למי נועדה התפילה?

השמיעיני את קולך

 

למי נועדה התפילה?

 

מדרש רבה שמות פרשה כא פסקה ה

"וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן.וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות יד, ח-י)

 

ומהו "ופרעה הקריב" (שמות יד, י)? אלא שהקריב את ישראל לתשובה שעשו.

אמר ר' ברכיה: יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפלות.

למה? שכיון שרדפו אחריהם וראו אותן, נתייראו מאד ותלו עיניהם למרום, ועשו תשובה והתפללו, שנאמר: "ויצעקו בני ישראל אל ה' " (שמות יד, י).

ולמה עשה הקב"ה להם כך? אלא שהיה הקב"ה מתאוה לתפלתן.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?

לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְהָיְתָה בַּת מְלָכִים צוֹעֶקֶת לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְךָ הַצִּילֵנִי מִיַּד הַלִּסְטִים (=השודדים),

שָׁמַע הַמֶּלֶךְ וְהִצִּילָהּ,

לְאַחַר יָמִים בִּקֵּשׁ לִשָֹּׂא אוֹתָהּ לְאִשָּׁה,

הָיָה מִתְאַוֶּה שֶׁתְּדַבֵּר עִמּוֹ וְלֹא הָיְתָה רוֹצָה,

מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? גֵּרָה בָהּ הַלִּסְטִים כְּדֵי שֶׁתִּצְעַק וְיִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ,

כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ עָלֶיהָ הַלִּסְטִים הִתְחִילָה צוֹעֶקֶת לַמֶּלֶךְ,

אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ לְכָךְ הָיִיתִי מִתְאַוֶּה לִשְׁמֹעַ קוֹלֵךְ.

כָּךְ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם וְהָיוּ מְשַׁעְבְּדִים בָּהֶם

הִתְחִילוּ צוֹעֲקִים וְתוֹלִין עֵינֵיהֶם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ב, כג) "וַיְהִי בַּיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וגו' וַיִּזְעָקוּ",

מִיָּד (שמות ב, כה) "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל",

הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיאָן מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה,

וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלָם פַּעַם אַחֶרֶת

וְלֹא הָיוּ רוֹצִין.

מֶה עָשָׂה? גֵּרָה לְפַרְעֹה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפַרְעֹה הִקְרִיב, מִיָּד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָךְ הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ, לִשְׁמֹעַ קוֹלְכֶם,

שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ב, יד) "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע", הַשְׁמִיעִנִּי קוֹל אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא: "הַשְּׁמִיעִנִּי אֶת קוֹלֵךְ"-  אוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁכְּבָר שָׁמַעְתִּי בְּמִצְרַיִם,

לְכָךְ כְּתִיב: הַשְּׁמִיעִנִּי אֶת קוֹלֵך.  

 

• מה מדייק המדרש בפסוק?

• למה בת המלך לא רצתה לדבר עם המלך לאחר הצלתה?

• למה עם ישראל לא פנה אל ה' לאחר יציאת מצרים?

• מה מדייק המדרש במילים "השמיעיני את קולך"?

 

 

מפני מה נתעקרו אימהות?

 

מדרש שיר השירים רבה פרשה ב פסקה מא

מפני מה נתעקרו אמהות?

בשביל שהיה הקב"ה מתאוה לשמוע שיחתן.

אמר להם: יונתי, אומר לכן מפני מה העקרתי אתכן,

שהייתי תאוה לשמוע שיחתכן.

הדא הוא דכתיב: "כי קולך ערב ומראך נאוה" (שיר השיריים ב, יד).

 

הרב אלימלך בר שאול, מצוה ולב עמ' 82-83

מבט חודר מגלה לנו, שכל עצמה של התפילה הוא אך ורק עלייה רוחנית נפשית גדולה, דבקות, קרבת אלקים... באהבת ה' את האדם רוצה הוא שיהיה האדם תמיד עמו במחיצתו, קרוב אליו, דבוק בו, בכל ישותו... ובתור אמצעי לכך משהה הקב"ה לפעמים מלתת לאדם איזה צורך מצרכיו, כדי שעם פנייתו לבקש זאת יתמלא לבו שלהבת כיסופים ודבקות לאביו שבשמים של צימאון יוקד לקרבת אלקים חיים ומלך עולם. הנה לפי תפיסה מעמיקה זו מהות התפילה, כלומר ההתקרבות לה' היא עצמה המטרה, ואילו חסרון הצרכים ובקשת מילוים, אינה אלא אמצעים לה.... כי אין העקרות עיקר הסיבה אלא התפילה. ולא באה העקרות אלא בשביל שתבוא התפילה. אם כן התפילה, עיקר. .. התפילה היא כלי לדבקות, פרוזדור לטרקלין של קרבת אלוקים.

 

 

הרב יעקב משה חרל"פ, מי מרום חלק יג, עמ' כב

יסוד התפלה אינו מפני שאנו זקוקים למה שנאמר בה, אלא מפני שהאמת כך היא, שהוא חונן לאדם דעת, רוצה בתשובה, מרבה לסלוח, גואל ישראל, רופא חולים, מברך השנים, מקבץ נדחי עמו ישראל, אוהב צדקה ומשפט, שובר אויבים ומכניע זדים, משען ומבטח לצדיקים, בונה ירושלים, מצמיח קרן ישועה ושומע תפלה. מפני שהאמת כך היא, רוצים אנו בהפקת אמת זו. את עצמנו אנו מסלקים לצדדים, ואך את האמת אנו מבטאים ולה מודים ומייחלים.

ולמרות שלא היה יפה מאתנו לבקש ממרום בעד כל פרטי צרכינו, ויפה יותר היה לסמוך עליו יתברך שמו שיעשה כרצונו, למרות זה הננו מרבים בתפלה ובתחינה על כל פרט ופרט ופרטי פרטיות, כדי לגלות שהשגחתו פרושה על הפרט כמו על הכלל, על היחיד כמו על הציבור, "השוה ומשוה קטן וגדול". וזה מביא תועלת לבריאה.

ואף גם זאת, הצער שהננו מרגישים מכל דבר שאינו נעים לנו, הרי זה שלוח ממרום אלינו לעוררנו ולהודיענו שבידינו למנוע את הצער הלזה. וגם שלא לגרום צער למעלה, "בזמן שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי" (=ביטוי צל צער וכאב) (משנה סנהדרין ו, ה). ושעל כן עלינו להתאמץ בתפלה למנוע את הצער ולמלא את השליחות של מעלה שמעוררת אותנו על ידי הצער לסלק כל מכשול מהעולם, שגם מכשול פרטי נוגע לכלל.

ובאופן תפלה כזה הננו מקיימים מה שאמרו שלא לזלזל בדברים שעומדים ברומו של עולם, היינו לדעת שכל פרט איננו פרט לעצמו בלבד, אלא הוא מהדברים העומדים ברומו של עולם, שכל העולם מתרומם ומתעלה על ידו...

 

 

אנטונינוס ורבי, מדרש תנחומא, פרשת מקץ פיסקה ט

אין אדם רשאי להתפלל יותר משלש תפלות ביום.

ורבי יוחנן אמר: ולוואי יתפלל אדם והולך כל היום.

 

שאל אנטונינוס את רבינו הקדוש: מהו להתפלל בכל שעה?

אמר ליה: אסור.

אמר לו: למה?

אמר לו: שלא ינהג קלות ראש בגבורה.

לא קבל ממנו.

מה עשה רבינו הקדוש? השכים אצלו.

אמר לו: קירי ברא. [=אדון חשוב]

לאחר שעה נכנס אצלו אמר לו: אמפורטור. [=מנהיג]

ולאחר שעה אמר לו: שלום עליך המלך.

אמר לו: מה אתה מבזה במלכות?

אמר לו: ישמעו אזניך מה שפיך אומר. ומה אתה שאתה בשר ודם השואל בשלומך בכל שעה אתה אומר מבזה, מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה שלא יהא אדם מטריחו בכל שעה?

 

רבי יהודה הנשיא (ידוע גם בכינוי המקוצר "רבי"  או "רבנו הקדוש") היה תנא בדור החמישי, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה, נצר למשפחת הלל הזקן וחותֵם תקופת התנאים. היה בידידות עמוקה עם אנטונינוס, אחד משליטי רומא. ישנם מדרשים רבים המתארים שיחות פילוסופיות בין השניים.

 

 

רא"ש מסכת ברכות פרק ג סימן טו

רב האי גאון ז"ל כתב הא דאמר רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו היינו דווקא ע"י חידוש, אבל בלא חידוש אסור.

 

הרב יהודה ברנדס, מדע תורתך מסכת ברכות שיעור יג

הויכוח בין רבי ואנטונינוס, מייצג, כרגיל במדרשים מסוג זה, עימות בין שתי השקפות עולם. במקרה הזה, אין זה רק עימות בין השקפתו של הנכרי המייצג את התרבות הנכרית, היוונית, כנגד החכם המייצג את תורת ישראל, אלא יש כאן מחלוקת פנימית בבית המדרש, ואולי יותר מזה, מתח פנימי בלבו של עובד ה'.

 

הרצון להתפלל בכל עת, מתאים לעובד ה' הרואה עצמו כאוהב שחפץ להתראות עם אהובתו בכל שעה. זוהי שאיפה המונעת ממידת האהבה, וכנגדה עומדת מידת היראה ומזהירה שמא ינהג קלות ראש בגבורה. ההכרעה המעשית היא כפי שמביאה הגמרא שלפנינו. תפילות החובה מוגבלות במספרן, משלוש ביום חול, ועד חמש ביום הכפורים. אלו הן תפילות העמידה, המנוסחות והמחייבות, שיש בהן תודעה גמורה של עמידה בפני ה'. אולם אין מניעה מאדם שישפוך שיח לפני קונו בלא הגבלה, באמירת מזמורי תהילים או בתפילות לא מחייבות, שנוסחו על-ידי חכמי ופייטני הדורות, ואפילו בלשונו הפרטית של המתפלל. קיימת גם אפשרות לתוספת של תפילת נדבה, אך כהלכה למעשה, אין היא מומלצת. הצד המגביל, המגדיר והמצמצם, בא לידי ביטוי בהוראות שיש בהן שלילת המרחב החופשי: אין להתפלל לכל רוח שירצה, אין לכלול את כל התפילות יחד, אין להשמיע קולו בתפילתו ואין להקדים שאלת צרכים ואמירת בקשות פרטיות לפני התפילה. הצד המרחיב והחופשי בא לידי ביטוי ברשות שניתנה לומר אחר התפילה אפילו כסדר וידוי של יום הכפורים.

 

 

מהלך השיעור

א. קריאת המדרש ועיון בו בעזרת השאלות. להבין איך עובד מדרש פסוק- ופרעה הקריב. מה קשה בלשון הפסוקים? הקריב ולא התקרב או קרב. לכן יש למדרש פתח לומר שהוא גרם להתקרבותם של ישראל לריבונו של עולם.

ב. למה ישראל לא מתפללים אחרי שהם יוצאים ממצרים- כי היה להם טוב. החיסרון הוא זה שמוליד אצלנו את התפילה. וה' כל כך רוצה שנתפלל כי הוא יודע כמה קרבת ה' טובה לנשמה שלנו. יש משהו חזק שמתגלה לנו בקשר עם ה' דווקא מתוך הצרה.  הקב"ה חפץ בתפילה- בשביל האדם. (צריך גם להדגיש שאין כאן עיקרון גורף שה' מביא צרות כדי שנתפלל, אלא יש מצבים, כמו בעת יציאת מצרים וכמו אצל האימהות שזה מה שנכון עבורם)

ג. האימהות. העקרות כדי שיתפללו. ילדיהם לא הגיעו בדרך הטבע אלא הם ילדים של תפילות. ולכן הם מעידים על קשר עמוק ומופלא עם הקב"ה, וזה מה שבונה את האמונה בעם ישראל לדורות הבאים.

ד. הרב חרל"פ: התפילה היא מתן ביטוי לאמת ביחס לגדולתו של הקב"ה. היא ביטוי לאמונה בהשגחה הפרטית של ה' עלינו, הצער שלנו על החיסרונות שאנחנו מרגישים (בפרט ובכלל)  בעת התפילה אמור לעורר אותנו למעשים, לתיקון המציאות.

ה. אנטונינוס  ורבי. להתחיל מקריאת שני המשפטים הראשונים של המדרש. לבקש שתי בנות שכל אחת תייצג את אחת הדעות ולאסוף טיעונים לכל צד.

ו. קריאת המשך המדרש- כביכול הטענה בסוף היא שלא נטריח את הקב"ה, בוודאי שהעומק הוא מצד האדם, שהתפילה לא תהפוך עבורו לדבר שבשגרה. מה שמשמעותי הוא התודעה של האדם, שמדובר במלך מלכי המלכים.

 

הרב יוסף וייצן:

אנו רואים שבעת צרה, בת המלך נדחפת לדבר עם המלך, אולם בעת הרווחה אין היא מרגישה צורך לדבר עמו. המלך מלמד את בִתו על ידי צרה חיצונית, שכאשר לא מדברים עם המלך - זו עצמה הצרה. הצרה היא ביטוי לכך שהמצב אינו טוב. כשהמלך מביא צרה על בִתו, הוא מאיר את עיניה על ידי הצרה החיצונית (הליסטים), להבין שעצם ריחוקה מהמלך אינו טוב. הליסטים אם כן משמשים כגורם חיצוני המשקף את המציאות הפנימית. כל חיינו לא נועדו אלא עבור אותן שעות, בהן ניתן לדבר עם המלך.

 

הרב רונן נויבירט

הדברים קשים ביותר. האם בגלל שאלוקים מתאווה לתפילת הצדיקים, עברו האמהות סבל כה קשה? יתרה מכך, למה כוונו חז"ל באמרם שהקב"ה מתאווה לתפילת הצדיקים- הרי תאווה היא רצון למילוי חסרון , ובודאי שהקב"ה אינו חסר דבר בעולמו. ... מדברים אלו ניתן לחשוב כי התפילה מהווה כלי עזר לסיפוק צרכים ולהשלמת חסרונות. התפילה היא בבחינת אמצעי ואילו מילוי החיסרון הינו המטרה. אולם הרב קוק מציע הסבר אחר לגמרי, מהפכני, לפיו דווקא החיסרון הוא האמצעי להתעוררות לתפילה שהיא היא המטרה. הרב קוק מסביר כי הקושי שבו נתקל האדם הוא בסך הכל כלי עזר שאמור לגרום לו להתעוררות ותפילה שבכוחם להוציא מהאדם כוחות הגנוזים בו, להפיח בו תקווה ולהביא אותו לידי התחדשות. ... אילו מטרת התפילה היתה סיפוק חסרונות בלבד, עלול היה האדם חלילה להתייאש כאשר תפילתו לכאורה אינה מתקבלת. אולם מאחר ומטרת התפילה להביא לשלמות פנימית ושלווה, הרי שכל תפילה אמורה לקרב את האדם ליעד השלמות.

אפשר להראות את הסרטון עם הראיון של אדל ביטון המספרת על ההתמודדות עם פציעת בתה מתוך אמונה גדולה, לדבר על הצרות כדבר שיכול להביא למקום של התחזקות באמונה: