שמואל הקטן

היחס לאחר-

היחס למי שאינו נוהג כראוי

מהלך השיעור:

א. הקדמה קצרה על עיבור השנה ועל ההלכה שאין מעברין את השנה אלא במזומנין לה.

ב. קריאת הסיפור על שמואל הקטן- (כולל האמירה של הגמרא ששמואל הקטן לא היה זה שלא הוזמן) מדוע הוא לקח על עצמו את האחריות? בשניות שעברו עליו בין אמירתו של רבן גמליאל שמי שלא הוזמן ירד, לבין לקיחת האחריות על עצמו- מה היתה הדילמה? בין מה למה הוא התלבט? בפשטות ניתן לומר שמדובר במקום שבין הלבנת פנים לבין אמירת האמת ניתן גם לומר שההתלבטות היא בין האפשרות ההלכתית של עיבור השנה (שהרי אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה, ולפי הירושלמי אכן לא עיברו באותו יום בגלל ה"מסתנן") לבין הלבנת הפנים.

ג. לימוד בחברותות על סיפורו של רבי חייא והשום. באסיף- שתי הקריאות האפשריות שחשבו עליהן והתאמה של כל אחת מהן לדברי רש"י או מהרש"א.

ד. הסבר רצף הסיפורים שבהמשך (רקע על ההקשר של כל אחד מהם- ספר עזרא  וגירוש הנשים הנכריות, מלחמת העי ומעילת עכן בחרם והיוצאים מחוץ לתחום השבת בחיפוש אחר המן) - תוך ניסוח הערכים המתנגשים בכל אחד מהסיפורים:

1. הלבנת פנים מול אמירת האמת

2. הלבנת פנים מול לימוד תורה, הלבנת פנים מול כבוד תלמיד חכם

3. לשון הרע על עצמו מול הלבנת פנים

4. הלשנה, לשון הרע מול ביעור הרע מהחברה או: לקיחת אחריות ברמה האנושית מול מניעת שפיכות דמים (של כל מי שמת בעי)

5. אמירת אמת (או פגיעה מסויימת בציבור) מול הלבנת פנים של מיעוט

ה. סיימנו בכך שבכל הנוגע ליחס לאחר, לקשרים  ומערכות יחסים עם אחרים, הרבה פעמים יש לנו התלבטויות לא פשוטות כיצד לנהוג, התלבטויות שצריך להכריע בהן בזמן קצר והלב צריך לשמש כמצפן. המשותף לכל הסיפורים הוא העדפת מניעת הלבנת הפנים על פני הערכים האחרים  ותוך מוכנות לשלם מחיר אישי.

בהקשר של "וכי דילטור אני" חילקתי דף להרחבה בשאלת המלשינות.