הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצה
מהו כוחה של חזרה ומה בין ידע להפנמה ?
אפשרות א - תמונות:
נתלה על הלוח תמונות של: אדם עושה כושר, אמא מאכילה תינוק, עונות השנה, ימי השבוע, מחזור הדם בגוף, ספר תורה וסידור.
נשאל:
אפשרות ב - שאלה:
איך תגיבו כשחבר יספר לכם סיפור שכבר סיפר לכם? למה?
רקע
בטרם נקרא את הסיפור נכיר את המושג 'שולחן ערוך':
השולחן ערוך הוא ספר הלכה שכתב רבי יוסף קארו בצפת בשנת 1563. הספר נחשב אחד הספרים החשובים בעולם ההלכה היהודי, והוא משמש כעמוד תווך שעיצב וקבע את אורח החיים התורני והיהודי על פי ההלכה הפסוקה (מתוך ויקיפדיה).
נספר את הסיפור:
אברך צעיר בשם יעקב שיכנאזי, התייצב בפני רבו, הרב יהודה צדקה, ובפיו שאלה:
"כבר כמה שנים אני מעביר שיעור בכל שבת בבית הכנסת בספר ה'שולחן ערוך' ועתה סיימנו את הספר. איזה ספר מציע הרב שנתחיל כעת?".
השיב לו הרב יהודה צדקה: "אין צורך להתחיל ספר חדש. שובו ולמדו את הספר מתחילתו".
חזר האברך ולימד בשיעור את ה"שולחן ערוך" מתחילתו ועד סופו, ושב אל רבו ובפיו אותה שאלה: "סיימנו שוב את 'השולחן ערוך'. מה עכשיו?".
השיב לו הרב צדקה: "מה השאלה? התחילו שוב מן ההתחלה".
כך חזר האברך יעקב שיכנאזי, ולימד שוב ושוב את ה"שולחן ערוך". הוא היה לתלמיד חכם מומחה בהלכה, ואף תלמידיו ידעו היטב את כל פסקי ה"שולחן ערוך".
התלמידים ילמדו את הקטעים הבאים בקבוצות :
הסבר בסיסי על ידי המורה:
נסביר את הההשוואה שיש בפסוק בין צדיק לרשע ובין עבד אלוהים לאשר לא עבדו. נסביר גם ששונה פרקו=חוזר על לימודו.
חז"ל הפליגו בשבחה של החזרה המרובה על הלימוד. בדרשה מפורסמת המופיעה במסכת חגיגה דורשים חז"ל את הפסוק "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (מלאכי ג, יח), ומסבירים שהפסוק מבקש להבדיל בין מי ש"שונה פרקו מאה פעמים" שהוא אינו עובד אלוקים, לבין מי ש"שונה פרקו מאה ואחד פעמים" שהוא עובד אלוקים.
משחק זיכרון:
נניח על הרצפה או שנצייר על הלוח 20 פריטים. נבקש מהתלמידים לזכור את כל הפריטים, כיוון שבעוד דקה נכסה אותם. כעבור דקה נכסה את הפריטים, נחלק לתלמידים דפים ונבקש מהם לכתוב את שמות כל 20 הפריטים שראו.
נבדוק כמה פריטים זכרו.
דיון:
נאסוף כיוונים מעשיים וננסה להחליט על יישום של כיוון אחד במקצוע אחד.
לדוגמה: אפשר ליצור בכיתה/במחברת 'פינת ה-101, ובה משפטי הפנמה שמוסיפים ללוח בסיום שיעור תורה. מה אני לוקח מהלימוד לחיי?
מדוע אנחנו עושים מצוה 'בפעם השנייה'? כנראה שאנחנו לא כל כך אוהבים את זה...
בפעם הראשונה, מילא. אבל מהפעם השנייה ואילך, יש משהו בתוכי העוצר אותי, האומר לי: אין לי כח לזה. ואם אני בכל זאת עושה, זה לא מתוך רצון מלא וחופשי. זה מפני שעשיתי את זה אתמול.
זה הרגל. והרגל הוא סוג של כפייה.
איך אדם יודע מי היא בת זוגו?
אומר לכם: אם אתה פוגש מישהי בפעם הראשונה, ואחר כך, בפעם השנייה, אתה פוגש אותה 'בפעם השנייה'- אל תטרח להיפגש איתה בפעם השלישית. כי בעצם, בפעם השנייה נפגשת איתה רק מפני שאמרת לה 'נפגש'...
כי כשאתה באמת אוהב מישהי, הפעם השנייה יותר מרגשת מהפעם הראשונה. ואתה לא יכול לחכות לפגישה הבאה... אין כאן 'ראשונה', 'שנייה' ו'שלישית' - כל פעם אתה מרגיש שעכשיו היא 'הפעם הראשונה'... (הרב קרליבך, חגי תשרי).
הרצי"ה קוק, אור לנתיבתי ב':
"אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד, שהוא עובד אלהים. כדי לקיים מצות תלמוד, שנונה והגיונה, בשלמותה, לקנות לו את קביעות דברי התורה בקרבו בבירור העמקת ההבנה ובבטחון שמירת הזכירה, צריכה חזרה מרובה עליהם כמה וכמה פעמים לפי הכחות והתכונות השונים והמיוחדים של כל אחד ואחד. יש דתנא ארבעין זימני והוה ליה כמאן דמנח בכיסתיה ויש גם דתנא ארבע מאה זימני (יש ששונה ארבעים פעמים והלימוד זכור לו כאילו הוא מונח בכיסו, ויש גם ששונה ארבע מאות פעמים). ויש לומר שבאופן כללי המדה הממוצעת ביניהם למלוא ערך החזרה היא מאה פעמים, אשר בכלל לכל מי ששונה פרקו מאה פעמים הוא בודאי כבר קנוי וקבוע לו בהחלט גמור, ובתכלית השלמות, עד שאין לו ואי אפשר להיות לו שום צורך וענין להוסיף עוד חזרה, וגם תוכל להיות כהכבדת מעמסה, הגורמת טשטוש צורה, וכנטירותא יתירתא דחשיבא משאוי (כשמירה יתירה שנחשבת משאוי).
אכן ההוספה הזאת של החזרה והשנון, שאחרי מלוא הקנין והקביעות של דברי תורה במדה הכללית, באה היא כבר לא לשם השמוש של תועלת הלמוד של מצות תורה כשהיא לעצמה, אלא מצד החבה היתרה והקשור הנפשי הפנימי לתורה האלהית ולכל דבריה , שבאהבתה תשגה תמיד, וכל היום היא שיחתי, בלא מדה והגבלת שיעור. לפיכך מתרומם אז ערכה של התורה עצמה, בעסק למודה, למעלת עבודת אלהים, והעוסק בתורה במעלה כזו הריהו, בשנותו יותר על מאה פעמים כראוי לשלמות למוד התורה, עובד אלהים, שהוא עוסק בה לא להשלמתו הרוחנית במצות למוד התורה וקביעות קנינה, שכבר נשלמה ונתמלאה לו, אלא מתוך עצם תכונת טבעיותו ושאיפת רוחו התמידית להשלמת רצון עליון וצורך גבוה. ואפשר שהרגשה כזו ישנה במה שרגילים לאמר על הקבוע בתורה בתמידות והסחה משאר ענינים, שהוא יושב על התורה ועל העבודה. ולפי ערך מדה זו יגדל כח החדוש בדברי תורה לכל אחד ואחד. ובתפילה: השיבנו לתורתך וקרבנו לעבודתך".
שיתוף
הדפסה
ייצוא