אדם וטבע באירופה של ימי-הביניים

לב השיעור: 

מהו היחס שלנו אל הטבע?

נפתח בסיפור:

היה היה כפר קטן. והכפר היה שקט ושלו. יום אחד, הלכה ילדה קטנה ללקט פטריות בשולי הכפר. לפתע ראתה אישה זקנה מתקרבת. האישה היתה זקנה מאוד, עור פניה היה קמוט והיא רכנה אל הילדה ואמרה: "ילדה, תני לי אוכל, אני רעבה מאוד!" הילדה הופתעה וקצת נבהלה אך בכל זאת, הטמינה ידה בסלה, הוציאה שלוש פטריות והגישה לזקנה. הזקנה לקחה פטריה אחת ונגסה בה כשהילדה מביטה בה בסקרנות. הזקנה לעסה אך מיד ירקה את הפטרייה. "אוי, זו פטריה מרה! בגלל שנתת לי פטרייה מרה אני אעניש את הכפר שלך! אני אכשף את מי הבאר של הכפר. מעתה מי שישתה מימי הבאר יחלה בחוליים משונים, רק שיח הסרפד שבמעבה היער יוכל להציל אתכם!" והזקנה הלכה משם בכעס ונבלעה ביער.

נשאל:

• איזו תקופה משתקפת בסיפור?
• מנין לכם? (ניכר שמדובר בעבר רחוק, לפחות כמה מאות שנים אחורה. בכפר, ילדה מלקטת פטריות, זקנה מכשפה, סגנון הסיפור מזכיר סיפורים אחרים המתרחשים בימי הביניים).
• מדוע בימינו אמונה ב'טבע מכושף' אינה נפוצה?- לאן נעלמו המכשפות??

חוסר אונים מול הטבע - דף עבודה:

נצלול לאירופה של ימי הביניים, כשהעולם היה קסום ומיסתורי: אנשים האמינו בכישוף ובתופעות על-טבעיות. כל האירועים בחיים נראו להם תוצאה של כישוף. נהר, תהום ויער היו, לדעתם, מקום מושבם של אלים ורוחות ולא סתם מקומות בטבע. אדם שלא חזר מן היער, נחשב כשבוי בידי אלי היער ולא כמי שהלך לאיבוד. אנשים פנו למרפאים וקוסמים על מנת למצוא מזור לחוליים. מדוע האמינו אז במה שנראה בענינו היום 'אמונות טפלות'?

אמונות וסכנות: האדם של ימי הביניים מול הטבע

בני האדם בתקופת ימי הביניים, היו קרובים לטבע. הנוף הכפרי, הערבה והנהרות היו חלק מנוף חייהם. חיות פרא (דובים וזאבים) שוטטו באזורי הערבות והגיעו עד השדות המעובדים. עם זאת, הטבע היה גם מקור הסכנות. הלילות היו חשוכים וקרים, הקור העז חדר לטירות ולמגורים הדלים של עובדי האדמה. מן היערות-ששלטו בנוף, יצאו חיות טרף מסוכנות. בני אדם רעבו ללחם לעיתים קרובות משום שהאדמה, שבה היו תלויים לסיפוק מזונם, הכזיבה פעמים רבות. בשל הרעב היו חשופים יותר למחלות, ללא מגן:

"המון נוצרים מדוכאים של המאה הי"א, שהרעב ארב להם תדיר, שרויים היו במצוקה גופנית מעוררת חמלה. הרעב ותת התזונה המתמדת היו מסייעים למחלות: שחפת, מחלות של מחסור, מחלות עור שהיו מביאות לידי תמותת תינוקות מחרידה ומפיצות מגיפות....נקל לשער שבתנאים אלה כל שיבוש בתנאי מזג האויר היה הרה אסון. יבול גרוע בשל עודף גשמים, ברד, בצורת, מחלות צמחים או התקפת חרקים היה מוריד את היבולים לדרגה שלמטה מן המיזער הדרוש למחיה. הרעב היה אורב תמיד..."

(ז'ק לה-גוף / ימי הביניים בשיאם).

 מול אסונות טבע, מחלות ומגפות שהפילו חללים רבים, היה האדם חסר אונים: לא זו בלבד שלא היתה דרך לטיפול או הגנה מפניהן - לא היה להן כל הסבר; בהעדר ידע אודות חיידקים ווירוסים כגורמים למחלות, נתפסו המגפות כפעולת כישוף או עין רעה של כוח על-טבעי, גזרת גורל שאין דרך לצפות אותה.

עיבוד מתוך: שולמית זפרוצקי, רחל דינצמן, סיגלית סידון / תיכון קריית שרת, חולון.

1. אילו סכנות ומצוקות שמקורן בטבע ארבו לאדם של ימי הביניים?
2. כל המעמדות היו חשופים למצוקות אלו. ובכל זאת - איזה מהמעמדות סבל מהם ביותר? [שערו, אילו אפשרויות עמדו בפני סניור (מעמד עליון) כאשר התגבר הקור ואזל מלאי עצי ההסקה?].
3. אילו שני רגשות סותרים חש האדם של ימי הביניים כלפי הטבע?
4. על פי הפסקה האחרונה, מהן שתי הסיבות לחוסר האונים של האדם מול הטבע? נראה שנוצר יחס מורכב לטבע: קירבה גדולה אך גם חשש. הטבע קרוב אך מאיים. חוסר האונים אינו רק בשל הנזקים הבלתי נמנעים שהסב הטבע לאדם אלא גם בחוסר היכולת להסביר את התופעות שנראו כשרירותיות.

כעת ניתן להבין את הנטיה להאמין בכישוף בתקופה זו: ידע מדעי על תופעות הטבע לא היה, אך צורך נפשי להסביר את פגעיו - אכן היה. כך נוצרו הסברים על טבעיים וגם ניסיונות לטפל באמצעות כשפים.

• מה דעתכם על היחס של אנשי ימי הביניים באירופה לטבע?
• אילו בעיות יש ביחס זה?
• האם יש משהו מושך ביחס זה?
• מהו טיב הקשר שלנו לטבע, היום?

'ברכי נפשי' - הטבע הוא הבריאה:

בדיון עלה ודאי היתרון שיש בקשר חי עם הטבע, אותו קשר שמשתקף בחיי אדם בימי-הביניים. עם התקדמות הידע אודות הטבע הוא איבד את מקומו המאגי, תחושת חוסר האונים התחלפה בתחושה של יכולת התגוננות מול הטבע ואולי אף שליטה בו.  במקביל, עם השימוש הגובר בטכנולוגיה נוצר מרחק בין האדם לטבע.

כעת נרצה לבחון איזה יחס לטבע אנחנו רוצים: האם האדם נועד לשלוט בטבע? האם תיתכן קירבה אחרת לטבע - ללא התלות בו? נלמד דרך פרק תהילים על עוד אפשרות של קשר לטבע.

בראשי חודשים אנחנו מוסיפים בתפילה פרק תהילים שהוא שיר הלל לבריאה, ולבורא -מזמור קד בתהילים, 'ברכי נפשי'.

נחלק לתלמידים את פסוקי הפרק (אפשר בדילוגים, הפרק ארוך. אם יש צורך בפירוש אפשר להעיזר בספריא). נבקש מהם לתאר במילים שלהם, בכתב, שלוש תופעות טבע המוזכרות בפרק. נבקש תופעות מתחומים שונים, לדוגמה: עולם החי ("סלעים מחסה לשפנים"), עולם הצומח ("מצמיח חציר לבהמה"), דומם (תהום, נחלים, הרים) וגרמי השמים ("עשה ירח למועדים, שמש ידע מבואו").

נחלק לכל קבוצה כרטיסיות בארבעה צבעים שונים - צבע לכל סוג תופעה. התלמידים יתבקשו לכתוב את התופעות על הכרטיסיות בסיווג לצבעים השונים ולהדביק את הכרטיסיות על הלוח לפי קבוצות צבעים.

אפשרות אחרת, קלה יותר לתלמידים: נביא מראש תמונות המתארות תופעות טבע שיש בפרק. התלמידים יצטרכו למצוא בפרק את התופעות ולהתאים ציטוט לתופעה. כדאי להצמיד הכל ללוח כדי להעצים את הויזואליות. נקבל בעצם המחשה ויזואלית לשיר ההלל שבפרק.

מצאו את הפסוקים בהם מוזכר האדם:

• היכן הוא מופיע?
• באילו הקשרים?
• מה מקומו בבריאה?

יש בפרק תשומת לב רבה לתופעות טבע, קטנות כגדולות. היופי, החכמה והעוצמה שבטבע מיוחסים לגדלו וטובו של הבורא. אולי משום כך, אין חשש ופחד: לא מוזכרים פגעי הטבע אלא דווקא כיצד כל דבר נמצא במקומו לפי חוקיות. האדם מופיע כחלק מן הטבע, הוא ניזון מן הטבע ונהנה ממנו. הוא אינו מופיע כנזר הבריאה אך גם לא כקטן מולה.

המזמור מזכיר לנו את כל היופי וההוד-היומיומי הסובב אותנו. תשומת לב לתופעות הפשוטות אך הנפלאות עשויה להזכיר כי לא אנחנו אדוני הטבע ומצד שני עשויה ליצור קירבה לטבע - לא מתוך תלות, אלא מתוך שותפות והכרה בה'.

ננסה להרגיש את הטבע בעצמנו:

עצמו עיניים ונסו להיזכר ולדמיין משהו מן הטבע הקרוב שאתם פוגשים: ציוץ ציפורים, חיפושית, צורת העננים. תארו במילים או ציירו. 

לחלופין, אפשר לבקש מהתלמידים לבחור מאותו מזמור - מזמור קד' בתהילים, פסוק אחד, תופעה אחת, שמוצאת חן בעיניהם ולתת לה ביטוי בציור או בכתיבה.

עקבנו אחר היחסים בין האדם והטבע באירופה בימי-הביניים. ראינו שבני אדם חיו בקרבה פיזית ותודעתית לטבע. בשל הקרבה מחד וחוסר ההבנה של הסיבות והחוקיות בטבע מאידך, הם פיתחו אמונות אודות כוחות על-טבעיים הפועלים בו.

מצאנו בפרק כד' בתהילים מודל אחר של קרבה לטבע, מתוך אמונה במקום פחד. ניסינו לבדוק אם גם בחיינו, כשהטכנולוגיה יוצרת פער ומרחק ביננו לטבע, ניתן להרגיש קרבה אליו.

להרחבה:

1. חפשו הקבלות בין מזמור קד' לסיפור בריאת העולם. השוו בין מקום האדם בסיפור הבריאה למקומו בפרק.
2. בעלים / צ'יף מסיאטל:

איך תוכלו לקנות או למכור את השמים? את חמימות האדמה? הרעיון זר לנו. איננו בעליהם של רעננות האוויר או נצנוץ המים; איך תוכלו לקנותם מעמנו? אנו נחליט בזמננו. כל חלק מאדמה זו קדוש לבני עמי. כל מחט אורן בוהקת, כל חוף חולי, כל הערפילים בעובי היער, כל קרחת יער, כל זמזום חרק קדוש בזיכרונם של בני עמי.
אנו יודעים כי האדם הלבן אינו מבין את דרכינו. כל חלקת אדמה זהה עבורו לאחרת, שכן הוא זר הבא בלילה ולוקח מן האדמה את שהוא צריך. הארץ אינה אחותו, אלא אויבתו, ומשכבש אותה, הוא נע הלאה. הוא עוזב את קברות אבותיו, ונשימת ילדיו נשכחת. מראה עריכם מכאיב לעיני האדם האדום. אך ייתכן שהאדם האדום הוא פרא, ולכן אינו מבין.
אין מקום שקט בערי האדם הלבן. אין מקום להאזין לעלי האביב או למשק כנפי חרק. אך אני פרא ולכן איני מבין – הטרטור רק נראה כי הוא מכאיב לאוזן. מהו טעם החיים אם אין אדם יכול לשמוע את המיית התור או את ויכוחי הצפרדעים סביב האגם בליל? האדם האדום מעדיף את הצליל הרך של הרוח שהצטללה מגשם בצהרי יום, או שבושמה במחטי אורן; האוויר יקר לאדם האדום, שכן הכול חולקים נשימה אחת: החיות, העצים ובני האדם. נראה כי האדם הלבן אינו מבחין באוויר שהוא נושם; כגוסס ימים רבים – הוא אדיש לצחנה.
כל הדברים קשורים זה בזה. מה שקורה לארץ קורה לבני הארץ...
כשייעלם מן האדמה אחרון אדומי העור, וזיכרונו יהי לצל ענן החולף מעל למישור, חופים ויערות, אלו עוד יחזיקו את רוחם של בני עמי, שכן הם אהבו את האדמה כשם שתינוק אוהב את פעימת הלב של אמו. אם נמכור את אדמתנו, אהבו אותה כשם שאנו אהבנו. דאגו לה כשם שאנו דאגנו. החזיקוה בזיכרונכם כשם שהיא כשקיבלתם אותה מעמנו. ועם כל כוחכם, אונכם ולבכם – שימרו אותה לילדיכם ואהבו אותה כשם שהאל אוהב את כולנו. דבר אחד אנו יודעים: אלוהינו הוא אחד. אדמה זו יקרה לו. אפילו האדם הלבן אינו יכול להימלט מהגורל המשותף לכול.

[מכתב המיוחס לצ'יף האינדיאני של סיאטל, כתגובה לבקשת נשיא ארצות הברית לרכוש את אדמות השבט בשנת 1855].