. אבל עני שנתפרסם, אין לו כי אם כעניי ישראל.

רבינו יונה, שיטה מקובצת כתובות שם

ודוקא בעשיר שירד מנכסיו, שהוא מורגל בתענוגים גדולים. אבל בשאר עניים שלא הורגלו בכך, לא מחייב כולי האי (=לא חייבים בכל זה).

הרב שמשון רפאל הירש, דברים טו, ח

"די מחסורו": בשני המלים האלה מגיעה מצות צדקה לשיאה: יש למלא את חסרונו של העני בשלמות. "אי אתה מצווה להעשירו" (ספרי), אך עליך לספק לו את מה שחסר לו. ולא עוד, אלא עליך לתת לו את אשר יחסר לו: יש להתחשב במצבו האישי ובהרגלי חייו מימים ראשונים כאשר חי בתנאים טובים יותר: "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" (כתובות סז ע"ב; וראה שם).

הראי"ה קוק, עין איה - ברכות ב, פאה אות ג, עמ' 309

לפי הדעת המוטעית, שאין בעניות כי אם חלישות וחיסרון, וכל עמל האדם התרבותי הוא רק לכחד מן העולם את העניים בכל אופן שיהיה, גם אם יהמו לפעמים רחמי האיש על העני כי תתעורר בו רגשת האנושיות הטהורה מטבע נפשו אשר עשה אותה האלוהים ישרה, לא יוכל להתרומם כל כך לכבד בלִבו את העני, מאחר שאינו רואה בו כי אם מעמסה על הכלל בלא תועלת. ומזה יבוא גם כן הקימוץ בצדקה, ... אמנם תורתנו הקדושה שהיא תורת חסד, ציותה לנו לתת לעני "די מחסורו אשר יחסר לו" ופירשו חז"ל: "אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ מפניו", כשהורגל לכך בעת היה לאל ידו. והחיוב בא מצד ההכרה על ערך הפעולה שבא אל הכלל מעוניו של זה. אם כן הוא עובד את הכלל בגורל חייו המרים, וכמה ראוי לאמצו.