קידושין דף ב ע"ב

רקע:

הביטוי "קידושין" השגור על לשוננו כיום, המסמן את הטקס הממסד את הקשר בין בני זוג, קושר את הטקס במובן מסוים אל מושג ההקדש. לפני תחילת החיים המשותפים בין השניים, האיש אומר לאישה את המשפט המוכר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת וישראל", ובכך מוצפת משמעות כל הטקס: האיש "מקדש" את האישה, ובכך האישה נעשית "מקודשת".

האם הכתרת האישה בתואר "מקודשת", במובן של הקדש, מגלם באמת את מה שקורה בהליך ההתקשרות? איזה  אקט בטקס, הנראה קנייני לחלוטין במבט חיצוני, משקף עניין זה? הגמרא (ב:) אומרת שהאקט שהאיש מבצע - "מקדש" - נקרא כך מכיוון "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש". רוצה לומר, קיים חיבור בין קידושי אישה לבין הקדשת אובייקט לשמים, לפחות לעניין זה שבשניהם קיים איסור על כל העולם. האם חיבור זה הוא רק דימוי, קונוטציה ותו לא למובן מסוים וצדדי, או שזהו זיהוי טוטאלי בין שני העולמות (במובן הזה שהאישה עוברת תהליך של הקדשה ובכך קדושה לשמיים)? שתי אופציות אלו הינן שני קיצונים בספקטרום רחב, כאשר ישנן אופציות ביניים. דרך חוזק הקשר בין אישה להקדש נראה כיווני הבנה של מודל הקדשת האישה. דרך מודלים אלו, ננסה להבין מה רצתה התורה ליישם בפעולת התקשרות איש אל אישה בשילובה את המודל ההקדשי.

מהלך השיעור:

נעיין במקורות, העוסקים בביטויו של הקשר שבין אישה להקדש. חמשת המקורות הראשונים יעסקו בפן הלשוני של מעשה הקידושין (איך אקט זה מכונה). יש לשים לב באיזה פועל המקור נוקט לגבי האובייקט שהוא מושא הפעולה (המילים המודגשות).

את המקורות מלוות שאלות העוסקות בהבנת המקור לאשורו, ובגזירת משמעות ממנו.

הצגת הקונפליקט

דרך לימוד סוקר של המקורות, בדקנו עד כמה מימד ההקדש נוכח בנושא הקידושין. במישור הלשוני ראינו שהתורה מדברת רק על אישה "לקוחה" או "מאורשה". חכמים הם אלו שזיהו את לשון "לקוחה" עם הפן הקנייני אותו אנו מזהים בטקס הקידושין, והם מיוזמתם הגדירו מחדש את כל הטקס בשם "קידושין". נמצא שקישור מושג ההקדש הוא של חכמים, מה שאומר שאין במקור לקדושה "טאבו" על התקשרות אישה לאיש.

מאידך, מן הפן ההלכתי נראה שקיים בסיס איתן למושג הקדושה בקשר לאישה: מי שמקדש חצי אישה לולא סיבות צדדיות היה אמור לפזר את הקדושה גם אל חציה השני של האישה כדין המקדיש חצי בהמה. אישה מכונה בתלמוד ככלי ל"קדושת הגוף", וכתוצאה מכך קדושה אינה פוסקת ממנה, ויש שיטות שנראה להגיד בהן שמזהות את האמירה בקידושין כאמירה יוצרת, כמו בהקדש. כמו"כ ראינו, שבשני הנושאים, גם באמירה וגם בהקדש, יש קשר לעניין דין "יד". לעומת זאת מצד האמירה, ראינו שלא חייבים להגיד שהאישה מוקדשת וניתן להסתדר גם בלי אמירה.

האם הפן ההקדשי נוכח בהתקשרות אישה אל איש במובן הזה שהוא מהתורה, כפי שזה מתבטא בחלק ניכר מההלכות ?או שמא חכמים שתלו אותו באופן סמנטי, כמו שנאמר במפורש על כינויו?

נמשיך בעיון על ההבדל בין קידושין להקדש בדף המקורות.

המקורות עסקו בחקר המקום של מושג ה"הקדש" בתוך הליך הקידושין ובהשלכתו על חלות המעשה. ראינו שהמושג שזור הן מבחינה לשונית בביטוי "קידושין", לשון חכמים, והן במספר סוגיות תלמודיות: התפשטות קדושה, הפקעתה, ואמירה בקידושין.

תורף החידוש הלמדני:

שיטת בעלי התוספות לעניין, השיטה המרכזית המעוגנת בראשונים, היא שחידשה התורה לגבי התקשרות איש לאישה מושג של הקדש לאדם. הקדש זה הוא סמן למושג של קשר עמוק וטוטאלי בין האיש לאישה, המתבטא בפועל בזמינות האישה אליו ובאיסורה על שאר העולם. בכינויים לאקט בשם "קידושין", חכמים מביטים במבט אחדותי על שתי זוויות שונות שהתורה הזכירה ביחס לקשר בין האיש לאישה:

• "כי יקח" - מזוויתו של האיש אליו האישה נקשרת.
• "מאורשה"  - מזוויתו של העולם עליו היא נאסרת. 

חכמים כוללים את שתי זוויות אלו בביטוי אחד, והוא "הקדש" - לאדם.

מאידך, פגשנו את שיטתו המקורית של הרב מצאנז, בעל שו"ת "דברי יציב", שאומר שמושג ההקדש אינו נמצא כלל בתורה בהקשר של אישה וחכמים הם אלו שחידשו אותו, בכך שגזרו על האיש איסור ביאה עליה ובעצם הנחילו לאיש התייחסות הקדשית איסורית אל האישה, עד שלב הנישואין. טעם גזרה זו ב"דברי יציב", הוא משום ברכה המתירה את האיסור, אך ניתן לראות את טעם הגזרה גם מטעמים אחרים המזהים בביאה שכזו, בעוד המצאות האישה  "בבית אביה" מוגדרת כפריצות.

הצעה למהלך הפנמתי:

השאלות שמלוות את המקורות עוסקות גם בפן ההפנמתי. הסוגיא מתחילה ממקום יותר טכני של הבנה פשוטה של הביטויים הלשוניים וההלכתיים.

את השיח יש לפתוח בסיעור מוחין עם התלמידים לגבי יחס בין קידושין להקדש - היכן לדעתם, על פי מה שהם מכירים ואפילו במובן האינטואיטיבי, מתבטא קשר של קידושין ביחס שבין איש לאישה? האם הוא קיים בכלל?

( לאחר עיון במקורות המעלים את מורכבותו של מושג הקידושין לגבי איש ואישה, ואת חוסר המובנות שלו מאליו, נראה את הכיוונים של התוספות והרבי מצאנז ששמים את האצבע על מקום מאוד ספציפי של מושג ההקדש. התוספות מדבר על כך במובן של איסור הביאה לעולם, והרבי מצאנז מציין את איסור הביאה לאיש המקדש. נבין כי הציר שסובב את כל הדיון, לפי שני הפרשנים הוא מושג הביאה ).

בעקבות סיכום הסוגיא עולה שאלה חשובה (יש להקפיד שהדיון לא יהיה בוטה מדי, ויש להתאימו לגיל ולסוג הקהל):

מדוע מה שעומד במרכז הקשר של החלות ההלכתית בין האיש לאישה הוא עניין הביאה הפיזית, מדוע לדעתכם הדבר כך, האם זהו מיצוי הקשר שבין האיש לאישה?

נציע לתלמידים מספר תשובות אפשריות. נבקש גם ממי שלא מאמץ את התשובות כלשונן, לבסס את תשובתו על אחת מההצעות:

1. יש לשים לב שכל שאלה זו עולה לפי דעת התוספות, ואכן ניתן לומר שהדבר מתחבר אל התקופות החולות שקדמו לנו, בהן מעמד האישה היה נמוך, והקשר של האיש אל האישה היה יותר בעלותי, הנאתי ופונקציונאלי לשם הבאת ילדים לעולם.
2. תשובה שנייה, גם היא לפי התוספות: ביאה כשלעצמה אינה עניין נמוך ויכולה לבטא את לב מערכת הקידושין, בשל היותה מכוננת את הדור הבא והבאת ילדים, או במובן של אינטימיות בין האיש לאישה.
3. גם לפי התוספות, הביאה מקשרת את הזוג אל שורשם המקורי - אדם וחווה אשר מקדם היו מחוברים. לפי זה, הביאה היא היא הקידושין - אדם וחווה היו היחידים בעולם, לא הייתה שאלה כלל של איסור על כל העולם. הליך הקידושין שם את האיש והאישה בביאה כאיש אחד, שאין רלוונטיות כלל להיפרדות.
4. שאלה זו אינה עולה בחוזקתה לדברי הרבי מצאנז. לדבריו, ניתן לומר שזו בדיוק הנקודה שבאים חכמים לומר- הקשר שבין האיש לאישה אינו פיזי, והיא כבר "לקוחה" לו למרות שאסור להם לבוא זה אל זה. במה כן מתבטא הקשר? בקשר הייחודי להם.

כדי שהתלמיד יפנים את התשובה שכתב ביתר שאת, עלינו להבין אותה על ידי אנטיתזה אליה, דרך ביקורת תרבות. נבקש מכל תלמיד לציין בכתב באופן פרטי על יד התשובה שבחר (ולאחר מכן נעשה איסוף של כולם):

האם יש ביטוי בעולם סביבנו להעדר הזה של מצוות הקידושין?